חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

תשלום תגמולי ביטח בגין אובדן כושר עד גיל 70

דוקטרינת הציפיות הסבירות, כפי שפותחה במשפט האמריקני, קובעת שציפיותיו הסבירות של המבוטח יכובדו אף אם עיון מדודקד בהוראות הפוליסה ילמד שהן מנוגדות ללשונה

 

 

ע"א 68124-10-13 שרייבר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

ע"א 13765-11-13 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' שרייבר

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 6/1/2015

 

על ידי כב' השופטת: יהודית שבח ובהסכמת השופטים: סגן הנשיאה יצחק ענבר, ושאול שוחט

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של המבוטח על פיסקת המחוזי שקבע, כי תגמולי הביטוח בגין אובדן כושר עבודה ישולמו לו עד גיל 70 ולקבוע, כי תגמולי הביטוח ישולמו לו עד גיל 95 או שמא יש לקבל את ערעור המבטחת הטוענת, כי יש לשלם תגמולי ביטוח רק עד הגיעו של המבוטח לגיל 65?

 

בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים

 

מתוך פסק הדין:

 

" בראשונה אסיר מסדר היום את טענת הראל להתיישנותה של התביעה. הגם שפוליסת הביטוח הונפקה בשנת 1994, והגם שבית משפט קמא קבע כי שרייבר קיבל את הפוליסה "בסמוך להנפקתה", אין חולק כי עמדת הראל לפיה יסתיים תוקפו של הכיסוי בגין אובדן כושר עבודה בגיל 65, נודעה לשרייבר לראשונה רק עם קבלת מכתבה משנת 2012, עת במשך כל עשר השנים שקדמו לכתיבתו, קיבל את התגמולים המשקפים פיצוי בגין אובדן כושר, כסדרם.

 

בדין קבע אפוא בית משפט קמא כי "מרוץ ההתיישנות מתחיל רק כאשר חברת הביטוח כפרה בחובתה לשלם את תגמולי הביטוח... בכל מקרה מרוץ ההתיישנות מתחיל בכל חודש בו המשיבה לא משלמת לו את הפיצוי בגין אובדן כושר עבודה", ואוסיף: ללא כל קשר למועד כריתת חוזה הביטוח.

 

שונה המצב ביחס לטענתה הנוספת של הראל הקובלת על קביעתו הפוזיטיבית של בית משפט קמא לפיה עליה לשלם לשרייבר פיצוי בגין אובדן כושר עבודה עד הגיעו לגיל 70, עת אין חולק כי שרייבר לא הגיש תביעה כספית אלא עתר רק לסעד הצהרתי בדבר פרשנותו הנכונה של חוזה הביטוח, וזה היה נושא הדיון בבית משפט קמא. אף בא כוחו המלומד של שרייבר אישר בהגינותו במהלך הדיון בפנינו כי בכל מקרה, תהא תקופת הביטוח אשר תהא, קבלת התגמול בגין אובדן כושר אכן מותנית בהוכחת אי הכושר על דרך ראיות מתאימות, כולל הגשת חוות דעת רפואית.

 

משהסרנו את רעשי הרקע, נפנה לשאלה המרכזית שעל המדוכה, והיא מהי התקופה בגינה אמורים להשתלם, לפי נספח חיונית, תגמולי הביטוח בגין אובדן כושר, בהנחה שזה אמנם יוכח. לשאלה זו שלוש תשובות אפשריות: האחת – כפי קביעת בית משפט קמא, לפיה מסתיימת תקופת הזכאות עם הגיע המבוטח לגיל 70; השנייה – כפי גישת הראל, לפיה מסתיימת התקופה, כנקוב בפוליסה, בהגיע המבוטח לגיל 65; והשלישית – כפי גישתו של שרייבר, לפיה משתרעת התקופה, כאמור בהצעה, עד גיל 95 או לכל ימי חייו.

 

...

 

רואות עינינו כי בכל הנוגע לנתון תקופת תשלום תגמולי הביטוח בגין אובדן כושר עבודה, לא קיימת, לכאורה, חפיפה בין האמור בג'קט לבין האמור בהצעה, לבין האמור ברשימה, אף לא בין האמור בעמוד הראשון לרשימה לבין האמור בעמוד השני. להלן נבחן האומנם, ומהי המשמעות הנובעת מכך.

 

בבחינתנו הראשונה נתחקה אחר תוכן הפוליסה ונבדוק האם הוראותיה ברורות דיין, או שמא מצריכות הן שימוש בכללי פרשנות.

