אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















המסעדה אינה אחראית לגניבת רכב מהחנייה

אין בעובדה כי בעל המסעדה מפרסם כי יש חנייה בסמוך למסעדה כדי להוכיח אחריותו לקרות נזק לרכבים החונים בחנייה זו
 

 

 

 

 

תא (ק"ג) 47690-08-10‏ ‏הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ערמונים השף בע"מ

 

בית המשפט: השלום בקריית גת

 

פסק הדין ניתן ביום: 25/2/2014

 

ע"י כבוד השופט: אבישי זבולון

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעת התחלוף של חברת הביטוח נגד מסעדה וחברת הביטוח שביטחה אותה להשבת סכום תגמולי הביטוח אותם שילמה למבוטח לפי פוליסת ביטוח מקיף לרכב בגין גניבת הרכב המבוטח מחניון הנמצא בבעלות המסעדה?

 

בית המשפט דחה את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

"זכות השיבוב (התחלוף) קבועה בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981. על המבטח המבקש להוכיח תביעת שיבוב, להוכיח שלושה יסודות:

א.         חבות חוזית של המבטח כלפי המבוטח על פי תנאי פוליסת הביטוח.

ב.         תשלום של תגמולי ביטוח למבוטח.

ג.          זכות של המבוטח כנגד צד שלישי  לפיצוי או שיפוי בגין מקרה הביטוח.

ראה,  ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך ב' עמ' 541 – 551 (2002).

 

המבטח נכנס בנעלי מבוטחו, וזכות השיבוב שלו נובעת ממערכת הזכויות המשפטיות של המבוטח כלפי הצד השלישי.

 

התנאי  הראשון - במסגרת הוכחת קיומה של זכות בידי המבוטח כלפי צד שלישי, לפיצוי או לשיפוי בגין מקרה הביטוח, על התובעת מוטל הנטל להוכחת קרות האירוע נשוא התביעה, דהיינו, "מקרה הביטוח".

 

התובעת צרפה לכתב התביעה עותק  מפוליסת הביטוח של מבוטחה, ולא צרפה את תנאי (ג'קט)  הפוליסה הרלבנטית. כן צרפה טופס "הודעה על גניבת רכב" של מבוטחה מיום 23/2/08, אישור הגשת תלונה במשטרה מיום 15/2/09 ודף מידע ממחירון "לוי יצחק" . לתצהיר עדותה הראשית, צורפו, בין היתר, מכתב מחברת איתוראן ודו"ח חקירה בגין מצבו של הרכב עובר לגניבתו.

אני מקבל את טענת הנתבעת, לפיה מן הראוי היה כי התובעת תמציא את תנאי הפוליסה הכלליים,  אליו מצורפת רשימת הפוליסה הספציפית של המבוטח ובה קבועים סכומי הביטוח וחריגים כאלה ואחרים.

 

מסמך תנאי הפוליסת הביטוח הוא מסמך מהותי נדרש, בהתאם לסעיף 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ומשכך היה על התובעת לצרפה לכתב התביעה. ראה,  ירון אליאס בספרו, דיני ביטוח, כרך ב' עמ' 551 (2002):

 

"ג. נטל ההוכחה - מבטח המגיש תביעת תחלוף כנגד צד שלישי נדרש להוכיח את התגבשות יסודות התחלוף. אין המבטח יוצא ידי חובתו בהוכחת עצם התרחשותו של נזק, אלא עליו להוכיח גם את שיעורו. מבטח שכשל בהוכחת שיעור הנזק שנגרם למבוטח כתוצאה ממעשהו של הצד השלישי עלול לצאת וידיו על ראשו. סכום התגמולים ששולם למבוטח, כשלעצמו, אינו מהווה הוכחה מספיקה לשיעור הנזק שבאחריותו של הצד השלישי.

 

פוליסת הביטוח מהווה "מסמך מהותי" כמשמעו בתקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. מבטח שאינו מצרף את הפוליסה לכתבי טענותיו מסתכן, אפוא, במחיקת תביעת התחלוף. הטעם המונח ביסוד דרישה זו, כפי שהבהיר בית המשפט באחד המקרים, הוא טעם מהותי, שהרי זכויותיו וחובותיו של המבטח כלפי הצד השלישי נגזרות מתנאיה של הפוליסה."

