אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?

גם אם עוולת הרשלנות עשויה להכיל מקרים בהם קיימת מודעות לתוצאה של נזק, אין הדבר גוזר גזירה שווה על ברות הביטוח
 

עו"ד ריטה בעל טכסא

 

סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 – מקרה שנגרם בכוונה[1], מהווה את ההשראה לחריג אי-יושר, מרמה, נזק בזדון ומעשה מכוון, במסגרת רשימת חריגי הפוליסות המנוסחות בידי חברות הביטוח.

 

דוגמאות קיצוניות של מבוטח שהצית את נכסיו על מנת לזכות בתגמולי הביטוח או בעל מקצוע שפעל מתוך נקמנות ורצון לגרום נזק ללקוח, הן מסוג המקרים עליהם אין מחלוקת ובתי המשפט תומכים בעמדת המבטחת, השוללת את זכאות המבוטח לתגמולי ביטוח בהתקיים מצבי עולם מסוג זה.

 

מן הצד השני, על אותה הסקאלה נמצאים מקרים של רשלנות כגון: טעות סופר, פרשנות שגויה, שכחה וכד'. נזקים כתוצאה מרשלנות מובהקת כאמור, גם הם אינם שנויים במחלוקת ומקנים זכאות לתגמולי ביטוח, ללא עוררין.

 

על הסקאלה המדוברת, שמצידה האחד, רשלנות ומצידה השני, זדון - קיימת נקודה חמקמקה אחת, אשר מעלה מחלוקת עניינית לוהטת שהובאה להכרעת הרשות השופטת. פסיקה שניתנה לאחרונה על ידי כבוד השוטפת רות רונן בפס"ד מומנטום[2] העלתה את גובה הלהבות לכדי ערעור לבית המשפט העליון, אשר ענף הביטוח עוצר לכבודה את נשימתו. פסיקה זו תהווה תקדים מחייב ביחס לפרשנות חריג הכוונה.

 

אז, למה את מתכוונת, כשאת אומרת לא?חברת ביטוח המחריגה מעשים מכוונים, תסביר, כי פוליסת חבות מכסה מעשיים רשלניים, שהם תוצאה של מצב בו אדם גורם נזק לאחר, כאשר הוא אינו מודע לתוצאות מעשיו. עוולת הרשלנות קמה, כאשר אי המודעות לתוצאות המעשה אינה סבירה. כלומר, ה"אדם הסביר" או "בעל המקצוע הסביר", כן היה מודע לתוצאות של אותו מעשה, ולכן, לא היה נוהג באותו האופן.

 

בכדי להבין לעומק את מרכיב אי-המודעות, המהווה אבן יסוד לעוולת הרשלנות נחזור בזמן לאמצע המאה ה- 18, עת הופיעה עוולת הרשלנות לראשונה בדין האנגלי. עד אז, חלק בלתי נפרד מעוולות דיני הנזיקין במשפט המקובל, דרשו יסוד נפשי של כוונה. חדשנותה של עוולת הרשלנות, היה היעדר הדרישה מהמזיק, להתכוון לנזק.

 

אך, האם קיומה של עוולת הרשלנות, גם ללא כוונה להזיק מנטרל את קיומה במקרה של כוונה להזיק? או אפילו רק במקרה של מודעות לאפשרות של נזק?

 

כאן המקום לציין, כי גם אם עוולת הרשלנות עשויה להכיל מקרים בהם קיימת מודעות לתוצאה של נזק, אין הדבר גוזר גזירה שווה על ברות הביטוח של הסיטואציה.

 

לאור האמור, יש לערוך הפרדה בין עוולת הרשלנות ואחריותו של המעוול כלפי המזיק, לבין הכיסוי הביטוחי, שניתן להעניק לאותו מעוול. כפי שלא ניתן לכסות עבירות פליליות הדורשות יסוד נפשי של כוונה, כן יש להחריג מן הכיסוי עוולות נזיקיות (אזרחיות), אשר מתקיימת בהן הידיעה בדבר היכולת להזיק. אין מקום לצמצם החריג לרצון לגרום לנזק בלבד.

עצם הידיעה, כי המעשה (או המחדל) עומד בסתירה להוראות, תקנים או חוקים וכי הוא עלול להזיק – מספיק בכדי להעבירו מאזור הכיסוי הביטוחי לאזור האחריות הנשארת בידי המבוטח. מצב משפטי זה, יעודד את המבוטח לפעול "כאילו אינו מבוטח" (PRUDENT UNINSURED) ולקחת אחריות על מעשיו המודעים.

