חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

העיקולים גוברים על המחאת הזכות

כל חוב ניתן להמחות להמחאה שתהיה תמיד כפופה לזכותו של צד ג' שקדם לזכות הנמחה, ובכלל זה הופעל לזכות בעלי עיקולים

 

 

 

 

עא (מרכז) 48081-10-13‏ ‏ יניב גביש עו"ד נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: המחוזי מרכז-לוד

 

פסק הדין ניתן ביום: 28/4/2014

 

על ידי כב' השופט: יעקב שינמן

 

עניינו של פסק הדין: למי יש ליתן עדיפות בתשלום תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח, האם לבעלי השעבוד או לעו"ד שקיבל מהמבוטח המחאת זכות על חלק מתגמולי הביטוח ביום מתן פס"ד לטובתו בתביעה שהגיש לחברת הביטוח?

 

רקע: סכום העיקולים שהטילו המשיבים והמחאת הזכות היו גבוהים מסכום הפיצויים, עתרה חברת הביטוח לבית משפט קמא בהליך של "טען ביניים", כי יורה לה למי מבין הטוענים עליה לשלם את סכום הפיצויים ושיוציא צו גודר המגן עליה מפני תביעות עתידיות עקב העברת הכספים.

 

בית המשפט דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

" כאמור המחלוקת העיקרית בהליך טען הביניים, נסבה סביב שאלת תוקפה של המחאת הזכות לטובת עוה"ד נוכח קיומם של עיקולים שהוטלו על נכסי העובד המוחזקים בידי המבטחת."

 

"בית משפט קמא שמע את הצדדים והגיע לכלל מסקנה, כי העיקולים גוברים על המחאת הזכות, ולפיכך הורה לחברת הביטוח להפקיד את כספי הפיצויים בתיק ההוצל"פ שנפתח ע"י המשיב 3 והכספים יועברו למשיבים באופן יחסי לגובה חובותיהם הפסוקים בהתאם לסעיף 76 לחוק ההוצל"פ, התשכ"ז – 1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ"). כמו כן, ניתן צו גודר לפיו כל אחד מהמערערים או מהמשיבים לא יוכל לתבוע מהמבטחת פיצויים בגין פסק הדין. "

 

"לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ושמעתי טיעוניהם בעת הדיון שהתקיים בפניי ואפשרתי להם אף להגיש סיכומים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות."

 

"לצערי, המערערים, ובייחוד המערער 1,  אינו יכול לזכות בשכר הטרחה המגיע לו, שכן "הנתיב בו הלך", או יותר נכון "הנתיבים בהם הלך", הינם נתיבים סותרים ומוטעים שאינם מאפשרים לו לקבל את שכר הטרחה- לו הוא זכאי ושאין איש חולק על כך.

 

ייתכן, כי המערער 2 איננו סולבנטי ואינו יכול לשלם לעוה"ד את שכר הטרחה לו הוא זכאי, אך אין מנוס, גם אם כך הם פני הדברים, מן המסקנה, כי הדרך בה נקט עו"ד להבטיח ולמימוש זכויותיו, איננו הנתיב המעניק לו עדיפות על פני המשיבים 6-3 שהטילו עיקולים כדין, קודם להמחאת הזכות.

 

אני סבור, כי צדק כב' בית משפט קמא כאשר קבע כי סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח קובע יריבות ישירה בין המערער 2 שהינו העובד לבין חברת הביטוח שביטחה את מעסיקתו – המבוטחת, כך קובע סעיף 68 לחוק וכך גם נקבע בספרם של כב' השופט יפרח וחרל"פ בספרם "ששון – דיני ביטוח" בעמוד 183 בהתייחסם לסעיף 68:

"הוראה זו מקימה לצד השלישי זכות תביעה ישירה ועצמאית מבחינת דיונית, לקבל תגמולי הביטוח מן המבטח. זכות זו תלויה אומנם בזכותו של המבוטח והיא כפופה לטענתו שיכול היה המבטח לו נדרש לשלם תגמולי ביטוח למבוטח, אך אין בכך לגרוע מעצמאות זכותו של הצד השלישי".