 

יחד עם זאת, ממסמכי הפוליסה שצורפו על ידי התובעת ניתן ללמוד על היקף הכיסוי הביטוחי וסכומי הביטוח עליהם התחייבה התובעת, כך שמתקיימת חבות חוזית של המבטח-התובעת, כלפי המבוטח על פי תנאי פוליסת הביטוח.

 

התנאי השני - האם התובעת הוכיחה תשלום למבוטח? הוכחת תשלום נעשית בדרך כלל באמצעות הצגת כתב סילוק או דף חשבון המתאר הפקדה לחשבון המבוטח או באמצעות תצהיר של המבוטח או מנהל החשבונות בדבר ביצוע התשלום למבוטח.

 

התובעת צירפה הוראת זיכוי מס' 9088634, על שמו של מבוטחה, בסך של 72,001 ₪. כמו כן המבוטח הצהיר בתצהירו, בין היתר, "הפעלתי את ביטוח מקיף של רכבי ושילמתי השתתפות עצמית ובהתאם לכך חברת הביטוח שילמה לי את תגמולי הביטוח בגין הנזק שנגרם לרכבי". הנתבעת הודיעה בפתח דיון ההוכחות כי היא מוותרת על חקירת המצהירים מטעם התובעת, מכאן כי מתקיים התנאי בדבר  הוכחת תשלום דמי הביטוח למבוטח.

 

התנאי השלישי – האם הוכחה זכות המבוטח כנגד צד שלישי לפיצוי או שיפוי בגין מקרה הביטוח:

התובעת טוענת כי הנתבעת מפיקה טובת הנאה מתוך שטח החנייה הנמצא בסמוך למסעדה שבניהולה ונוהגת בחנייה כמנהג בעלים, כפי העולה מעדותו של יפרח, מנהל המסעדה, אשר אינו מכחיש כי פורסם במקומות שונים כי ישנה חניה במסעדה ולפיכך יש לראות בנתבעת 1  כשומר שכר.

 

מיכאל יפרח, הצהיר בתצהירו כי בסמוך למסעדה, ישנו שטח שייעודו חקלאי, ובאי המסעדה בוחרים, באופן עצמאי להחנות את רכבם בשטח זה ולמסעדה אין כל קשר לשטח ואין קשר עין בין המסעדה לבין שטח החניה האמור. כן הצהיר כי השטח משמש גם כחניה למספר עסקים נוספים, הסמוכים למסעדה והמסעדה אינה מעסיקה שומרים או עובדים לצורך הסדרת החניה, אינה עורכת רשימות של כלי הרכב החונים בה ואף אינה גובה דמי חניה.

 

האמנם יש לראות בנתבעת כשומר שכר? מסקנתי היא כי התשובה לכך הינה שלילית.

סעיף 1 ו 2 (א-ב) לחוק השומרים קובעים:

1.         (א)       שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות.

            (ב)       השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם.

          (ג)        השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר.

            (ד)        השומר נכס כדי להשתמש בו או ליהנות ממנו בלי ליתן תמורה, הוא שואל.

2.         (א)       שומר חינם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו.

           (ב)       שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו.

חוק השומרים מגדיר, בסעיף 1 שבו, מספר סוגים של שומרים: "שומר חינם"- הוא שומר הנכס כשאין בשמירתו טובת הנאה לעצמו; "שומר שכר" – הוא שומר "המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו; ו- "שואל" - הוא אשר שומר על הנכס  כדי להשתמש בו או כדי ליהנות ממנו ללא תמורה.

בענייננו, טוענת התובעת כי הנתבעת 1 הינה "שומר שכר", שכן מפיקה טובות הנאה מעצם העובדה שיש חנייה בסמוך למסעדה בכך עולות הכנסותיה.

סעיף 1(א) "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות".  על פי סעיף זה, יווצר קשר של שמירה בהתקיימותם של שלושה אלמנטים מצטברים: קיומו של נכס, החזקה של נכס ושהחזקת  הנכס תהא כדין.

אין חולק כי הנכס, בענייננו, הוא הרכב אשר נגנב. המחלוקת העיקרית היא האם התקיימה החזקה בענייננו.

