חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

אחריותה של סוכנות חיתום לחידוש ביטוח

את הרציונל של היחסים במשולש מבטח – סוכן – מבוטח, הקבוע בחוק חוזה הביטוח, יש להחיל גם על היחסים סוכנות ביטוח

 

 

עא (מרכז) 22533-04-12  עוז והדר סוכנות לביטוח בע"מ נ' אריאל דמתי

 

בית המשפט: המחוזי המרכזי

 

פסק הדין ניתן ביום: 28/3/2013

 

על ידי כב' השופט: יחזקאל קינר

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של סוכנות הביטוח על פסיקת המחוזי לפיה נתקבלה הודעת צד ג' שנשלחה על ידי המבוטחים נגדה כאשר חויבו לפצות צד שלישי בשל נזק שנגרם בתאונת דרכים בין שני כלי רכב והם חויבו לפצות את המבטחת של הרכב בו פגעו בתביעת תחלוף אולם גילו, כי ביטוח הרכב שלהם לא חודש למרות בקשתם.

 

רקע: בקשת החידוש הגיעה לסוכנות הביטוח לפני תום מועד הביטוח של הכיסוי שהיה בתוקף.

 

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

"בית משפט קמא ביסס את אחריותה של המערערת על עוולת הרשלנות. הלכה היא כי בעל מקצוע חב חובת זהירות כלפי אדם הנזקק לשירותיו [המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה אגודה שיתופית בע"מ פ"ד ח' 1317 (1954)], ועקרון זה הוחל גם לגבי סוכני ביטוח [ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, תשס"ט- 2009) כרך ב' 1065 (להלן:"אליאס")].

 

עוולת הרשלנות המקצועית נגזרת מעוולת הרשלנות הכללית נשוא סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"). על סוכן הביטוח לנהוג בשקידה ראויה, במיומנות ומקצועיות במסגרת מילוי תפקידו, כפי שכל סוכן ביטוח סביר היה נוהג באותן הנסיבות.

 

בנוסף לאחריות הנזיקית חלות על הסוכן גם חובות מדיני החוזים. בין סוכן הביטוח לבין המבוטח קיים הסכם, מכללא, לפיו סוכן הביטוח ימלא אחר הוראות לקוחו ובתמורה ירכוש הלקוח באמצעותו את הפוליסה בה הוא חפץ (ע"א 5250/90 קיבוץ גבעת השלושה נ' קפלן, תק-על 96(2) 227 (1996).    העילה החוזית אינה שוללת קיומה של עילה נזיקית, ולהיפך (אליאס, כרך א', עמ' 72).

 

בענייננו, לא היה קשר ישיר בין המבוטח, לבין המערערת, אלא הקשר התבצע דרך הסוכן המשנה, כברה. אין בכך כדי לשלול קיום חובת זהירות של סוכנות הביטוח כלפי המבוטח, וצדק בית המשפט בקובעו כי כך הדבר. סוכנות הביטוח אינה מתפרקת מחובות הזהירות שלה כלפי המבוטח, שעה שבינה לבין המבוטח מצוי סוכן משנה. בענייננו, היה המבוטח גם לקוח של המערערת. הוא היה מבוטח באמצעותה בביטוח צד ג' עד ליום 31.12.05, ואף הגיש לה בקשה לחדש את הביטוח, עוד בטרם הסתיימה תקופת הביטוח הקיים.

לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי כברה היה סוכן משנה של המערערת, שהייתה סוכנות חיתום, דהיינו הייתה רשאית להפיק פוליסות ביטוח של חברת הביטוח.

           

במחלוקת אם כברה היה שלוח של המערערת או שלוח של דמתי, מכריע סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי "לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב".

           

בע"א 702/89 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' נועם אורים, פ"ד מה(2) 811, 818 (1991) נקבע כי בחוק חוזה הביטוח ייחס המחוקק מעמד נכבד בכל הנוגע להיווצרות חוזה הביטוח ולמהלכו ומטיל אחריות לגבי חלק מפעולותיו על כתפי המבטח. ובנוסף נקבע בפסק הדין כך:

"המחוקק כיוון לכך שבכל הקשור לפעילות סוכן הביטוח המוזכרת לעיל הנטל לפקח על פעולותיו ולוודא שהסוכן פועל בהתאם להרשאה שקיבל מן המבטח יוטל על המבטח ולא על המבוטח".