 

לאחר ששבתי וקראתי את הפוליסה נחה דעתי כי תוכנה, כמסמך נפרד, הינו ברור וחד משמעי. אין היא כוללת היגדים סותרים או עמומים, ובכל הנוגע לנתון התקופה, אין בה סייגים הטעונים הבלטה. הפוליסה מורכבת משני ביטוחים נפרדים המשלימים זה את זה ובאים זה אחר זה, ובאופן זה נפרשים על פני כל תקופת תוחלת חייו של המבוטח. חלקו הראשון של הביטוח הינו "ביטוח לאובדן כושר עבודה", והוא נדון בפרק נפרד ובכותרת מודגשת, לגביו צוין בהתנסחות חד משמעית כי "הפיצוי החודשי ישולם ...כל עוד נמשך אי הכושר שלו ברציפות ולכל המאוחר עד הגיעו לגיל 65 שנה...". חלקו השני של הביטוח  הינו "ביטוח סיעודי לזמן ממושך", שאף הוא מוסדר בפרק נפרד, ואף הוא מתאפיין בכותרת מודגשת, ולגביו צוין כי "... לאחר הגיע המבוטח לגיל 65 שנה ובכפוף לתנאי הפוליסה, תשלם החברה למוטב פיצוי חודשי... תקופת הפיצוי הינה לכל החיים"  (ההדגשים של הח"מ).

 

הנה כי כן, חיונית מורכבת משני חלקים: ביטוח אובדן הכושר, המתחיל עם סיום שלושת חודשי ההכשרה ומגיע לקיצו בגיל 65, הוא גיל הפרישה מהעבודה בעת עריכת הביטוח, שאו אז נכנס לתוקפו החלק השני, הביטוח הסיעודי, המשתרע ממועד זה, על פני כל תקופת תוחלת החיים. מדובר בשני חלקים המרכיבים יחדיו, זה אחרי זה, את השלם, המתחיל בינואר 1994 ומסתיים רק בסוף חיי המבוטח.

 

...

 

כאמור לעיל, מורכבת חיונית משני חלקים המהווים בצוותא, זה אחרי זה, את השלם. הראשון מבין השניים- ביטוח אובדן הכושר- מתחיל עם סיום שלושת חודשי ההכשרה ומסתיים בגיל 65, שאז נכנס לתוקפו הביטוח השני, הסיעודי, המשתרע מגיל 65 על פני כל תקופת תוחלת החיים עד המוות. באופן זה מוקנה למבוטח כיסוי ביטוחי מתחילת הביטוח עד סוף תוחלת חייו, בתאימות לאמור ברשימה, לאחר תיקונה בהתאם לתוספת, לפיו תאריך התחלתה ב 01/94, ותאריך סיומה- בתום חיי המבוטח.

 

נותר אפוא לבחון את סוגיית אי ההתאמה בין ההצעה לבין הפוליסה, על רקע הרישום בהצעה לפיו התבקש ביטוח חיונית עד גיל 95 ועל רקע טענת שרייבר לפיה ביקש בהצעת הביטוח לערוך לו ביטוח אובדן כושר למשך כל ימי חייו.

    

שרייבר טוען כי משהצעתו לערוך לו ביטוח אובדן כושר עד גיל 95 התקבלה, הרי הפוליסה והרשימה הצמודה לה מהוות בצוותא קיבול להצעתו, דבר המחייב את המסקנה כי תקופת ביטוח אובדן הכושר שקובלה זהה לתקופה שהתבקשה, קרי: עד גיל 95.

 

לטעמי, הטענה מרחיקת לכת, היא מותחת את פרשנות הפוליסה אל מעבר למידה הראויה לה, ויש לדחותה מהטעמים הבאים:

 

א. טענת שרייבר, החוזרת על עצמה בטיעוניו, לפיה ביקש בהצעתו ביטוח אובדן כושר לכל חייו - אינה מדויקת כלל. ההצעה נרשמה על גבי "בקשה להצעה לביטוח חיים" לפיו התבקש הביטוח העיקרי-עדי,  שכלל במקור, באחת מחלופותיו, גם אופציה של ביטוח אובדן כושר, אלא שאופציה זו נמחקה, ובמקומה התבקש ביטוח חיונית, מה שאכן סופק בפועל. אפילו שרייבר לא הרחיק לכת ולא טען כי ערך את הצעתו על הטופס המקורי וביקש "גמול אי כושר עבודה" עד גיל 95, וכי לאחר מכן נמחק הרישום  גמול אי כושר עבודה ובמקומו נרשם חיונית. שרייבר ביקש חיונית, ושרייבר אמנם קיבל ביטוח חיונית כפי שהוא, על כרעיו וקרביו, ועל חלקיו השונים.

