חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

ניתן לפסוק בניגוד לחוות דעת מומחה

לאחר שהוצגו למומחה העובדות לגבי השינוי בתפקוד המבוטח בעבודתו, הוא אישר שאכן הדברים שהוא שמע מפיו, אינם אמת

 

 

(י-ם) 3597/07 תא (י-ם) 3597-*-07‏ ‏ יעקב ידיד נ' המגן חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בירושלים

 

פסק הדין ניתן ביום: 15/5/2014

 

על ידי כב' השופטת: תמר בר-אשר צבן

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את טענתה של חברת הביטוח לפיה הנכות הנפשית חגביה טוען המבוטח  יהיה שיעורה אשר יהיה, לא נגרמה עקב התאונה אלא שהמבוטח לקה בה עוד קודם לכן.

  

בית המשפט קיבל את טענתה של חברת הביטוח

 

מתוך פסק הדין:

 

"השאלה הראשונה והעיקרית הטעונה הכרעה היא, שאלת הקשר הסיבתי בין נכותו הנפשית הנטענת של התובע לבין התאונה. במסגרת זו נבחן אם הוכח כי הנכות הנפשית של התובע, יהיה שיעורה אשר יהיה, נגרמה כתוצאה מהתאונה שבמהלכה נפגע ביום 1.11.2005. אם נשיב על כך בחיוב, כי אז נידרש לבחון את השאלה השנייה, שעניינה שיעורה של נכות נפשית זו ואם יש לקבל את מסקנות המומחה בתחום הפסיכיאטריה, או שמא יש מקום להפחתת שיעור הנכות שקבע. על יסוד המסקנות שאליהן נגיע, נידרש לשאלה השלישית בעניין קביעת סכום הפיצוי שהתובע זכאי לו."

 

 

"לאחר בחינת טענות הצדדים, מסקנתי היא, שיש לדחות את טענות באת-כוחה של התובע ולקבל את מלוא המסמכים שהגישה הנתבעת. זאת משני טעמים שעליהם נעמוד עתה.

 

הטעם הראשון, אין בכך שנמצא כי בתיקו הרפואי של התובע מסמך בעניין אשתו כדי ללמד על האפשרות שגם דפי התרשומות השוטפות לא עסקו בתובע. אותו מסמך שעסק באשתו של התובע ושמה הופיע בו, אשר לא הוגש אל תיק בית המשפט, היה מעין מזכר שצורתו שונה ונראה כי מתוך טעות תויק בתיקו של התובע. כל שאר המסמכים מופיעים בדפי תרשומות שוטפות המתעדות את ביקוריו של התובע במרפאת קופת החולים שבה טופל. חזקה על הרופא המטפל כי בעת שטיפל בתובע, בכל ביקוריו במרפאה, נטל לידיו דווקא את תיקו של התובע. בהיעדר ראיה המוכיחה אחרת, אין להניח שפעמים כה רבות נערכו תרשומות בעניינם של אחרים דווקא בתיקו של התובע.

 

הטעם השני, דומה כי אין מחלוקת על כך שהמסמכים מתוך תיקו הרפואי של התובע בקופת חולים הם בגדר ראיות קבילות להוכחת אמיתות תוכנן, בהיותם בגדר רשומה מוסדית, כמשמעותה בסעיף 36 בפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (ראו לעניין זה בר"ע (מחוזי ירושלים) 495/04 יורם אלפסי נ' הסתדרות מדיצינית הדסה [פורסם בנבו] (2005) כבוד השופט מ' דרורי). לפיכך הנטל להזמת אמיתות הרשומה המוסדית מוטל על המבקש לטעון כך (סעיף 36(ד)). לפיכך, אם ביקש התובע לטעון כי נפל פגם ראייתי במסמך מסוים מתוך תיקו הרפואי של התובע, כי אינו שייך לתובע או שנעשו בו תיקונים או שינויים היה עליו להוכיח זאת ולא די בהעלאת השערה.

