חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

ערעור במחוזי בהסתמך על הלכת סלוצקי

לא הובאה כל ראיה מטעם המבטח של מומחה לביטוח, או של מבטחים אחרים כי אף מבטח סביר לא היה מבטח בנסיבות העניין

 

עא (ת"א) 43952-06-13‏ ‏ בר נתן פדהצור נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 14/4/2014

 

על ידי כב' השופטת: רות לבהר שרון

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של המבוטח על פסיקת השלום שפטרה את חברת הביטוח מתשלום תגמולי ביטוח בשל פריצה שאירעה לדירתם של המבוטחים לאחר שיצאו מדירה מבלי שהפעילו את מערכת האזעקה.

 

רקע: המבוטחים הסתמכו על פסק דין של בית המשפט העליון בתיק רע"א 3260/10 חתמי לוידס נגד אליהו סלוצקי.

 

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי וחייב את חברת הביטוח לשלם למבוטחים מחצית מהנזק.

 

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובכל המסמכים, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, כפי שיפורט להלן.

 

...

 

חיוב המבוטח להתקין אמצעי מיגון ובכלל זאת מערכת אזעקה הוא אחד האמצעים שדורשות חברות הביטוח לשם הקטנת הסיכון שלהן מפני פריצות או גניבות. ההנחה היא שככל שתופעל מערכת אזעקה, הסיכויי להתקיימות מקרה הביטוח פוחת, שכן מצופה שאמצעי המיגון ירתיעו פורצים וגנבים. סעיף 21 לחוק קובע למעשה כי כאשר המבוטח לא קיים את התחייבותו לגבי הפעלת אמצעי המיגון, לא תתבטל הפוליסה באופן אוטומטי, אלא יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק.

 

בפס"ד סלוצקי [רע"א 3260/10 לוידס חתמי נ' אליהו סלוצקי (פורסם בנבו, 15.09.13) (להלן:"פס"ד סלוצקי")], שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, ואליו הפנו המערערים, בחן בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת ברק ארז, אליה הצטרפו סגנית הנשיא השופטת נאור והשופט פוגלמן, באופן נרחב ומקיף את שאלת אופן סיווג הפרת התנאי של התקנת או הפעלת אמצעי מיגון, ופירט את השיקולים לתחולת סעיף 21 על מקרים כגון אלה, וקבע: 

 

"... ראוי לאמץ פרשנות רחבה לסעיף 21 לחוק, על מנת למעט במקרים שבהם נשללת כליל תחולתו של כיסוי ביטוחי, במיוחד בשים לב לצורך להגן על מבוטחים, שעלולים לא להיות בקיאים באשר למשמעות של אי-קיום תנאי ולמצוא עצמם, ביום פקודה, בפני שוקת שבורה. עמדה זו לפיה סעיף 21 חל גם מקום שבו לא הופעל אמצעי מיגון, ולא רק כאשר האמצעי לא הותקן... היא הגישה שיש לאמץ..." (ההדגשה שלי – ר.ל.ש.)

 

 

 

ביהמ"ש אימץ למעשה את הגישה שהפרת התנאי אינה מבטלת כליל את חובת המבטחת לפצות את המבוטח, ובלשון ביהמ"ש:      

 

" אני סבורה שעמדתה של חברת הביטוח לפיה הפקדת התכשיטים בכספת היא מעין 'תנאי מוקדם' לתחולתו של חוזה הביטוח אינה יכולה להתקבל. התפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן 'תנאי מוקדם' מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק...".

 

ההסדר שבסעיפים 21 ו-18 לחוק נועד למנוע שלילה אוטומטית של תגמולי הביטוח מקום בו המבוטח לא עמד בדרישות הפוליסה ביחס להקטנת הסיכון. סעיף 18(ג) לחוק קובע מנגנון של פיצוי מופחת יחסי, ומגדיר את המקרים בהם יהיה פטור המבטח מתשלומי הביטוח. ככל שיוכח שהנתבעת (המבטחת) לא הייתה מסכימה לבטח ללא אמצעי מיגון גם בפרמיה גבוהה יותר, ושאין אף "מבטח סביר" אחר שהיה מסכים לבטח את הדירה או הנכס נשוא המחלוקת ללא חיוב המבוטח בהתקנת אמצעי מיגון - המבטחת תהיה פטורה. ואולם,  החוק קובע כי במקרים שהוכח שניתן היה לבטח תמורת פרמיה גבוהה יותר, גם ללא אמצעי מיגון - במקרים אלה יש מקום ליתן פיצוי יחסי מופחת, דהיינו ביחס שבין הפרמיה הזולה לפרמיה היקרה יותר. וזו לשון הסעיף:

 

"18(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:

 

(1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה;

 

(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי".