 

ב. שרייבר טען בתצהירו כי "סוכני הביטוח שהחתימו אותי על הצעת הביטוח בביתי הדגישו בפניי כי ככל שאאבד את כושרי להשתכר אהיה זכאי לקבל תגמולי עדותו בדבר נסיבות חתימת ההצעה, אלא שלא קבע כל ממצא עובדתי בקשר לכך, אף לא קביעת מהימנות. ממצאיו היחידים של בית משפט קמא הינם ששרייבר קיבל את הפוליסה, לרבות נספח חיונית, "בסמוך להנפקת הפוליסה", וכי סוכן הביטוח היה אחיו. על רקע הימנעותו של בית משפט קמא לקבוע כי הוא מקבל את גרסת שרייבר בנוגע לנסיבות חתימת ההצעה, בולטת הימנעותו של שרייבר לזמן לעדות את אחיו, שהיה ועודנו סוכן הביטוח שלו, ואשר נכח במעמד חתימת ההצעה. בהתאם להלכה הנוהגת, נזקפת לחובת שרייבר ההנחה שלו זומן האח הסוכן לעדות, עדותו הייתה תומכת דווקא  בגרסת הראל.

 

ג. בית משפט קמא גם לא קבע כל ממצא באשר לעדותו של מנהל אגף ביטוח חיים בהראל, מר יצחק בסון, שהעיד בתצהירו כי "במועד הרלבנטי להצטרפותו של התובע לפוליסה(שנת 1993) לא ניתן היה לרכוש פוליסה הכוללת כיסוי לאובדן כושר עבודה מעבר לגיל 65 וגם היום לא ניתן לבטח בכיסוי לאובדן כושר עבודה מעבר לגיל 67...", אלא שעיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי, בשונה מחקירתו של שרייבר, מר בסון כלל לא נחקר על דבריו לעיל. ההימנעות מחקירתו בנושא זה אין משמעותה אלא שהעדות בהקשר זה לא נסתרה. אם במועד הרלבנטי לא הייתה קיימת כלל פוליסה המבטחת אובדן כושר מעבר לגיל 65, הדעת נותנת שלא יכולה הייתה  להיווצר גמירות דעת לאספקת "ממכר ביטוחי", שאינו קיים.

 

ד. בבואנו לפרש חוזה ביטוח, הרי על מבחני הבדיקה הראשונים, בנוסף לבחינה המילולית לשונית, נמנה גם מבחן תכלית החוזה (ע"א 1395/91 י' וינוגרד ואח' נ' ידיד, פ"ד מז(3) 793).

 

באשר לתכליתו של ביטוח מסוג אובדן כושר נקבע:

 

מטרתו של ביטוח כנגד אובדן כושר עבודה היא להבטיח, כי אם יאבד המבוטח את יכולתו לעבוד ולהשתכר למחייתו עקב תאונה או מחלה, תשלם חברת הביטוח למבוטח פיצוי חודשי קבוע. תשלום זה אמור להבטיח למבוטח הכנסה חודשית קבועה, המהווה תחליף להכנסה מעבודה שהיה יכול לבצע אלמלא התאונה או המחלה שבעקבותיהן נשללה יכולתו להשתכר"

(ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח,  פ"ד נב כרך 5 עמוד757)

 

משתגמולי הביטוח הם תחליף להשתכרות שנשללה, הדעת נותנת שצריכה להיות קורלציה, כזו או אחרת, בין תקופת הביטוח לבין תקופת ההשתכרות, אשר בידוע מושפעת בעיקר ממועד הפרישה החוקי. ניתן להבין מחלוקת בשאלה אם חייבת להיות חפיפה מוחלטת בין גיל הפרישה לבין תקופת הביטוח, או בשאלת תקופת ההשתכרות של עצמאי, אולם טענה בדבר צפי להשתכרות עד גיל 95, עת תוחלת החיים הממוצעת לגבר בשנת 1994 עמדה על 75.50 שנים (כעולה מהשנתונים הסטטיסטיים) לא עושה שכל ואינה מתקבלת על הדעת.

