חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

היתקלות בצינור שאיבה אינה תאונת דרכים

לא ניצול הכוח המנועי של המשאית גרם מבחינה משפטית לתאונה, אלא הנחת הצינור באופן שמהווה מכשול ואי הקפדה

 

תא (חי') 6702-08-12‏ ‏ אברהם רוג נ' אקרמן שאיבות בע"מ

 

בית משפט: השלום בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 20/10/2013

 

על ידי כב' השופטת: אילת דגן

 

עניינו של פסק הדין: האם האירוע שבמהלכו נפגע התובע כשנתקל במהלך צעידה בחוף הים בצינור שהונח על הקרקע לרוחב המדרכה ושחובר למשאית שאיבה מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד?

 

רקע: לחילופין הגיש הנפגע תביעה לפי פקודת הנזיקין

 

בפסק דין חלקי, קבע בית המשפט, כי אין מדובר בתאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד

 

מתוך פסק הדין:

 

 

"לאחר שקבעתי כי התאונה ארעה בעת שהתובע נתקל בצינור שאיבה שהיה מונח על המדרכה ומופעל באמצעות הכוח המכאני של המשאית, יש לקבוע האם על סיטואציה זו חל חוק הפלת"ד או פקודת הנזיקין.

 

נתבעות 1-2 טוענות כי הפעלת הרכב המנועי (המשאית) גרמה לנזק הגוף, והואיל ואלו פני הדברים הרי שמתקיימת החזקה החלוטה המרבה שבהגדרת תאונת דרכים לחוק הפלת"ד, בדבר ניצול הכוח המכאני של הרכב ועל כן יש לקבוע כי עסקינן בתאונת דרכים ולדחות את התביעה נגד נתבעת 1 - מבצעת עבודת השאיבה ונגד המבטחת שלה בביטוח אחריות - נתבעת 2.

 

מנגד טוענת נתבעת 3 כי לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין הפעלת הרכב לבין הנזק שנגרם כדי שניתן יהיה לכנות את המאורע "תאונת דרכים" ועל כן יש לדחות את התביעה נגדה.

 

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמצב העובדתי והמשפטי שיש להחיל על הנסיבות בענייננו, אני קובעת כי אין קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכאני לבין התאונה, ויש לדחות את התביעה נגד נתבעת 3. ולהלן אפרט ואנמק.

 

תאונת דרכים מוגדרת בחוק הפלת"ד כ: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה... או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכאני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי...".

 

החלק הראשון של הסעיף קובע את ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים ואילו החלק השני קובע חזקות חלוטות – שלוש חזקות מרבות וחזקה ממעטת אחת, אשר בהתקיים מרכיביהן יראו את המאורע כתאונת דרכים או לא יראו אותה ככזו.

 

בענייננו, אין חולק שלא מתקיימת ההגדרה הבסיסית ועומדת להכרעה תחולת החזקה החלוטה המרבה של ניצול הכוח המכאני.

 

אין חולק כי פעולת השאיבה באמצעות הצינור יכולה להתבצע רק שעה שהמנוע של המשאית מופעל ומשולב הילוך, ואין גם חולק כי בעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי.

 

נותרה להכרעה שאלת הקשר הסיבתי. קשר זה הוא קשר כפול: עובדתי ומשפטי. הקשר העובדתי מתמצה לרוב ב"סיבה בלעדיה אין" ובענייננו, נראה שאין חולק כי הקשר מתקיים, היינו ללא ניצול הכוח המכאני של המשאית לא הייתה מתבצעת השאיבה ולא הייתה מתרחשת התאונה שגרמה נזק גוף.

 

אשר לקשר הסיבתי המשפטי, קשר זה בורר מבין ה"סיבות בלעדיהן אין" את הגורמים אשר מפאת תכונתם משמשים יסוד להטלת חבות. הפסיקה מאמצת בהקשר זה את מבחן הסיכון והשכל הישר, וראה בעניין זה ע"א 6000/93 קואסמה נ' רג'בי ואח' פ"ד נ(3), 661.