 

בפס"ד סלוצקי ניתח בית המשפט בהרחבה את סעיף 18(ג) לחוק, וציין כי מדובר בהסדר המוקנה למבטח ולא למבוטח, שכן הנחת היסוד היא שכל עוד לא בוטל ההסכם על המבטח לשלם את מלוא התגמולים, וכי ההסדר עולה בקנה אחד עם המגמה הצרכנית של החוק, בכך שמונע שלילה אוטומטית של התגמולים. מאידך, יוצר הסעיף איזון, בכך שקובע פיצוי מופחת יחסי, ובמקרים מסויימים אף מעניק פטור מוחלט מתשלום התגמולים (פס"ד סלוצקי, סעיף 34).

 

בהתייחס לבחינה שיש לעשות לפי סעיף 18(ג) קבע ביהמ"ש כדלקמן:

 

"... ראשית, יש לבחון, כאמור, האם המבטח הקונקרטי מציע פוליסת ביטוח שאיננה מחייבת את נקיטת אמצעי הקלת הסיכון שלא ננקטו באותו מקרה. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת הפוליסה החלופית. שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, יש לבחון האם מבטח סביר היה מתקשר בחוזה ביטוח שאינו דורש את נקיטת האמצעים האמורים. אם התשובה לשאלה זו היא חיובית יש לבצע את התשלום היחסי על בסיס דמי הביטוח שהיו נגבים במסגרת פוליסה חלופית 'משוערת' שהייתה מוצעת על-ידי המבטח הסביר. שלישית, ורק במקרה שבו התשובה לשתי השאלות היא שלילית, יופטר לחלוטין המבטח מתשלום דמי הביטוח" (פסקה 39 לפס"ד סלוצקי).

 

בהתייחס לנטלי ההוכחה, הדגיש בית המשפט בפס"ד סלוצקי כי "הנטל להוכיח שמבטח סביר לא היה נקשר בחוזה הביטוח, אף בעבור דמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאשורו, צריך להיות מוטל על המבטח, וכך גם הנטל להוכיח את דבר קיומה של פוליסה מקבילה שעל בסיסה יש לחשב את התשלום היחסי" (הדגשה שלי - ר.ל.ש) (פיסקה 41), וזאת בהתחשב בגישה הכללית בעניין נטלי ראייה, בנגישות של המבטח לראיות הרלוונטיות בעניין זה, ובכך שהתרופה של התשלום היחסי היא תרופה של המבטח.

 

 

 

באשר לאופן הוכחת קיומה או העדרה של פוליסה חלופית אצל המבטח הסביר, ציין ביהמ"ש בפס"ד סלוצקי, כי דרושה ראיה חיצונית, וכך נקבע:

 

"על מנת להוכיח שאף מבטח סביר לא היה נכון לבטח ללא האמצעי להקלת הסיכון שעליו נסב הדיון, יכול להיות די בהגשת תצהיר של אקטואר או איש מקצוע אחר הבקיא בתחום הביטוח, לפיו, למיטב ידיעתו, לא מוצעת בשוק הביטוח בישראל פוליסה מסוג זה" (הגשות שלי - ר.ל.ש) (פס"ד סלוצקי, פיסקה 42).

 

יחד עם זאת, הדגיש בית המשפט כי נטל ההוכחה המוטל על חברת הביטוח בהקשר זה "אינו כבד מנשוא" (פס"ד סלוצקי, פיסקה 43), ועל כן אין חשש שייווצר תמריץ למבוטחים שלא למלא את תנאי הפוליסה.

 

ומן הכלל אל הפרט; בענייננו, קבע בית משפט קמא כי הפניקס עמדה בנטל ההוכחה להוכיח את הנדרש בסעיף 18(ג)(2) לחוק, וקיבל טענתה כי מבטח סביר לא היה מבטח במקרה דנן ללא הפעלת מערכת אזעקה, ומשכך פטר את הפניקס מתשלום תגמולי הביטוח.

 

נשאלת השאלה האם המשיבה אכן הוכיחה זאת כנדרש.

 

בתמיכה לטענותיה בעניין זה, הסתפקה הפניקס בצירוף תצהיר מטעם החתמת שלה, הגב' גלית לוי, בו הצהירה כדלקמן:

 

"11. לו היתה הנתבעת יודעת כי התנאות הפוליסה כמפורט לעיל כלל אינן מקויימות ע"י המבוטח, לא הייתה מסכימה מלכתחילה לבטח את הדירה, גם לא תמורה פרמיה נוספת, וכך היה נוהג כל מבטח סביר אחר. כמו כן, באם היה מתגלה עניין זה במהלך תקופת הביטוח – היתה הנתבעת מבטלת את הכיסוי הביטוחי.

 

12. א. ...

 

      ב. מנסיוני בחיתום אני מעריכה כי גם מבטחים אחרים לא היו מסכימים לבטח את בית העסק [במסגרת העדות ביקשו לתקן את המילה בית העסק למילה דירה בשל טעות סופר - הערה שלי, ר.ל.ש] של התובעת בתנאים דלעיל".