על פי ההלכה הפסוקה, השאלה היא האם ראוי לסווג את המסעדה-הנתבעת כ"מחזיק" ומכאן כשומר שכר או שומר חינם, לאור היקף האחריות שתוטל עליה. (חשין "שמירה ושומרים – לפירוש  סעיף 2 לחוק השומרים, תשכ"ז", משפטים ג' 13, עמ' 142)

עוד נקבע במאמר זה כי "החזקה במקור לאחריות על פי חוק השומרים מבוססת על מידת השליטה של אדם אחד על נכס של אדם אחר... מידתה של השליטה הנדרשת - כמו גם של התמורה הנדרשת - כדי להימנות על שומר בשכר קשורה, בין השאר בשאלה אם מוצדק הוא להטיל על אותו אדם את האחריות המוגברת המאפיינת את השומר בשכר".

כמבחן עזר לקביעת קיומה של "החזקה" (קשר של שמירה), נקבע בפסיקה מבחן הפיקוח, על פיו תבחן מידת היכולת המעשית של המסעדה לפקח על הרכב המצוי בחנייה הסמוכה לה ולקיים את השמירה עליו. (ע"א 46/75 מדינת ישראל נ' לבנשטיין; ע"א 270/01 תמנון שירותי מיגון אבטחה וכח אדם 1993 נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ, פורסם באתר נבו, להלן: "פרשת אמנון")

כמו כן יש ליתן משקל למידת הכוונה להחזיק בנכס. "השאלה היא אם המשקל המצטבר של כוונת השליטה, השליטה עצמה ושאר נסיבות העניין, מצדיקים טיפול נפרד ועצמאי במערכת, ובעיקר הטלת אחריות והקניית זכויות כאמור בחוק" (חשין במאמרו הנ"ל, עמ' 147)

תשובה לשאלה האם הרכב נמסר לחזקת המסעדה תלויה במקום, בתנאים ובמהות העסקה, משמע יש להכריע בכל מקרה ומקרה באופן פרטני על פי נסיבותיו.

 

שיקול נוסף באשר להכרעה בשאלת קיומו של קשר של שמירה, הינו היקף האחריות שתוטל על המחזיק (המסעדה): "הדיבור "החזקה"  הוא עמום ובעל רקמה פתוחה. התיאור הלשוני של "החזקה" אינו נותן קריטריון ברור באשר למה שנכלל בה ובאשר למה שאינו נכלל בה...בהקשרים שונים יש לו מובנים שונים...לדיבור "החזקה" בחוק השומרים יש ליתן אותו מובן המגשים את תכליתו של חוק השומרים. על כן קיים קשר הדוק בין היקף פריסתו של הדיבור "החזקה" לבין היקף האחריות המוטלת על המחזיק..." (פרשת תמנון לעיל, פסקה 6 לפסק הדין).

 

במקרה דנן, במידה ונוצר קשר של שמירה, הרי שעל פי ההלכה, המסעדה הינה בגדר "שומר שכר", עליה חלה חובה מוגברת, בדמות הנטל להוכיח שלא התרשלה על מנת שלא תחוב בנזק שנגרם עקב גניבת הרכב מחניית המסעדה (ע"א 341/80 עלי נ' ששון פ"ד לו (3) 281, עמ' 287; אנגלרד, שם, עמ' 296). 

מן האמור ניתן לראות כי על פי ההלכה הפסוקה, ישנו שיקול דעת נרחב בשאלת קיומו של קשר שמירה מצד המסעדה במקרים של גניבת הרכב מחניית המסעדה, ויש לבחון היטב את נסיבות העניין ולקבוע האם הן מצדיקות הטלת אחריות של שומר שכר על המסעדה, תוך שימוש במבחן הפיקוח ומבחן הכוונה כמבחני עזר.   

 

בענייננו, אין מדובר בעסקת שמירה ישירה, כי אם בשמירה מדרגה שנייה שהיא טפלה למטרה העיקרית שהיא אירוח במסעדה. הדבר דומה לאורח שמגיע למלון ומחנה את רכבו בחניית המלון, מתוך מחשבה כי המלון אחראי על רכבו ואולם בעוד שהרציונל הקבוע בסעיף 12 לחוק השומרים מוצדק ככל שמדובר בבית מלון, הרי שהוא פחות ברור ככל שמדובר בשטחים הציבוריים של המלון.