 

אכן יש מקום לטענה כי ככלל, במקום שבו מבקש בעל-דין להסתמך על מסמכים מתוך תיק רפואי, כי אז מן הראוי שיוגש, או למצער, יוצג, התיק הרפואי המלא (ראו על כך בעניין אלפסי הנזכר). אולם בענייננו, לא היה בהגשת מלוא התיק הרפואי כדי להועיל. שכן טענת באת-כוחו של התובע לא הייתה שהמסמכים שהוגשו לא היו מתוך תיקו הרפואי של התובע, אלא טענתה הייתה, שלא מן הנמנע שהתרשומות לא התייחסו אל התובע. לפיכך, אם ביקשה לטעון זאת, כי אז היה עליה לפעול בהתאם להוראות סעיף 36(ד) בפקודת הראיות ולזמן עדים מתאימים להוכחת הטענה, אך הדבר לא נעשה. לפיכך אין לקבל את טענת באת-כוח התובע, שאינה אלא בגדר השערה שאינה מבוססת על דבר.

 

אפילו הייתה טענת התובע כי המסמכים לכאורה, לא הוצאו דווקא מתיקו של התובע אלא מתיקו של אחר, גם אז אין לקבל את הטענה שהנתבעת לא הוכיחה שהמסמכים שהוגשו הוצאו דווקא מתיקו."  

 

"מכל האמור עולה אפוא, כי אין מקום לטענת התובע כי לכאורה, מקצת המסמכים לא מתייחסים אליו. בנסיבות אלו, כל המסמכים הרפואיים שהגישה הנתבעת, שכאמור מהווים רשומה מוסדית, הם בגדר ראייה קבילה להוכחת אמיתות תוכנם (סעיף 36(א) בפקודת הראיות). לפיכך הנתבעת הייתה רשאית לבסס עליהם את טענותיה."

 

"קביעת דרגת הנכות הנפשית, על-פי הוראות התוספת של תקנות המוסד לביטוח לאומי, בוחנות בעיקר את תפקודו של הנפגע בתחום העבודה ובתחום החברתי (הסוציאלי). בעניין זה, הבהיר גם המומחה, כי לשם קביעת דרגת הנכות הנפשית, הוא אינו בוחן רק את התפקוד בעבודה, אלא הוא בוחן גם את תפקודו של הנפגע כבן משפחה, את תפקודו החברתי, את תפקודו בחיי היום-יום, את האופן שבו הוא מבלה את זמנו ועוד גורמים אחרים הקשורים באורח חייו של הנפגע (עמ' 24 שורות 11-7).

 

המומחה אף הבהיר כי מהתרשמותו מהתובע ומדברים ששמע מאשתו של התובע בשלוש הפגישות שקיים עם התובע, התרשם באופן ברור כי לתובע תסמינים המצביעים על כך שהוא סובל מהַלֶּמֶת (תסמונת בתר חבלתית) ומדיכאון חריף (דיכאון מג'ורי). הגם שהמומחה אישר כי "זה לא בלתי אפשרי" שהתובע ידווח על תסמינים שמהם הוא כלל אינו סובל, לאחר שנודעו לו התסמינים התואמים לקויות אלו (עמ' 19 שורות 23-19), חזר המומחה והבהיר כי מהתלונות של התובע ושל אשתו ומאופן התרשמותו, על-פי ניסיונו המקצועי רב השנים, התובע אמנם סובל משתי הלקויות האמורות.

 

לפיכך לצורך הדיון נקבל את אבחנתו של המומחה, כי התובע כאמור, סובל גם מהַלֶּמֶת וגם מדיכאון חריף. נבחן אפוא, את השאלה, אם עלה בידי התובע להוכיח כי אותן לקויות הן כתוצאה מהתאונה או שמא, התובע סבל מהן שנים קודם לכן בשל אירועי עבר כלשהם.

 

לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי נבחן שלוש קבוצות של נסיבות עובדתיות: האחת, מצבו הרפואי של התובע קודם לתאונה, לעומת מצבו שעליו דיווח כי השתנה בעקבות התאונה. השנייה, נתוני העסקתו ועבודתו של התובע לפני התאונה, לעומת המצב שעליו דיווח כי השתנה בעקבות התאונה. השלישית, התנהלותו החברתית של התובע ביחסיו החברתיים והמשפחתיים ותפקודו בחיי היום-יום קודם לתאונה לעומת מצבו בהקשר זה לאחר התאונה.