 

ה. הפסיקה מתבוננת על המבוטח כמי שקרא את הפוליסה (ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח, פ"ד לז(3) 589, 599). בית משפט קמא קבע כממצא כי שרייבר קיבל את הפוליסה, לרבות נספח חיונית, בסמוך להנפקתה, ומשכך יש לראותו כמי שקרא אותה במועד זה. שרייבר הינו אדם משכיל, בנוסף להיותו מהנדס תעשייה וניהול, לזכותו גם תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, הוא אף ניהל במועדים הרלבנטיים עסק עצמאי להטמעת המחשוב. השכל הישר וההיגיון הבריא מחייבים שלו אכן ביקש בהצעתו כיסוי אבדן כושר עד גיל 95, היה מבחין כי חברת הביטוח "גזרה" מהביטוח שלו תקופה של שלושים שנה, והיה פונה לאחיו הסוכן ומזדעק הכיצד.

 

"המבוטח אמנם אינו חותם על פוליסת הביטוח אולם הוא מקבל אותה לידיו, ולכאורה, אם הוא מחשה לאחר שקיבלה- שתיקתו מעידה שהסכים לאמור בה". ..." (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, ביטוח, כרך ראשון, מאת ש.ולר, עמ' 247). שרייבר לא מיחה עם קבלת מסמכי הביטוח ומשכך יש להניח כי תוכנם היה מקובל עליו.

 

ו.  טענת הראל לפיה הדיבר שבתוספת לפיו "...תקופת הביטוח של נספח חיונית הינה לכל חיי המבוטח" נסב על תקופת הביטוח להבדיל מ"תקופת הפיצוי", ומשכך אין מקום לדבר על סתירה - אינה קלוטה מהאוויר.

 

שרייבר טוען אמנם כי הטענה אינה ראויה להישמע משהיא מועלית לראשונה בערכאת הערעור, אלא שאין הדבר כך והטענה נטענה בסיכומים בעל-פה (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום   12.9.2013 עמוד 9 שורות 11-12), אף במהלך חקירת שרייבר (עמוד 4 שורות 13-14).

ואכן לא קיימת בהכרח חפיפה בין תקופת ביטוח, שיכולה להיות ארוכה, לבין תקופת פיצוי שיכולה להיות קצרה או מוגבלת בזמן, כפי הדבר בענייננו  בהקשר לביטוח עדי  תגמולים לעצמאיים שנעשה ע"י שרייבר, גם בו אין חפיפה בין התקופות: בעוד שתקופת הביטוח הינה עד גיל 70, במהלכה משולמת הפרמיה, הרי  עם הגיע המבוטח לגיל  70 נפסק תשלום הפרמיה ומתחיל תשלום התגמולים.

התבוננות כזו על מסמכי הביטוח מיישבת בין ההיגדים ומנטרלת כל סתירה ביניהם.

 

ז.  אין צורך בראיות על מנת להסיק קיומו של פער לא ניתן לגישור בין תחשיב פרמיה המשתלמת בעבור ביטוח אובדן כושר המוגבל עד גיל 65 לבין תחשיב פרמיה שצריכה הייתה להשתלם בעבור ביטוח שכזה שתוקפו עד גיל 95,  לאור גורם הוודאות לקרות מקרה הביטוח ולאור ההבדל התהומי באורך התקופה, וגם לכך יש לתת את הדעת.

 

מכל האמור לעיל עולה שטענת שרייבר לפיה רכש ביטוח אובדן כושר עבודה עד גיל 95 - דינה להידחות.

 

אלא שבמסקנה זו לא תמה המלאכה. עדיין נותרה השאלה אם נפלה שגגה בקביעת בית משפט קמא לפיה "...אילו קרא המבקש ועיין בפוליסה, יכול היה להבין, מחלק ממסמכיה, שהכיסוי הביטוחי הינו עד גיל 70" כי "הציפייה המירבית שיכולה הייתה להיות למבקש הינה שפיצויי הביטוח ישולמו לו עד גיל 70", שמא היה עליו לקבוע כי הוראותיהם הלשוניות של מסמכי הביטוח על העליונה, וכי ביטוח אובדן כושר תקף רק עד גיל 65, כפי טענות הראל בערעורה.

 

כפי שאנמק להלן, אני סבורה שלא נפלה שגגה מעם בית משפט קמא בהחילו בענייננו את עקרון הציפייה הסבירה של המבוטח, אף לא באופן יישומו:

 

קודם לכן, נקדיש מספר מלים להבנתו של כלל פרשני לא שגרתי זה.

