אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















משמעות הביטוי "שקידה סבירה" לאיתור נהג

למרות שהסבירות היא מושג אובייקטיבי, היא חייבת לעיתים להיבחן לאור מצבו הסובייקטיבי של הנפגע בזמן התאונה ולאחריה
 

 

משמעות הביטוי "שקידה סבירה" לאיתור נהג

לא ידוע כתנאי לקבלת פיצוי מ"קרנית"

רע"א 3909/08 בביהמ"ש העליון, "קרנית" נגד קורן

 

 

 

עו"ד שמואל מורדעד כמה צריך להתאמץ נפגע בתאונת פגע וברח, כדי להשיג את פרטי הנהג האלמוני, אף שנכשל בסוף בכך, על מנת שניתן יהיה לומר כי הוא שקד "שקידה סבירה", כלשון בית המשפט העליון, ולזכות בפיצויים מאת "קרנית", שתפקידה בכך?

 

על זה ענה ביהמ"ש העליון ביום 3.11.09, מפי השופט א. ריבלין, במסגרת שתי בקשות רשות ערעור, שאוחדו ונדונו כערעורים המוגשים מצד "קרנית" על חיובה בבית המשפט המחוזי לשלם פיצויים לנפגעי פגע וברח, לפי ס' 12(א)(1) לחוק הפלת"ד.

 

סעיף זה בחוק מחייב את "קרנית", בין יתר חובותיה, לשלם פיצויים לקורבנות תאונות דרכים בהן הנהג האחראי אינו ידוע, אלא, שזהו הסעיף היחיד, בו חייבת "קרנית" לשלם פיצויים מבלי שעומדת לה הזכות מכח סעיף 9 לחוק לשובב את הפיצויים ששילמה מגורם אחר כלשהו, ומכאן חשיבותו עבורה.

 

העובדות בשני המקרים היו כדלקמן: במקרה הראשון שברה התובעת את רגלה עת ירדה מרכב, בשובה בלילה מחתונת נכדה, וכל הנסיונות לאתר את נהג הרכב לאחר מכן לא צלחו. במקרה השני נהגת אלמונית פגעה בילד בן 5. היא אף הסיעה אותו ואת אמו לבי"ח, ושם נעלמה מבלי שאיש לקח את פרטיה. 

 

בשני המקרים עמדה השאלה האם התנהגות הנפגעים עמדה ב"מבחן השקידה הסבירה" הנדרשת מהנפגע לקבל את פרטי הנהג, או לאתרו לאחר מכן, כדי להיפרע ממבטחיו על פי חוק, ולא מ"'קרנית", המחזיקה בכספי ציבור למטרות כאלה.

 

"מבחן השקידה הסבירה" הוטבע ע"י השופט ד. לוין בפסק דינו התקדימי בע"א 502/84 "קרנית" נגד הורוביץ. כעת ניתנה הזדמנות לבית המשפט העליון למלא אותו תוכן.

 

בית המשפט כאן דחה את שני ערעוריה של "קרנית" על חיובה וקבע:

 

(א)        יש אמנם הצדקה לדרישה שאדם הנפגע בתאונת דרכים ישקוד באורח סביר – לא יותר, אך גם לא פחות – למימוש האפשרות לקבל את הפיצויים מחברת הביטוח של הרכב המעורב.

 

(ב)        הסבירות היא מושג אובייקטיבי, אך לענייננו היא חייבת להיבחן לאור מצבו הסובייקטיבי של הנפגע בזמן התאונה ולאחריה. לכן כאשר הוא מצביע על סיבה הגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו נשמע מהימן, יש להכיר גם בזכותו לפיצויים מאת "קרנית".

 

(ג)         כדי ליישם את האמור לעיל על ביהמ"ש להתחשב בגילו של הנפגע, חומרת פגיעתו הפיסית, מידת החרדה בה היה נתון לשלומו או לשלומם של אחרים בתאונה, תגובתו המאיימת של הנהג או מידת תוקפנותו בסרבו למסור את פרטיו.

 

(ד)        אחרת יהיה גורלו של נפגע, שבחר באופן מודע לא לבקש פרטים, בשל אי נעימות, או "הטירחה" הכרוכה בכך, אוזלת יד, אי אכפתיות, ובוודאי מסיבות של הסתרה, תרמית או קנוניה – הוא לא יזכה לפיצויים מ"קרנית".

 

בית המשפט מצא כי שני המקרים שבפניו מצדיקים תשלום פיצויים על ידי "קרנית" על פי המבחנים הכלולים במסקנותיו, כפי שפורטו, ועל כן דחה את שני ערעוריה על פסקי הדין בבית המשפט המחוזי שחייב אותה לעשות כן.