 

לצד אלו נבחן גם את מידת מהימנותו של התובע. לכך חשיבות רבה וישירה על קביעת הקשר הסיבתי שבין נכותו הנפשית של התובע לבין פגיעתו בתאונה. שכן כפי שאישר זאת המומחה, קביעת עצם נכותו של התובע ושיעורה, נסמכה באופן כמעט בלעדי על דברי התובע ועל דברי אשתו (שלא העידה), אך לצד אלו, גם על התרשמות המומחה ועל ניסיונו המקצועי לאבחן לקויות נפשיות. אולם קביעת המומחה כי נכותו הנפשית של התובע נגרמה כתוצאה מהתאונה, נסמכה אך ורק על דברי התובע ואשתו באשר לשוני בין מצב התובע קודם לתאונה לבין מצבו לאחר מכן. מכאן אפוא, שאם יימצא שהתובע לא אמר אמת למומחה, הרי שהדבר משליך במישרין על שאלת הקשר הסיבתי שבין נכותו הנפשית של התובע לבין התאונה.

 

נשוב ונזכיר כי כאמור, לצורך הדיון נניח שכל התסמינים שעליהם דיווחו התובע ואשתו למומחה הם נכונים – הגם שלא הוכחו – ולפיכך נניח שקביעת המומחה בעניין עצם נכותו של התובע, היא קביעה נכונה. לעניין זה ולצורך הדיון נניח שגם האבחנה נכונה וגם דרגת החומרה נכונה. לצורך הדיון בלבד, נבחן רק אם היו למומחה נתונים שעל בסיסם הוא יכול היה להגיע למסקנה כי נכותו הנפשית של התובע נגרמה כתוצאה מהתאונה."

 

"נראה כי לאחר פירוט כל שלל תלונות התובע במהלך השנים, כפי שתועדו בכל המסמכים האמורים, אין צורך להוסיף דבר. מכל אלו עולה בבירור, כי דברי התובע בבית המשפט ובפני המומחים כי היה בריא קודם לתאונה וכי כל התסמינים שעליהם התלונן בפני המומחים החלו להופיע רק בעקבות התאונה, אינם אמת.

 

מכאן אפוא, עולה מסקנה ברורה, כי תלונותיו של התובע באשר לליקויים פיזיים כתוצאה מהתאונה, היו תלונות שאינן אמת. כל אותן תלונות שהשמיע בפני המומחים בתחום האורתופדיה ובתחום הנוירוכירורגיה, היו תלונות שהתובע התלונן עליהן פעמים רבות מאד בעבר, במשך שנים קודם לתאונה.

 

למסקנה זו שתי מסקנות מִשְׁנֵה ברורות: האחת, התובע לא אמר אמת למומחים בתחום האורתופדיה ובתחום הנוירוכירורגיה ואף לא העיד אמת בבית המשפט. השנייה, התסמינים שעליהם התלונן התובע בפני המומחים בתחום האורתופדיה ובתחום הנוירוכירורגיה, המיחושים וכל התלונות שהשמיע באוזני מומחים אלו, היו כולם תסמינים, מיחושים ותלונות שקדמו לתאונה."

 

 

"בכל הקשור לתפקודו החברתי והמשפחתי של התובע, כמו גם תפקודו בחיי שגרת היום-יום, לא הובאה כל ראייה, למעט עדותו של התובע, אשר כפי שכבר עמדנו על כך ועוד נעמוד על כך, נמצא כי לא ניתן לתת אמון בדבריו. גם באשר לתפקודו של התובע בעבודתו, לא טרח הוא להביא אף לא ראייה אחת. בעניין אחרון זה, תפקודו של התובע בעבודה, עלה בידי הנתבעת להוכיח באופן פוזיטיבי, שאין כל ממש בטענותיו של התובע, כי אינן אמת וכי השינוי המהותי בתפקודו במקום עבודתו חל שנים רבות קודם לתאונה."