 

 "דוקטרינת הציפיות הסבירות, כפי שפותחה במשפט האמריקני, קובעת שציפיותיו הסבירות של המבוטח יכובדו אף אם עיון מדודקד בהוראות הפוליסה ילמד שהן מנוגדות ללשונה...הנחת היסוד היא שלשון הפוליסה אינה מתיישבת עם ציפיותיו הסבירות של המבוטח ואף על פי כן ניתן להן תוקף..." (פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, ביטוח, כרך ראשון, מאת ש. ולר, עמודים 142 143).

 

וכן:

 

"החידוש המרכזי של העיקרון היה בכך שהוא אפשר לבתי המשפט להתגבר על תנאים מפורשים שבהסכם הביטוח, באותם מקרים שבהם הציפיות הסבירות של המבוטח לא התיישבו עם אותם התנאים" (דודי שוורץ וריבי שלינגר דיני ביטוח עמוד 311) בפסיקה יושם הכלל לראשונה ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 297), שם נסב הדיון סביב אירוע במהלכו נגנבו ספרי תורה מבית הכנסת ע"י כניסה לתוכו דרך חלון שנותר פתוח, עת הביטוח כיסה נזקי פריצה שנעשתה עקב חדירה "בכוח". בית המשפט פירש את הוראות הפוליסה על בסיס עיקרון כיבוד ציפייתו הסבירה של המבוטח, והכיר בתחולת הביטוח על האירוע.

 

"... ניתוח על פי דוקטרינת הציפיות הסבירות יכול להוביל(והוביל) לקביעה בדבר כיסוי ביטוחי, גם מקום בו פרשנות התניה השנויה במחלוקת על-פי כוונתה של חברת הביטוח בזמן כריתת החוזה תראה כי האחרונה התכוונה  לשלול כיסוי" (השופט בך)

 

כאשר מדובר במבנה בו מקיימת אגודה וולונטארית פעילות חברתית על בסיס התנדבותי, במקרה כזה על המבטח לצפות לכך שעיקר הסיכון מוטל עליו וציפייתו הסבירה של המבוטח היא שהסכם ביטוח התכולה שעליו חתם הינו רחב ביותר וסייגיו מצומצמים להכרחי ולמובן מאליו בלבד" (השופט קדמי) וכן בע"א 1228/08 מולרם נ' ביטוח חקלאי [פורסם בנבו]:        

                                     

"יתר על כן, לפי כללי הפרשנות המקובלים, יש לפרש את המצב שנוצר כנגד מנסח חוזה הביטוח ובהתאם לציפיותיו הסבירות של המבוטח (וראו לעניין זה רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, נ(3) 281, 299). לאור האמור, נכון לקבוע כי הרחבת הביטוח לנזק בגין כשל תכנוני, מכסה אף נזק שנגרם למוצר עצמו, וגוברת על התנאים המוקדמים שבפוליסה, טרם הרחבתה" (פס"ד מיום 28.6.2011)

 

הנה כי כן, אף שהמלל שבמסמכי הביטוח, אף תכלית הביטוח, שוללים פרשנות בדבר פיצויי אובדן כושר עד גיל 95, אין הכרח לקבוע את מועד התום בגיל 65, אם יש להסיק, לפי הנסיבות, כי בהתאם לציפיותיו הסבירות של שרייבר, הפיצוי צריך להשתלם גם מעבר לגיל זה, גם אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הכתוב.

 

ומהי ציפייה סבירה? "מן הראוי להדגיש: בציפיות סבירות מדובר, ולא בציפיות שאינן סבירות, על פי מבחן אובייקטיבי, אפילו היו הן ציפיות אמיתיות וכנות של המבוטח" (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ) [פורסם בנבו].