 

מהאמור עולה, כי אכן לעובד הייתה זכות תביעה ישירה כלפי המבטחת והיא הייתה חשופה לתביעה ישירה ועצמאית מצדו, ועל זכות זו הוטלו העיקולים שהטילו המשיבים 6-3, ובית משפט קמא קבע בצדק את אשר קבע בסעיף 23 – 30 לפסק הדין בעניין זה, בהסתמך על פסקי דין שצוטטו שם.

 

בענייננו, לא רק שקיים פסק דין הקובע את חבות המבוטחת שהינה המעביד, אלא שכפי שעלה מהודעות ההסתלקות מטעמה (בתשובה לטען הביניים), המבטחת אינה מתנגדת לתשלום תגמולי הביטוח למעקלים, מכאן שקיימת יריבות ישירה בין חברת הביטוח לבין העובד כצד שלישי וכספי הפיצויים מוחזקים בידי המבטחת ולא בידי המבוטחת/המעביד.

 

המערער 1 מתוך ניסיון לזכות בשכר הטרחה לו הוא זכאי, העלה במהלך הדיונים, הן בבית משפט קמא ובן בבית משפט זה, טענות שאינן מתיישבות האחת עם רעותה ואינן יכולות לדור זו בצד זו. מחד, טוען המערער כי לא קיימת כל יריבות בין העובד לבין המבטחת - וזאת כדי לבסס את טענתו כי העיקולים שהוטלו אצל המבטחת אינם ברי תוקף, ומאידך, טען כי הוא זכאי לאותם הכספים מיום בו הגיש את הודעת הפרטים הנוספים בבית משפט קמא ועד לסיכומים בערעור בתיק שלפניי.

 

גם בית משפט קמא קבע בצדק בעניין זה:

 

"זאת ועוד, אין בידי לקבל את הקונסטרוקציה המשפטית לה טוענים הטוענים 2 ו-3 (המערערים י.ש), לפיה שעה שהמבקשת (המבטחת י.ש) לא הייתה צד לתובענה, הרי שהיא חבה כספים למבוטחת ולא לטוען 2 (העובד י.ש), ולכן לא קמה יריבות בינה לבין הטוען 2. על פי שיטתם זו של הטוענים 2 ו-3, הכספים המוחזקים על ידי המבקשת, ממילא אין מקום שישולמו להם כדרישתם בבקשה זו, אלא לטוענת 1. סבורני כי עצם דרישתם של הטוענים להעברת הכספים לידיהם בבקשה שלפניי מהווה הכרה והודאה ביריבות הישירה שנוצרה בין המבקשים לבינם. במילים אחרות: טוענים 2 ו-3 אינם יכולים לאחוז במקל משני קצותיו: מחד לטעון להעדר יריבות בינם לבין המבקשת, ומאידך לעתור להעברת הכספים המוחזקים על ידה לידיהם. שעה שעל המבקשת לשלם כספים לטוען 2, הרי שעליה לפעול בהתאם לצווי העיקול הרשומים על זכויותיו אצלה". (ראה עמוד 7, סעיף 30 לפסק הדין).

 

אין גם לקבל את טענת המערערים, כי העיקול של המשיב 3 פג לאחר שלושה חודשים. בית משפט קבע בצדק כי מעת אירוע התאונה קמה לעובד זכות תביעה ישירה כלפי המבטחת לקבלת כספי הפיצויים וזכות זו הייתה קיימת במועד הטלת כל העיקולים של הנושים, ובכלל זה גם העיקול של המשיב 3, ולפיכך עיקולים אלו היו בתוקף וחלו על זכותו של העובד במועד הטלתם ונותרו תקפים ושרירים ולא היה כל צורך לחדשם בעיקול מאוחר יותר.