 

לפיכך, נקבע גם בהמשך פסק הדין כי:

"במקרה כמו המקרה שלפנינו, שסוכן הביטוח אינו מסייג את הקיבול אלא מבטיח כי יש כיסוי ביטוחי החל מתאריך מסוים, יחייב הדבר את המבטח" (שם, עמ' 819).

 

את הרציונל של היחסים במשולש מבטח – סוכן – מבוטח, הקבוע בחוק חוזה הביטוח, יש להחיל גם על היחסים סוכנות ביטוח – סוכן משנה – מבוטח, כמו בענייננו, במיוחד כאשר סוכנות הביטוח הינה סוכנות חיתום המהווה את ידה הארוכה של חברת הביטוח, ולפיכך, מייצגת היא במשולש האמור לעיל את המבטח.

בענייננו לא הובאה כל ראיה כי הייתה דרישה בכתב לכך שכברה ישמש כשלוחו של דמתי, ולפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח כאמור לעיל, שימש כברה כשלוחה של המערערת.

 

חובת הזהירות הקונקרטית של המערערת כלפי דמתי חלה במספר מישורים:

המישור האחדהוא מישור הטיפול הסטנדרטי בבקשתו של דמתי להאריך או לחדש את ביטוח צד ג' לרכב. בקשה זו הוגשה ב-14.11.05, שעה שהביטוח עדיין היה בתוקף ועמד להסתיים רק ב-31.12.05.

 

....

המישור השנישייך אף הוא לטיפול בבקשת הארכת תקופת הביטוח, ועניינו בשאלה האם בהנחה שהמערערת סירבה לחדש את הביטוח, כיצד היה עליה ליתן את הודעת הסירוב. בית המשפט קמא קבע כי אין די בדחייה טלפונית, ואכן, הדעת נותנת כי הודעה משמעותית מעין זו של סירוב לבקשה שהועברה בכתב, יש לתת גם בכתב.

 

לא רק שבמושכלות ראשונים מדובר, ובהתנהלות של סוכן ביטוח סביר, אלא שלכך תמיכה גם בהוראה המפורשת הקבועה בסעיף 9(ב) לחוק חוזה הביטוח, ולפיה:

 

 "הוסכם על תקופת הביטוח והציע המבוטח למבטח בכתב, לא יאוחר מ-30 ימים לפני תום התקופה, להאריך את הביטוח לתקופה שנקב בהצעתו, רואים את המבטח כמסכים להארכה אם לא הודיע למבוטח בכתב, תוך 15 ימים ממסירת ההצעה, על סירובו".

 

מכאן, אי מתן הודעת סירוב בכתב, מביא לכך שהמבטח ייחשב כמי שהסכים להצעת המבוטח.

 

אין לומר בשום פנים ואופן, כי בענייננו ניתנה הודעת הסירוב בכתב. השיחה הטלפונית השנויה במחלוקת, ודאי שאינה עונה על דרישה זו, והחזרת ההצעה לחידוש הביטוח לתא של כברה, שאף היא שנויה במחלוקת, אין בה משום מתן הודעה בכתב, שכן נציגת המערערת אישרה בעדותה כי לא כתבה על הצעת הביטוח כי היא נדחית (עמ' 12-13 לפרוטוקול).

 

גם משלוח רשימת חידושים אין בו כדי לענות על הדרישה כי הסירוב יהיה בכתב, שכן אין ברשימה כל התייחסות להצעת הביטוח שהוגשה למערערת.

 

מעבר לכל האמור לעיל, אין לשכוח כי גם אם הייתה המערערת מודיעה בכתב על סירובה לבצע ביטוח צד ג' לרכב, כפי שהתבקש, ההודעה צריכה הייתה להימסר לדמתי. מסירה לכברה, שלוחה של המערערת (ר' לעיל) איננה מספיקה אם לא העביר כברה לדמתי את הודעת הסירוב. מכיוון שכברה אישר כי הודיע לדמתי שיש לו כיסוי ביטוחי (עמ' 9 ש' 6 לפרוטוקול), ברור כי לא נמסרה כל הודעת סירוב לדמתי, ובכך לא קיימה המערערת את חובתה.