 

"כך או אחרת, אין מחלוקת שחלק ניכר ומהותי מהדברים שעליהם העיד התובע, נסתרו לחלוטין. באשר לשאר הדברים שעליהם העיד התובע, לא הובאה כל ראיה חיצונית לתמוך בטענותיו. בנסיבות אלו ומשנמצא שלא ניתן לסמוך על דברי התובע, ממילא שלא ניתן לסמוך על דבריו גם בעניין נסיבות העסקתו האחרונה.

 

מכל האמור עולה אפוא, כי בכל הקשור למקום עבודתו של התובע ולתפקודו בעבודה, נמצא שהתובע לא אמר אמת. השינוי המשמעותי במקום עבודתו, בהעסקתו ובגובה שכרו, היה עוד בשנת 1997, בעת שהפסיק לעבוד במוזיאון ישראל מסיבות שלא הובהרו. עם עזיבתו את מוזיאון ישראל, גם פחת שכרו של התובע באופן משמעותי ומאז הוא לא עבד ברציפות, היה מובטל לפרקים והחליף מספר מקומות עבודה.

 

 

המסקנה היא אפוא, כי דברי התובע בתצהירו ובבית המשפט וכך גם דבריו למומחה בתחום הפסיכיאטריה בכל הקשור בתפקודו בעבודה לא היה אמת. גם למסקנה זו שתי מסקנות מִשְׁנֵה ברורות: האחת, התובע לא אמר אמת למומחה בתחום הפסיכיאטריה ולא העיד אמת בבית המשפט בכל הקשור בתפקודו בעבודתו. השנייה, השוני המהותי בתפקודו של התובע במקום עבודתו לא היה לאחר התאונה, אלא שנים רבות קודם לכן, ככל הנראה ואיננו נדרשים לקבוע זאת, בשנת 1997, לאחר שעזב את עבודתו במוזיאון ישראל.

 

משהגענו אל המסקנות האמורות בעניין תפקודו של התובע במקום עבודתו וכך גם קודם לכן בכל הקשור למצבו הרפואי, לא נותר אלא להסיק שגם תפקודו של התובע בכל הקשור בתפקוד החברתי, בתפקודו ביחסיו עם בני משפחתו ובתפקודו בשגרת חיי היום-יום, לא השתנה בעקבות התאונה. מסקנה זו מתבקשת גם מכך שהתובע נמנע מזימון עדים שיעידו שהדברים הם אחרת, כטענתו. לעניין זה פועלת לחובתו החזקה בדבר הימנעות מהבאת עדים, שאילו הוזמנו להעיד, היו סותרים את דבריו. מסקנה זו גם מתבקשת מכך שהוכח שלא ניתן לסמוך על דברי התובע בכל הקשור לטענותיו בעניין השינויים שלטענתו חלו לאחר התאונה ובעקבותיה. מסקנה זו אף מתבקשת מכך שנמצא שהתובע לא העיד אמת בנושאים מהותיים.

 

השלכת היעדר השינוי לאחר התאונה על ממצאי המומחה בתחום הפסיכיאטריה

 

המומחה בתחום הפסיכיאטריה העיד ואף חזר על כך מספר פעמים, כי הנתונים שעליהם ביסס את מסקנותיו היו בראש ובראשונה דברים ששמע מהתובע ומאשתו, ..."

 

"מעדות המומחה עלה בבירור, כי לא ידע דבר וחצי דבר על ההיסטוריה הרפואית של התובע. המומחה שמע על כך לאחר שנכח בעת הצגת העובדות לתובע בחקירתו ותגובתו לעניין זה הייתה כי אינו יכול לקבוע דבר בעניין מהימנות התובע וכי לטעמו, עניין זה מסור לבית המשפט. עם זאת הוסיף "אני חייב לציין שאני קצת [ב]הלם שאני שומע על ההיסטוריה הרפואית לפני התאונה, שלא ידעתי כלום ממנה וכששאלתי על ההיסטוריה הרפואית לפני התאונה, שמעתי שהיא לא קיימת, שאין בעיות רפואיות"

 

 

עבור לתוכן העמוד