 

 

 

סעיף 44 לחוק ההוצל"פ קובע כי: "צו עיקול בידי צד שלישי על כלל נכסי החייב יחול על נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חודשים מאותו יום".

 

פרשנותו של סעיף זה הן מבחינה לשונית והן מבחינה תכליתית מעלה כי העיקול אינו פוקע בחלוף שלושה חודשים והוא חל בכל עת בה יוכל הנושה לתפוס את נכסי החייב שיגיעו לצד ג' אף לאחר מועד העיקול.

 

ככל שבמועד העיקול הייתה לחייב זכות שניתן לעקלה, הרי שהעיקול תפס בפעם הראשונה ולא היה צורך לחדשו מדי שלושה חודשים.  

 

התקופה של השלושה חודשים שנקבעה בסעיף 34 היא "תקופת ייתר" לפיה העיקול שהוטל חל על כל זכות שתגיע אצל הצד השלישי, גם בתקופה, של שלושה חודשים לאחר הצו.

 

משמע, העיקול חל על כל נכס או זכות שהיו בידי הצד השלישי באותו היום ואלו שיגיעו אליו בתוך שלושה חודשים וברור שהוא אינו חל על זכות שתגיע או ש"תיוולד" לאחר תום שלושה חודשים בגינה אכן יש להטיל עיקול חדש.     

 

 

בענייננו, כפי שקבע בית המשפט בצדק, העיקולים תפסו את הזכות לקבלת כספי הפיצויים בעת הטלתם, והם נותרו בתוקף ולא היה כל צורך בחידושם.

 

משנקבע שהעיקולים שהוטלו ע"י המשיבים 6-3 תקפים וקדמו למועד המחאת הזכות (10.1.13), הרי שהעיקולים גוברים על המחאת הזכות והמחאת הזכות נדחית מפני העיקולים.

 

כל חוב ניתן להמחותו לאדם אחר אך ההמחאה תמיד כפופה לזכותו של צד שלישי כלשהו שקדם לזכות הנמחה, ובכלל זה הופעל לזכותם של בעלי עיקולים שהטילו אותם כדין קודם למועד ההמחאה.

 

שכר טרחה שנפסק בפסק דין, הינו סכום השייך ללקוח ולא לעוה"ד ולפיכך גם רכיב זה כפוף לעיקולים שהוטלו על העובד בגין חובותיו למשיבים 6-3, ובעניין זה אין כל הבדל בין רכיבי הפיצוי שנפסקו לטובת העובד.

 

לסיכום, אכן עוה"ד זכאי לשכר טרחה בגין הייצוג המשפטי, אך את שכר הטרחה הוא יכול לקבל, והוא זכאי לקבלו, ממי שניתנו לו שירותיו-בענייננו העובד.

 

העובד לא המחה את זכויותיו למערער 1 בתחילת הטיפול, כלומר בשנת 2006, בעת שנחתם הסכם שכר הטרחה, אלא רק ביום בו ניתן פסק הדין, כלומר ביום 10.1.13.

 

המחאת הזכות מאוחרת לעיקולים אשר הטילו המשיבים קודם לכן ואשר היו תקפים במועד המחאת הזכות ולכן דינה של המחאת הזכות להידחות מפני אותם עיקולים.

 

 

 

בשולי הדברים, יואר ואולי גם יוער, כי טיעוני המערערים בסיכומיהם בחלקם, הינם בגדר הרחבת חזית שלא הותרה, והם נטענו בפעם הראשונה בסיכומים. למעלה מן הצורך, ייאמר כבר עתה, כי גם בטיעוניהם אלו אין כדי להועיל למערערים.