 

המישור השלישימתייחס לחובתה של המערערת ליידע את דמתי בדבר מועד סיום הפוליסה המתקרב, ללא תלות בהצעה שנמסרה למערערת. ברע"א 5695/06סייףנ' מרעי, ס' 15 לפסק הדין [פורסם בנבו, (12.9.09), ציין בית המשפט העליון כי יש הצדקה לחייב את המבטח ואת סוכן הביטוח ליידע את המבוטח בדבר מועד סיום הפוליסה המתקרב ובדבר כוונת המבטח שלא לחדש את הפוליסה (אם קיימת כמובן כוונה כזו) והוסיף: 

 

"המבטח וסוכן הביטוח, מעצם התעסקותם ומיומנותם בתחום הינם מונעי הנזק הזולים ביותר. ניתן להוסיף ולומר כי במקרה זה נראה שהלקוח מסתמך על סוכן הביטוח שיידע אותו בדבר אי חידוש הפוליסה, וזאת לאור הנוהג הקיים בשוק הביטוח (ולר, בעמ' 714, הערת שוליים 59)".

 

אף במישור זה לא קיימה המערערת את חובתה ליידע את המבוטח בצורך בחידוש הפוליסה. רשימת החידושים הועברה לכברה ולא למבוטח. ברשימה זו נכלל גם ביטוח הרכב נשוא התובענה. אם כברה היה מיידע את דמתי שביטוח צד ג' לרכב עומד להסתיים ולא חודש, די בכך על מנת לקבוע כי המערערת מילאה את חובתה, אך משסמכה המערערת על כברה ולא דאגה למסירת ההודעה ואף לא לוודא כי הודעה כאמור נמסרה למבוטח, ואילו כברה מצידו הודיע לדמתי כי הביטוח חודש, הרי התוצאה הברורה היא כי המערערת, כסוכנות ביטוח העוסקת בחיתום לא קיימה את חובותיה.

 

בטענות אחרות של המערערת אין כדי להושיעה:

משאישר כברה את שאמר למבוטחים בדבר קיומה של פוליסה בתוקף, יכול היה בית המשפט לקבוע כי דמתי סמכו על מצג זה, ולהסתפק בעדותו של כברה מבלי שדמתי העידו, מה גם שאף המערערת לא הביאה עדים רלבנטיים.

 

אי תשלום פרמיית הביטוח אף הוא אינו משמעותי כאן, שכן חלפה תקופה של מעט למעלה מחודשיים מאז הסתיימה תקופת הביטוח הקודמת, ואין מדובר בתקופה ארוכה המאפשרת להבחין בכך שתשלומי הביטוח אינם משולמים, מה גם שקיימת פרוצדורה הקבועה בחוק חוזה הביטוח, כיצד מבטלים פוליסה שתשלומי הפרמיה בגינה אינם מבוצעים (ר' סעיף 15 לחוק חוזה הביטוח).

 

יש להוסיף גם כי המערערת בחרה שלא לשלוח הודעת צד ד' נגד כברה, ורק לאחר מתן פסק הדין הגישה כנראה תביעה נגדו. בכך מנעה המערערת בירור והכרעה במחלוקות הישירות בינה לבין כברה במסגרת ההליך הקודם, ויהא עליה לבררן במסגרת התובענה הנ"ל (אם לא ישכילו המערערת וכברה להגיע להסדר שימנע את הצורך בבירור האמור), שהרי פסק דין זה אינו מתיימר להכריע במערכת יחסים זו.

 

לפיכך, בדין קבע בית המשפט בפסק דינו כי קיימת אחריות בנזיקין של המערערת כלפי דמתי, כאשר הנזק הצפוי עקב התרשלות המערערת הוא הסכום שייאלץ המבוטח לשלם בעצמו בשל אי קיום כיסוי ביטוחי שהיה צריך להיות קיים, אלמלא מחדל המערערת, ואשר הוצג לו כי קיים. אין מחלוקת לגבי גובה הנזק, שהוא בגובה הסכומים אותם חוייב אריאל לשלם לתובעת בתובענה המקורית."

עבור לתוכן העמוד