חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

חוסר תום לב המבטח עוצר את ההתיישנות

המבטחת נהגה בחוסר תום לב, כשהעלתה טענת התיישנות, לפי מצג שהציגה הוארכה התקופה עד לסיום ההליכים

 

 

תא (חי') 20141-08-12‏  משה אברהם נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 31/5/2013

 

על ידי כב' השופט: אבישי רובס

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לדחות על הסף את תביעתו של המבוטח בשל התיישנות?

 

רקע: המבוטח שנפגע בתאונת דרכים, טען, כי יש לדחות את טענת הנתבעת בדבר התיישנות התביעה, לאור חוסר תום ליבה של המבטחת אשר לטענתו מנועה מלהעלות טענה של התיישנות, נוכח המצג שהציגה במכתבה אשר נשלח אליו עשרה ימים בלבד טרם חלוף תקופת ההתיישנות. לטענתו, ממכתב זה עולה בבירור, כי המבטחת בקשה להמתין עד לאחר סיום ההליכים במל"ל. היא בקשה ממנו לפנות אליה לאחר סיום ההליכים כאמור וציינה כי לאחר מכן תבדוק הצעתה. התובע הדגיש, כי מדובר במכתב שנשלח עשרה ימים טרם תום מועד ההתיישנות ואין זה סביר שהנתבעת סברה שבתוך עשרה ימים יסתיימו ההליכים במל"ל והתובע יספיק לעדכן אותה. התובע טען, כי התנהגותה של הנתבעת עולה כדי חוסר תום לב. נטען, כי עיקרון תום הלב חל גם על שמוש בזכות דיונית, כגון טענת התיישנות ולכן, אין מניעה להחילו כמחסום מפני טענת ההתיישנות.

 

בית המשפט קיבל את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

"סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 קובע, כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

המונח "עילת התביעה" במשפט אינו נושא משמעות אחידה לכל דבר ועניין ותוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולהסדר המשפטי שבגדרו הוא עולה (ע"א 217/86 שכטר נגד אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846 (1990)).

 

עילת התביעה, בהקשר של התיישנות, הינה מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב הנתבע (ע"א 242/66 יעקובסון נגד גז, פ"ד כא(1) 85). היום בו נולדה עילת התביעה הינו היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע והחל מיום זה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות (ראה ע"א 115/52 ולירו נגד ליפשיץ, פ"ד ז 567, ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נגד טיפול שורש, ניהול ושירותים, פ''ד נד(1) 529, 84 ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נגדISRAELI BRITISH BANK (LONDON) (INLIQUIDATION), [פורסם בנבו] בעמ' 271, ע"א 3319/94 יובב פפר נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581). לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד, ככל שיעמוד בנטל ההוכחה (ראה רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נגד מדינת ישראל, [פורסם בנבו]  ע"א 1650/00 זיסר נגד משרד הבינוי, פ"ד נז(5) 166, ע"א 244/81 פתאל נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח (3) 673 וע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית בע"מ נגד חן גל השקעות ומסחר בע"מ [פורסם בנבו] (24.5.2010)).

 

אין מחלוקת, כי במקרה דנן, מירוץ ההתיישנות החל במועד בו נפגע התובע בתאונת הדרכים, קרי - 18.5.2005. תקופת ההתיישנות הינה למשך 7 שנים והיא הסתיימה ביום 18.5.2012.

 

השאלה היא, האם התנהלותה של הנתבעת למול התובע וב"כ עד לאותו מועד, מונעת ממנה מלהעלות בהגנתה את טענת ההתיישנות.

 

בעניין זה ראוי להקדים ולהבהיר, כי התכתבויותיה של ב"כ התובע עם הנתבעת בנוגע לתביעה וניהול המו"מ בין הצדדים, אין בהם כשלעצמם כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות ואין בהם כדי לבסס את תנאי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, בדבר הארכת מועד ההתיישנות. התכתבות בין הצדדים להליך אינה עוצרת את מירוץ ההתיישנות, בפרט שעה שלא היה בתשובותיה של הנתבעת משום הודאה בחבות או בזכות כלשהי (ראה בעניין זה ע"א 2946/03 קל וחומר לבנייה וששוק 1985 בע"מ נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (12.6.2006), רע"א 9041/03 בטחיש נגד מדינת ישראל - משרד הביטחון [פורסם בנבו] (16.8.2005) וע"א 1017/91 פסח משה ואח' נגד הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול ואח' [פורסם בנבו] (1.4.1996).

 

השאלה שבמחלוקת נוגעת, בין היתר, לעמדת הפסיקה באשר להתנהגות הנדרשת ממבטח, בהתנהלותו למול המבוטח. הפסיקה הכירה בפער יחסי הכוחות שבין צדדים לחוזה הביטוח והכירה בצורך להגן בפרשנות על המבוטח שהוא הצד החלש בהתקשרות (ראה ע"א (מחוזי - חיפה) 6398-11-08חייט נגד דקלה חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (27.4.2010) וכן, ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד מנשה ישר, פ"ד מט(2) 749 ורע"א 10641/05הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד חביב אסולין [פורסם בנבו] (4.5.2006), הנזכרים שם).