 

במקרה מומנטום, מדובר במנהל תיקים, אשר התעלם ביודעין מהוראות המבוטח ביחס לרמת הסיכון, ואף הוסיף חטא על פשע, ודיווח למשקיעים דיווח כוזב, שנתן תמונה חיובית של השקעה מוצלחת (בעוד ההשקעה ספגה הפסדים ניכרים), במשך מספר רבעונים ולא אפשר להם להקטין את נזקיהם עד ששחק את כספם עד דק. כבוד השופטת רונן קבעה, כי כוונתו של מנהל התיקים הייתה "לפעול באופן שיגדיל את רווחי התובעים (או בהמשך יקטין את נזקיהם) וכי תכלית החוק המחייב ביטוח, היא להגן על ציבור המשקיעים ולהגביר את אמון הלקוחות במנהלי התיקים, לכן, "העובדה שישנו כיסוי ביטוחי גם לפעולות של מנהל תיקים שמהווה הפרה של ההסכמים שלו עם לקוחותיו, איננה יוצרת לטעמי תמריץ משמעותי למנהלי תיקים לפעול באופן כזה."

 

אך תמריץ כאמור, להתעלם מהוראות הלקוחות, מחוקים ומתקנות, אשר מגדיל את הסיכוי לרווחים מוגדלים ולצבירת מוניטין עבור המבוטח, כאשר הסיכון במלואו מובא לפיתחה הבלעדי של המבטחת, הוא תמריץ ישיר העומד בסתירה למטרה החברתית, לחנך את בעלי המקצוע לפעול בתום לב (BONA FIDE) ולא לפעול ביודעין באופן שעלול לגרום לתוצאה מזיקה. ניתן לראות, כי בארה"ב, מקרה של דיווחים כוזבים למשקיעים, הביאו את בארני מיידוף לכלא לשנים רבות ואירועי "פונזי" למיניהם מטופלים בזרוע חזקה, על מנת לייצר הרתעה משמעותית.

 

אבן הבסיס של אירועים ברי ביטוח היא היעדר הצפיות. אירועים צפויים מראש, אינם ברי ביטוח. אם בתי המשפט יובילו למסקנה שנזק שניתן היה לצפותו מראש כן יכוסו תחת פוליסות ביטוח, הרי שמבוטחים יקבלו עידוד לפעול מחוץ לגבולות החוק, מבלי לשלם את המחיר, שהיה נובע מכך אלמלא הביטוח.

 

מגמה זו תביא לכך שחברות הביטוח ימנעו מהענקת כיסוי ביטוחי ושיווק פוליסות שמכסות אירועים צפויים כאמור.

 

חובת הביטוח, במקרה של מנהלי תיקים, מעידה על האינטרס הציבורי בקיום גורמים שיהיו מעוניינים להעניק כיסוי ביטוחי למעוולים ברשלנות ולכן, יש לפסוק בנקודה זו ברגישות המתבקשת לאור התנגשות האינטרסים, כמפורט לעיל. נטיית בתי המשפט לפסוק כנגד ה"כיס העמוק" על מנת להגיע ל"צדק" בסיטואציה ספציפית, מתעלמת לעיתים מהשפעת הרוחב הענפית, אשר עלולה לשמוט את הקרקע כולה תחת רגליהם של המבוטחים והמשקיעים גם יחד.

 

אז, מצד אחד, ברורה כוונתה של הגברת (המבטחת) אך מן הצד השני, בוחרת מערכת המשפט להקנות למילים חיים משל עצמן ולפרש את הכוונה בדרכו של כבוד השופט בדימוס ברק בפס"ד אפרופים, על ידי העדפת "מה שהייתה צריכה להתכוון" על פני  כוונותיה האמתיות. לא בדיוק POLITICALLY CORRECTוגם הרוח הנגדית של כבוד השופט דנציגר שכבר כרסמה בדרך פרשנית זו....

 

 

*מחברת הכתבה משמשת כסמנכ"ל בכיר במארש

 

הכתבה פורסמה ב"פוליסה" עיתון הפנסיה הביטוח והפיננסים

 

עודכן ביום 27/3/2016

 

 

 

 



[1] "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון – פטור המבטח מחבותו"

[2] ת"א 48855-01-11 מריניאנסקי ואח' נ' מומנטום שוקי הון בע"מ ואח'.