 

ואולם, לא הובאה כל ראיה חיצונית אוביקטיבית של מומחה בתחום הביטוח, או של מבטחים אחרים. כאמור, בית משפט קמא הסתפק בעדות זו כדי לקבוע כי הפניקס הוכיחה שאף מבטח סביר לא היה מבטח בנסיבות העניין, קבע כי המערערים "לא הביאו כל ראייה לסתור עדות זו", ובסופו של יום דחה את התביעה, ופטר את הפניקס מתשלום מלוא התגמולים.

 

אני סבורה כי לאור הקביעות שבפס"ד סלוצקי, אין די בעדותה של החתמת מטעם הפניקס כדי להוכיח התקיימות תנאי סעיף 18(ג)(2) לחוק, דהיינו כי אין מבטח סביר שהיה מבטח בנסיבות המקרה ללא אמצעי מיגון. קביעתו של בית משפט קמא בעניין זה אינה יכולה לעמוד. נדרשת היתה ראיה חיצונית אוביקטיבית מטעם מבטחים אחרים שהיו מצהירים שגם הם לא היו מבטחים, גם לא כנגד תוספת פרמיה.

 

משקבעתי כי הפניקס לא עמדה בנטל להוכיח העדרו של מבטח סביר, שהיה מוכן לבטח כאמור גם בתמורה לפרמיה גבוהה יותר - לא היה מקום לדחות את התביעה. השאלה האם במקרה זה היה מקום לחייב בפיצוי מופחת.

 

בהקשר זה, קבע בית המשפט בפס"ד סלוצקי כי "במקרים בהם קיימת פוליסה חלופית אצל מבטחים אחרים, אך לא אצל המבטח הקונקרטי – תוכל חברת הביטוח להביא ראיות לגבי הפער בין מחיר הפוליסה שאינה מחייבת לנקוט באמצעי מסוים לבין מחיר פוליסה שמחייבת לעשות כן בחברה אחרת. נתונים אלה יוכלו לשמש כנקודת המוצא לדיון, בכפוף לראיות נוגדות שיביא המבוטח או לטענות אחרות שיציג" (פיסקה 42).

 

בענייננו, משהפניקס טענה להעדר מבטח סביר שיסכים בכלל לבטח במקרים אלה, הרי שממילא היא לא הוכיחה גובה של פרמייה חלופית, ומשכך, לכאורה, אין מנוס מלחייבה בתשלום מלוא הפיצוי.

 

ואולם, התוצאה של חיוב הפניקס במלוא התגמולים, מעוררת קושי מסויים. אומנם,  בפס"ד סלוצקי נקבע במפורש כי הנטל בהקשר זה הינו על חברת הביטוח, להוכיח העדרו של מבטח סביר שהיה מבטח גם ללא חיוב בהתקנת אמצעי מיגון או לחילופין להוכיח מהו גובה הפרמייה על פי פוליסה חלופית, ומשהפניקס לא עמדה בנטל זה - לכאורה, כאמור, אין מנוס אלא מלחייבה בתשלום מלוא התגמולים. אין גם להתעלם מקביעותיה של כב' המשנה לנשיא, השופטת מרים נאור, שהצטרפה למסקנותיה של השופטת ארז ברק, אך הוסיפה וציינה: "... השאלה מי צריך להוכיח ומה עליו להוכיח - לא היתה ברורה עד היום. יהא שכרה של המבטחת שהיא שחקן חוזר בתרומתה לפיתוח ההלכה, ומכאן ואילך ידעו הכל כיצד לכלכל צעדיהם". יש בדברים אלה, המופנים למעשה לחברות הביטוח, כדי להבהיר להן מהי הדרך בה עליהן לנקוט, וכי עליהן עול ההוכחה לגבי העדר קיומו של מבטח סביר או לחילופין לגבי גובה הפרמיות המוגדלות, כדי שניתן יהיה לערוך את החישוב היחסי המופחת של תגמולים במקרה זה.

 

בנסיבות אלה, והואיל והמקרה שלפנינו אירע, ואף נדון בפני בימ"ש קמא, לפני מתן פס"ד סלוצקי, והואיל וכפי שהדגישה כב' השופטת נאור, עד אותו מועד הייתה מחלוקת לגבי השאלה על מי מוטל נטל ההוכחה במקרים אלה, אני סבורה שבמקרה זה, שמועדו עדיין גבולי, יש לחלק את האחריות בין המערערים לבין המשיבה, באופן שהמשיבה תחוייב לשלם למערערים את מחצית התגמולים שנקבעו על ידי השמאי מטעם המשיבה, ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום דו"ח השמאי.

 

לפני סיום, אוסיף ואדגיש שכפי שנקבע על ידי כב' השופטת נאור מעתה, וליתר דיוק ממועד פס"ד סלוצקי, לא תוכלנה חברות הביטוח להתנער מעול ההוכחה המוטל עליהן בעניין זה.

 

 סוף דבר

 

  לאור האמור הערעור מתקבל, פסק דינו של בימ"ש קמא - בטל, והנני מחייבת את המשיבה לשלם למערערים מחצית התגמולים שנקבעו בדו"ח השמאי, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום מתן דו"ח השמאי. "

עבור לתוכן העמוד