חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אחריותו של מעביד כלפי עובד שנפגע

תביעתו של העובד נתקבלה ונדחתה טענת ההתיישנות תוך הדגשת חובות הזהירות של מעביד כלפי עובד

 

 

ת.א. 2261/00

 

איאו (יוסף) גטהון נגד הדר חברה לביטוח בע"מ ודוד מולנקנדוף

 

בית משפט: מחוזי בירושלים

 

פסק הדין ניתן ביום: 23/8/2009

 

על ידי כב' השופט: משה דרורי

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לנכות אחוזי רשלנות תורמת של עובד שנפגע כאשר מעד ונפל מבעד לגג זכוכית ונשפכה עליו זפת רותחת בעת שהיה אמור לזפת את הגג בהוראת מעבידו? האם חל חוק ההתיישנות לגבי תביעת העובד בנסיבות העניין?

 

בית המשפט קיבל את התביעה וחייב לפצות את התובע בגין נזקיו בניכוי הסכומים ששולמו לו על ידי המוסד לביטוח לאומי תוך שהוא דוחה את טענת ההתיישנות.

 

לעניין חובת הזהירות של מעביד כלפי עובד, ציטט השופט את דבריו של כב' השופט צבי ברנזון בע"א 313/56 חברת חשמל לא"י בע"מ נ' צבי בלומברג:     

 

 " … מעביד שאינו ממלא חובותיו שלו כלפי עובדיו, אינו קובע כללי זהירות מתאימים בעבודה, אינו מדריך את העובדים בהם ואינו שוקד על קיומם, אינו רשאי לצפות לכך שהעובדים ישלימו את אשר הוא החסיר ויעשו את מלאכתו במקומו, מיוזמתם הם. איני רוצה לאמור בזה, שעובד פטור מדאגה עצמית, במידה סבירה, לביטחונו ולשלומו, מפני שהמעביד לא נקט מצידו באמצעי זהירות סבירים הנדרשים ממנו. אך לא הרי זה כהרי זה. עובד איננו במצבו של מעביד, ואין לצפות משניהם אותו כושר ראייה מראש של סכנה אפשרית בעבודה ואותה מידת זהירות כדי להישמר מפניה. המעביד, חוג ראייתו גדול ומקיף. הוא יכול לתכנן שיטת העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר, העושים מלאכתם בישוב הדעת ובשלוות חדר העבודה שלהם, על יסוד ידיעה מקצועית וניסיון ממושך משלהם ומשל אחרים. לעומתו, העובד צועד לו כרגיל בעבודתו בשביל צד בטווח ראיה מצומצם והוא חייב להגיע לכלל החלטה מהירה בעצמו מה לעשות מול סכנה אפשרית תחת לחצו של משא כבד ובלתי נוח של 65 ק"ג וכיוצא בזה. כן אין לשכוח כי, מחמת רגילותו של עובד בעבודתו וסכנותיה, עלול ליבו להיות גס בהם והוא עשוי לזלזל בנקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. אך בשל אלה בלבד, אין לייחס רשלנות לעובד ולתלות בצווארו את קולרה של תאונה שאירעה לו, כאשר המעביד לא נקט מצידו את אמצעי הזהירות שהוא חייב בהם, כדי להבטיח את שלומם של עובדיו".

           

"דברים אלה כאילו נכתבו לתיק שלפנינו, כאשר במקום "משא כבד ובלתי נוח של 65 ק"ג", ניתן לכתוב: "דלי מלא זפת רותחת"".

 

 

לגבי טענה לרשלנות תורמת מצד העובד, נאמר:

 

"כאשר מדובר בתובע, שהוא פועל כה חדש ובלתי מנוסה, אין הצדקה עניינית או מוסרית להטיל עליו אשם תורם, שמשמעותו הפחתת הפיצויים המגיעים לו, בשל הנזקים החמורים מהם סבל, וזאת עקב הכוויות שנגרמו לו בתאונה (לכל היותר, במקרים חריגים – שתיק זה אינו נמנה עליהם – האחוז של האשם התורם הוא חד-ספרתי, והמרב שניתן להעלות על הדעת, הוא 10% של אשם תורם)."

 

 

בית המשפט סקר את  הרציונאל של דיני ההתיישנות ומצא, כי אף אחד מהם אינו מתקיים בעניין הנדון:

 

א.   טעמים ראייתיים הקשורים בקושי לשמור, לזמן רב מדי, על אמצעי ההוכחה.

 

ב.   טעמים הקשורים במהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם

      לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו.

 

ג.    טעמים הקשורים בעצם עבור הזמן, אשר משתמע מהם ויתור.

 

ד.   האינטרס הציבורי הוא, שזמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, וכי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שאבד עליהם הכלח.

 

פסק הדין המלא באתר הרשות השופטת.

עבור לתוכן העמוד