 

מבחן הסיכון הנ"ל הובהר כבר בע"א 358/83 שולמן ואח' נ' ציון חברה לביטוח בע"מ פ"ד מב(2) 844, 622. על פי מבחן זה מתקיים הקשר הסיבתי-משפטי אם נזק הגוף שנגרם לניזוק מצוי בתחום הסיכון שיצרה התנהגות המזיק, היינו משנקבע מתחם של סיכון, כל תוצאה מזיקה הנופלת לתוך אותו מתחם, מקיימת את הקשר הסיבתי-משפטי הנדרש.

 

בפרשת קואסמה נפגע המנוח בעת שעסק ביציקת גדר בטון. הוא אחז בצינור שבו הוזרם בטון מתוך משאבת בטון שהופעלה בכוח המכאני של משאית מערבל הבטון. מעל לגדר ובסמוך למשאבה היו מצויים חוטי חשמל של מתח גבוה ותוך כדי כיוון הצינור הנייד, הסיט המנוח את הצינור לעבר חוטי החשמל, התחשמל ומת. בית המשפט העליון קבע פה אחד (5 שופטים) כי פגיעת המנוח באה מחוטי החשמל ומהסיכון שאלה יצרו ואיננה קשורה כלל בסיכון שהפעלת מנוע המערבל יצרה. הפגיעה שם הייתה מתרחשת באותו אופן גם אילו הנגיעה בחוטי החשמל הייתה נעשית באמצעות מוט ברזל שהמנוח היה אוחז בעת עבודתו על הגדר ולמעשה באופן זה הנזק לא נגרם כתוצאה ממתחם הסיכון שבניצול הכוח המנועי.

 

כך גם בענייננו, אין די בכך שעל מנת לבצע שאיבה מנוצל הכוח המכאני של המשאית, צריך שאותו שימוש בכוח המכאני יהווה הגורם הממשי לתאונה. כפי שבעניין קואסמה הפגיעה במנוח באה מחוטי החשמל ובסיכון שאלו יצרו ולא קשורה כלל בסיכון שהפעלת מנוע המערבל יצרה, כך גם בעניינו, הסיכון נוצר כתוצאה מהנחת מכשול בדמות צינור לרוחב הטיילת בה הולכים אנשים ומבצעים פעילות ספורט, ללא קשר לשאלה אם צינור זה נזקק לכוח המכאני של המשאית אם לאו. גם הנחת הצינור טרם הפעלתו או לאחר הפעלתו ללא שהמנוע עובד, כמו גם השארתו על הרצפה שעה שהמשאית נסעה בכל פעם לפרוק את התכולה, היא יוצרת את הסיכון בעצם המכשול המונח.

 

במילים אחרות, לא ניצול הכוח המנועי של המשאית גרם מבחינה משפטית לתאונה, אלא הנחת הצינור באופן שמהווה מכשול ואי הקפדה מספקת כי העוברים ושבים לא יתקלו בו, היא שגרמה לתאונה.

 

התוצאה היא אפוא כי יש לקבוע שהמאורע לא מהווה תאונת דרכים כמשמעו בחוק הפלת"ד ויש לדחות את התביעה נגד נתבעת 3.

 

בהתאמה יש לקבוע כי הנחת המכשול מבלי להזהיר את הציבור באופן מספיק, מקיימת את עוולת רשלנות לפי פקודת הנזיקין והאשם מונח לפתחן של נתבעות 1-2.

 

וראה הדיון המפורט בפרק של עצם התרחשות התאונה.

 

מבלי לפגוע בכלליות האמור, אני סבורה כי לתובע אשם תורם נכבד בנפילה, במיוחד לאור העובדה כי על פי עדותו הוא נוהג לבצע הליכה בטיילת בכל יום והוא מכיר את המשאית

 

והצינור המונח שם מעת לעת. טענתו כפי שהובהרה בחקירתו אינה שלא ראה כלל את הצינור אלא שנתקע במחבר בעת שעבר מעליו. בנסיבות אלה וגם אם לא היו אמצעי אזהרה ביחס לאותו מחבר ספציפי שחיבר בין שני צינורות, היה עליו לנקוט משנה זהירות בעת שהרים את רגליו מעל אותו מכשול לו היה מודע, במהלך ההליכה. נראה לי כי בנסיבות העניין נכון יהיה להשית עליו אשם תורם משמעותי בשיעור 30%.

 

עבור לתוכן העמוד