 

בנוסף, הדגישה הפסיקה את העובדה שחוזה הביטוח הינו חוזה מיוחד, הדורש מהצדדים לנהוג האחד כלפי השני במידה מירבית של תום לב. בפרט, נדרשת המבטחת לעמוד בחובות אמון ותום לב מוגברות, מכח סעיפים 12 ו - 39 לחוק החוזים (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נגד סיגלית קדוש [פורסם בנבו] (25.6.2007) וכן, ע"א 188/84 צור חברה לביטוח בע"מ נגד ברוך חדד, פ"ד מ(3) 1).

           

במישור אחר, נקבע כי השמירה על אינטרס של בעל דין, צריכה להיעשות אף היא בהגינות ובתום לב (רע"א 6339/97 רוקר נגד סלומון, פ"ד נה(1) 199). לאור שילוב סעיפים 39 ו - 61(ב) לחוק החוזים, הוחל עיקרון תום הלב גם על פעולות משפטיות שאינן נובעות מחוזה, לרבות על שמוש בזכויות דיוניות. לפיכך, השמוש בטענת התיישנות, שהינה טענה דיונית

 

בעיקרה, כפוף לחובה לנהוג בתום לב ובהגינות (ראה בעניין זה דבריה של כבוד השופטת וילנר בע"א (מחוזי  - חיפה) 6398-11-08, לעיל, המבוססים, בין היתר, על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 11319/05 (בש"א 6479/06) בנק דיסקונט לישראל נגד שנפ [פורסם בנבו] (15.1.2007).

 

מן הכלל אל הפרט. בנסיבות העניין שלפני, לאור ההלכות שפורטו לעיל, העלאת טענת ההתיישנות על ידי הנתבעת, מהווה חוסר תום לב ושמוש לרעה בזכות דיונית ולכן, מנועה הנתבעת מלעשות שמוש בטענת ההתיישנות. "

 

"לא נעלמה מעיני העובדה שהתובע היה מיוצג על ידי עו"ד וכי ההתכתבות נערכה עימה. בנסיבות העניין, אין בכך כדי להעלות או להוריד. אמנם, יש לצאת מתוך הנחה כי ב"כ התובע מודעת היתה לתקופת ההתיישנות של שבע שנים ממועד ארוע התאונה. עם זאת, הנחה זו פועלת גם כלפי הנתבעת, שהיתה מיוצגת על ידי עו"ד, ואשר חתמה על המכתב מיום 8.5.2012. עו"ד זו בחרה לנסח את המכתב באופן שניתן להבין ממנו כי הנתבעת תמתין עד לסיום ההליכים במל"ל, חרף תקופת ההתיישנות הקרבה. ב"כ הנתבעת, שחזקה עליה כי היתה מודעת לתקופת ההתיישנות ולהלכות בית המשפט בדבר חובת תום הלב, בחרה שלא לציין במפורש כי הנתבעת אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות מעבר לקבוע בחוק. משלא עשתה כן, הטעתה (גם אם לא במכוון) את ב"כ הנתבעת."

 

כאמור, טענה הנתבעת לחילופין, כי גם אם תתקבל עמדת התובע לפיה, הוארכה מכללא תקופת ההתיישנות, הרי שארכה זו הסתיימה ביום 29.5.2012, אז הודיעה הנתבעת לב"כ התובע, כי התביעה נדחתה מפאת התיישנותה. ב"כ התובע השיבה לנתבעת במכתב ששלחה אליה באותו יום, במסגרתו העלתה טענות שונות בנוגע להתנהלות הנתבעת ובקשה ממנה לחזור מטענת ההתיישנות. בשולי מכתבה, הוסיפה ב"כ התובעת כי תמתין לתשובת הנתבעת במשך 7 ימים ולאחר מכן, תמליץ בפני התובע לנקוט בהליכים משפטיים. הנתבעת טענה, כי התובע לא הגיש תביעתו בחלוף אותם 7 ימים, אלא רק ביום 15.8.2012, בחלוף כשלושה חדשים ולכן, תביעתו התיישנה.

 

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, קבעתי לעיל, כי הנתבעת האריכה את תקופת ההתיישנות עד לאחר שיסתיימו ההליכים שנקט התובע כנגד המוסד לביטוח לאומי. כפי שעולה מסיכומיו של התובע, הרי שההליכים למול המוסד לביטוח לאומי הסתיימו בקביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 31.1.2013 לפיה, נותרה לתובע נכות בשיעור של 10% כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה. הודעה בדבר קביעת הועדה נמסרה לתובע, במכתבה של מזכירות הועדה מיום 3.2.2013. התובע הגיש תביעתו ביום 15.8.2012, טרם סיום ההליכים למול המוסד לביטוח לאומי ולכן, הוא לא החמיץ את תקופת ההתיישנות, על פי הארכה שניתנה לו. שנית, גם אם אקבל את עמדתה של הנתבעת לפיה, הארכה שניתנה לתובע הסתיימה ביום 29.5.2012, הרי שתביעתו הוגשה לבית המשפט תוך זמן סביר לאחר מכן.

 

סיכומו של דבר, הנתבעת נהגה בתובע בחוסר תום לב, עת העלתה טענה בדבר התיישנות תביעתו, חרף מצג שהציגה בפניו לפיו, הוארכה תקופת ההתיישנות עד לאחר סיום ההליכים שנקט למול המוסד לביטוח לאומי. לפיכך, ולאור הנימוקים המפורטים לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר התיישנות התביעה."

 

עבור לתוכן העמוד