אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פריקת שקיות מהרכב אינה תאונת דרכים

במקרה הנדון אין לקבל מבחן טכני של נוכחות ברכב לצורך קביעה כי מתקיים שימוש ברכב 'מסוג' נסיעה...

 

תא (נצ') 3435-07  כנאנה סיף נ' כנאנה עז אלדין והפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בנצרת

 

פסק הדין ניתן ביום: 16/11/2011

 

 

ע"י כבוד השופט:  יוסף סוהיל

 

עניינו של פסק הדין: האם נסיבות התאונה מהוות תאונת דרכים, כהגדרת המונח בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד")?

 

רקע: חברת הביטוח כפרה בנסיבות התאונה כנטען בתביעה; וטענתה, כי בין כה וכה, נסיבות אלו אינן מהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד.

 

המבוטח טען, כי לאחר שסיים את הנסיעה הוא הגיע לפתוח את הדלת האחורית של הרכב בו נהג, החליק וכתוצאה מכך נחבל בכל חלקי גופו במיוחד ברגל שמאל.

 

 

בית המשפט דחה את התביעה

 

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר שבחנתי נסיבות התאונה, כפי שהוכחו בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבותיה אינן נכנסות בגדרו של חוק הפלת"ד.

 

אין בידי לקבל טענת התובע, כי פריקת שקיות הקניות היוותה חלק טבעי ואינטגראלי של הנסיעה.

 

הנסיעה, מבחינת התובע, הסתיימה בהגיעו לביתו וירידתו ממושבו ברכב.

 

אוסיף כי במובן הפיזי, לא היה הכרח לפרוק את שקיות הקניות כדי אביו של התובע יוכל להמשיך בנסיעתו.

(ר' בעניין זה: רע"א 9084/05, אג"ד ואח' נ' ינטל, 29.10.07, סעיף 7 לפסק-הדין, להלן: "עניין ינטל").

הלכת "אוסם" אינה ישימה למקרה שלפנינו.

בהלכת "אוסם" נקבע, כי "פריקה וטעינה" הינן בבחינת שימוש תחבורתי ברכב, יסוד חיוני בהובלת מטענים ברכב, ומקיימות הן את המבחן התחבורתי.

במקרה של "התנגשות" בין דרך שימוש מוכרת ברכב – כניסה לרכב או ירידה ממנו לדוגמא, מה שאין לנו כאן, לבין החריג של "פריקה וטעינה" כשהרכב עומד, נקבע, תקום זכאות עפ"י חוק הפלת"ד לפי השימוש המוכר, חרף קיומו של החריג (ר' סעיף 8 לפסק-דינו של המשנה לנשיאה, השופט ריבלין). 

יפים, ומסכמים, דברים אלה של כב' השופט ריבלין:

 

"...השימוש המוכר – כניסה לרכב או יציאה ממנו – די בו כדי להביא את המקרה בגדר חוק הפיצויים. על-פי מודל זה, גם אם נראה בפעולת העלייה לרכב או הירידה ממנו, כפי שהתרחשה בערעורים שבפנינו, כפעולת לוואי הקשורה בזיקה הדוקה לטענה או לפריקה, גם אז, לא תישלל תחולת החוק".

(שם, סעיף 19 לפסק הדין).

 

בצדק ציין ב"כ הנתבעות, כי התאונה לא אירעה תוך כדי ירידתו של התובע מהרכב, ואוסיף, גם לא תוך כדי כניסתו לרכב. הוכח בפניי כי התובע טיפס למעשה על הפגוש האחורי של הג'יפ על-מנת להגיע לשאר שקיות הקניות שהיו מרוחקות בעומק תא המטען, ואז רגלו החליקה מעל הפגוש ונפל ארצה.

 

בהגדרת המשנה "שימוש ברכב מנועי", שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, נכללה הפעולה של "כניסה" לרכב, או "ירידה" ממנו, ומכאן שפעילות התובע לא הייתה "כניסה" ולא "יציאה" מהרכב.

התובע לא נכנס לרכב ולא התכוון להיכנס לרכב, כי הרי נסיעתו ברכב הסתיימה.

הוא גם לא התכוון להיכנס לרכב כדי להשלים פריקת המטען; כל שביקש הוא לטפס על הפגוש האחורי כדי להושיט ידו פנימה ולקחת את שאר השקיות. בוודאי שלפי נסיבות התאונה התובע גם לא נפל תוך כדי ירידה מהרכב.

 

בעניין ינטל נקבע, כי צורות שימוש ברכב שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח "נסיעה" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם באים בגדרו. היום כבר ברור כי מדובר ברשימה סגורה של דרכי שימוש (ר' שם סעיפים 7,8 לפסק-הדין).

 

עוד נאמר שם: "אין לקבל מבחן טכני של נוכחות ברכב לצורך קביעה כי מתקיים שימוש ברכב 'מסוג' נסיעה", ומקל וחומר בענייננו שהתובע לא "נכח ברכב אלא אך טיפס על הפגוש, החליק ונפל ארצה.

             

בענייננו, טיפוס התובע על הפגוש נועד להקל ולהשלים פריקת השקיות מהרכב, שמהווה, כאמור, שימוש תחבורתי ברכב. אלא שאין בענייננו סיטואציה של התנגשות בין שימוש מוכר לחריג.

 

משהגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות התאונה אינן מהוות 'תאונת דרכים' כהגדרת המונח בחוק הפלת"ד, הרי שדין התביעה להידחות. "