 

מה דינו של שטח חנייה שאינו מוסדר, אינו מגודר ואינו תחום כלל, כחנייה הסמוכה למסעדה. לגבי שטח כזה, סבורני כי הטלת אחריות על המסעדה, הינה הרחבה מרחיקת לכת של הסדר האחריות הספציפי שבחוק השומרים והיא אינה ראויה, שכן היא מנוגדת לציפייה האמיתית של הצדדים והיא עלולה להטיל חבויות לא ריאליות על המסעדה.

ראו בעניין זה מדברי שירלי רנר (שירלי רנר, חוק השומרים, תשכ"ז – 1967, סדרת ספרים "פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי", 420 (1998)):

"נראה לי על כן כי כל שטח ציבורי השייך למלון ואשר בו מוזמנים האורחים לשהות במהלך שהותם במלון, ראוי להיכלל בהגדרת "מלון" לעניין סעיף 12(ב). גם כאן, ואולי אף ביתר שאת... עשויה להיות רלוונטית רשלנות של האורח שתרמה לאובדן החפצים או להינזקם.

שאלת חצר המלון הכלולה לדעתי במסגרת "המלון", מעוררת את השאלה מה גורלם של שטחי החנייה של המלון. הנח למשל כי אורח המלון החנה את מכוניתו באחד ממגרשי החנייה שבבעלות המלון והמוצעים על ידי המלון לאורחיו. עוד הנח כי המכונית נגנבה מהמגרש. האם ראוי להטיל על בעל המלון אחריות בגין הנזק שנגרם לאורח? נראה לי שמגרשי החניה שבבעלות המלון נושאים עקרונית אופי שונה מכל יתר השטחים הציבוריים שבבעלות המלון... קשה לדעתי לראות את מכונית האורח כ"נכס הנמצא במלון" במשמעות ההוראה... עם זאת, אין לשלול את אחריותו של בעל המלון בגין מכוניות המצויות במגרשי החניה של המלון, וזאת אם ניתן לראות בו כמחזיק במשמעות סעיף 1(א) לחוק. בעניין זה ייתכן שראוי למשל להבחין בין מגרשי חנייה פתוחים הצמודים למלון כשאין כלל עובד מלון המצוי בכניסה אליהם, ובין מגרש חנייה תת-קרקעי המצוי מתחת למלון, כאשר מכוניות האורחים מוחנות במגרש זה על ידי עובדי המלון שניתן להם מפתח המכונית על ידי האורח. השיקולים להכרעה בין האפשרויות השונות אינם שונים בעניינו של בעל מלון מבעניינו של כל בעל חניון אחר."

בהקשר של החנייה שלפנינו, העיד בעל המסעדה, יפרח : "כן, יש מתחם גדול, אנחנו נלחמים על 500 מטר מול כרמים לאשר את החלק הזה מבחינה תכנונית, השטח הגדול לא שייך לי ולא לבעל הנכס. כל הרצועה היא של המושב, מזה נהנים כל בעלי העסקים, גם בזמנו גני סגולה שהיה במושב, זה מתחם גדול שיכולים להיום שם 4 אוטובוסים, כולם נהנים מהמגרש חניה הזה." (עמ' 8 ש' , 11)

עוד הצהיר העד כי חצר המסעדה מגודרת בצמחייה ושם ישנם שולחנות וכסאות והמקום לא משמש כחנייה.

 

מתיאור המקום, אין מחלוקת כי המקום בו חנה הרכב הנגנב, אינו מגודר, אין שומר בכניסה אליו ואין אבטחה מוסדרת וכי אין כל מניעה לכל אדם להיכנס אליו. גם אם עצם קיומו של מקום חנייה נכלל במסגרת השירותים שניתנו על ידי המסעדה, כאורח המסעדה, עדיין לא הוכח כלל כי המסעדה החזיקה ברכב או כי יש לראותה כמחזיקה ברכב. אין בעובדה כי בעל המסעדה מפרסם כי יש חנייה בסמוך למסעדה כדי  להוכיח אחריותו לקרות נזק לרכבים החונים בחנייה זו.

 

זאת ועוד, התובעת לא הוכיחה כי המבוטח מסר ולו בשלב מסויים, את השליטה על הרכב בידי המסעדה. כמו כן לא הוכח כי מערכת היחסים החוזית שבין התובעת או מבוטחה לבין המסעדה, הגדירה שליטה של המסעדה על רכבו של המבוטח או הגדירה יחסי שמירה בין הצדדים."