 

טענות המערערים כי העיקול לא חל על הסכום שהמחה לעוה"ד והסכום שנפסק כשכר טרחת עו"ד בפסק הדין, טענות אלו נדחו ע"י בית משפט קמא, אך בסיכומיו מנסה עוה"ד לטעון כי הוא למצער נושה רגיל אשר אמור להתחלק בכספים יחד עם יתר המעקלים והוא אף נושה בדין קדימה, שכן בזכותו "נוצרו ונולדו" הכספים שהתקבלו כתוצאה מעבודתו, וזאת בהסתמך על הוראות סעיף 76 לחוק ההוצל"פ.

 

ראשית: חוק ההוצל"פ עליו מסתמך עוה"ד מצוטט בנוסחו לפני תיקון 29.

 

שנית:  המערער מתעלם מכך שהוא אינו בגדר "זוכה" כייתר המעקלים, שכן הוא לא הגיש תביעה כנגד העובד, לא קיבל פסק דין נגדו ובלאו הכי לא פתח נגדו תיק ההוצל"פ, ולפיכך הוראות סעיף 76 והפסקה המצוטטת על ידו אינה רלוונטיות לענייננו.

 

החלוקה בהתאם לסעיף 76 לחוק יש לבצעה בהתאם לחובות הפסוקים ועל פי סעיף 1 לחוק ההוצל"פ, "חוב פסוק" הוא חוב שבהם התחייב החייב לפי פסק דין (להבדיל למשל מעיקולים זמניים).

 

ככל שיש למערער טענות בקשר לחלוקת סכום כספי הפיצויים מכוח סעיף 76 לחוק ההוצל"פ, הרי שדינן היה להיטען במסגרת תיק ההוצל"פ ולא במסגרת התובענה והערעור בגינה בקשר להליך של טען הביניים.

 

בסיכומיהם עוד טענו המערערים, כי חברת הביטוח והמבוטחת לא הודיעו להם על העיקולים ולכן זכאי עוה"ד למלוא שכר הטרחה כפי שנקבע בינו לבין העובד.

 

טענת תום הלב אותה מעלה המערער בקשר להתנהלות המבוטחת והמבטח אין מקומה לדון בהליך של טען ביניים שהגישה המבטחת וככל שיש לו טענות בקשר לכך, בכפוף לדין, הוא יוכל לנקוט בהליך המתאים. יתר על כן, טענה זו לא ברור מה מקורה, שכן המחאת הזכות נולדה רק בשנת 2013 ולא הייתה ידועה, ולא נטען אחרת, כי היא  לא הייתה ידועה למבוטחת ולמבטחת, אלא רק לאחר מתן פסק הדין. בשולי הדברים, יש עוד להדגיש, כי אין זה כלל ברור וסביר, כי דווקא על המחזיק להודיע לחייב על דבר העיקול שהוטל נגדו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, שכן חזקה היא שהחייב עצמו יודע על כך, בייחוד כאשר מדובר בעיקולים שהוטלו שנים קודם לכן.

 

עוד טענו המערערים בסיכומיהם, כי העיקולים אינם תקפים, שכן לא ניתן להטיל עיקול על זכויות תביעה של ניזוקים. לא ברור לי על מה מתבססים המערערים בטענתם זו. יתר על כן, בענייננו מדובר בביטוח אחריות שסעיף 68 לחוק חוזה ביטוח חל עליו וכאמור לעיל סעיף זה קובע זכות תביעה ישירה של העובד כלפי חברת הביטוח מעת קרות אירוע התאונה (בענייננו משנת 2000), וזכות זאת ניתנת לעיקול לפי לשון החוק ואף עוקלה בפועל ע"י המשיבים 6-3 שחזרו והטילו אותם לכל אורך תקופת תביעתו של העובד ועד למועד פסק הדין וגם לאחריו. כפי שניתן לראות, בענייננו אין מדובר בעיקולים של זכות תביעה שטרם התבררה, אלא בעיקולים תקפים שמטרתם לגבות חוב פסוק. "

 

עבור לתוכן העמוד