 

בענייננו חברו להם מספר גורמים המטים את הכף לטובת החלת הכלל:

 

א. שרייבר איננו שכיר כי אם עצמאי. בעת הרלבנטית החזיק בשלושה תארים אקדמאיים: הנדסת תעשייה וניהול, כלכלה, ומינהל עסקים, אף היה הבעלים של עסק עצמאי להטמעת המחשב שנוהל על-ידו. אין שום סיבה להניח ששרייבר תכנן להפסיק לעבוד בגיל 65, ולזכותו עומדת החזקה שגובשה בפסיקה לפיה גיל הפרישה של עצמאי נוטה להיות גבוה מזה של שכיר, ועשוי להגיע לגיל 70, אף מעבר לכך (ע"א 8488/08 סושרד נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 17 לפסק דינה של כב' המשנָה לנשיא, ניתן ב-5.6.12). וכן:

 

"נראה על כן, כי נטייתו של בית-המשפט, באשר לעצמאים, באה לידי ביטוי אם היתה בפניו הוכחה ספציפית באשר לנוהג הקיים בתחום שבו עוסק הנפגע, להתמיד בעבודה אף מעבר לגיל 65. אולם, ככל הנראה, שעתה, משהתמסדה ההלכה על דבר גיל פרישה גבוה יותר של עצמאיים, יהיה הנטל להביא ראיה מוטל על מי שמבקש לסתור את הנחת הפרישה המאוחרת יותר" (דוד קציר פיצויים בשל נזק גוף עמ' 362).

 

ב. תקופת השתכרותן של עצמאי כפי האמור לעיל חוברת לתכלית הביטוח המהווה את אחד מכללי פרשנות הביטוח. תכליתו של ביטוח אובדן כושר הינה, כפי שפורט לעיל,  להבטיח כי אם יאבד המבוטח את יכולתו לעבוד ולהשתכר למחייתו עקב תאונה או מחלה, תשלם לו חברת הביטוח פיצוי חודשי קבוע שיהווה תחליף להכנסה מעבודה שהיה יכול לבצע אלמלא התאונה או המחלה שבעקבותיהן איבד את הכושר להשתכר (ר' עניין חסון שהוזכר לעיל). משלפי החזקה, שלא נסתרה, יכול היה שרייבר להשתכר לפחות עד גיל 70, ומשביטוח אובדן הכושר אמור היה לבוא חלף ההשתכרות, הרי בגדר הסביר הוא שציפה כי תגמולי ביטוח אובדן הכושר לא ייפסקו בגיל 65 וכי אלו ישולמו לו לפחות עד גיל 70.

 

ג. הביטוח העיקרי שנערך ע"י שרייבר היה ביטוח פנסיוני עדי - תגמולים לעצמאיים. עיון בפוליסת עדי מעלה כי זו מאפשרת למבוטח לבחור את תקופת תוקף הביטוח מבין שתי אופציית: גיל 65 או גיל 70, שאז הוא מפסיק לשלם את הפרמיה ומתחיל לקבל את תשלומי הפנסיה. מהצעת הביטוח עולה ששרייבר ביקש "עדי תגמולים לעצמאים -  גיל 70", ולא עד גיל 65. אין כל סיבה מבוררת לשוני בין גיל היציאה לגמלאות בהקשר לביטוח עדי, לבין גיל הפסקת ההשתכרות בהקשר לביטוח אובדן כושר ההשתכרות, משלשניהם מטרה אחת - לשמש תחליף להשתכרות, אם מחמת יציאה לפנסיה ואם מחמת אירוע תאונתי או מחלתי השולל את האפשרות להשתכר.

 

ד. בעמוד הראשון לרשימה צוין, בהתאמה לתאריך תום ביטוח עדי תגמולים לעצמאיים, כי גם תאריך תום חיונית הינו 01/18 (להשוואה - תאריך תום ביטוח איברים הינו 01/13 כלומר גיל 65).

 

דחיית פרשנות שרייבר לפיה יש לפרש את התוספת ככזו המאריכה את ביטוח אובדן הכושר עד גיל 95, אינה מחייבת מניה וביה גם את שלילת הצפייה הסבירה לכך שתקופת ביטוח אובדן הכושר תהא מקבילה לתקופת ביטוח עדי, ציפייה שיכולה הייתה להסתמך על התאריך שנכתב בעמוד הראשון לרשימה.

 

אני סבורה אפוא שבהעמידו את תקופת הביטוח עד גיל 70, הגיע בית משפט קמא לתוצאה הנכונה והצודקת כאחד.

 

סוף דבר

אציע לחברי לדחות את שני הערעורים, ולהותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו, תוך מתן הבהרה לפיה הסעד שנקבע על ידו הינו הצהרתי בלבד, וכי החיוב בתשלום מותנה בהוכחת אי הכושר.

 

משזוהי התוצאה אף אציע כי כל צד יישא בהוצאותיו, וכי תושבנה למערערים הערבויות הבנקאיות שהופקדו על ידם."

 

עבור לתוכן העמוד