אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















אחריותו של מתקין דודים לנזקי הצפה

חובתו של המזיק היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט את אותם האמצעים

 

 

 

תא (עפ') 3757-02-09‏ ‏ איי. אי. ג'י. ביטוח זהב בע"מ נ' יוסי בינימין

 

בית המשפט: השלום בעפולה

 

פסק הדין ניתן ביום: 6/10/2014

 

על ידי כב' השופטת: שאדן נאשף-אבו אחמד

 

עניינו של פסק הדין: האם יש את תביעת התחלוף של חברת הביטוח כנגד מתקין דוד חימום מים בשל נזקי הצפה אשר בגינם פיצתה חברת הביטוח את המבוטח אשר נגרמו לטענתה של חברת הביטוח עקב התקנה רשלנית של דוד חימום המים ע"י הנתבע?

 

 

בית המשפט קיבל את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

" לאחר עיון בכתובים ושקילת טענות הצדדים ועדויותיהם, אני מחליטה לקבל את התביעה במלואה, כפי שיפורט להלן.

 

...

 

העדר כיסוי ביטוחי- האומנם

 

ראשית יש לבחון את שאלת הכיסוי הביטוחי וזכותה של התובעת להגיש תביעת תחלוף כמי שבאה בנעלי המבוטחת אותה היא פיצתה. 

 

זכות התחלוף מעוגנת בסעיף 62(א) לחוק הקובע, כי "הייתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור הפיצויים ששילם".

 

...

 

בענייננו העלה הנתבע טענה, לפיה לא הוכח כי התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 62 לחוק. על כך נטען, כי התובעת שילמה למבוטחת כמתנדבת ולפיכך לא קמה לה זכות התחלוף.   

 

המבוטחת אישרה בעדותה, כי היא פוצתה ע"י התובעת בגין נזקי המים שנגרמו לדירתה בעקבות אירוע ההצפה (עמ' 4, ש' 24-30). בנוסף לכך, התובעת צירפה את פוליסת הביטוח אשר העניקה כיסוי ביטוחי לנזקי צנרת בדירתה של המבוטחת וכן הוראת תשלום (נספחים 1 ו- 4 לתצהיר גזמו) המוכיחים, כי התובעת שילמה למבטחת תגמולי ביטוח עפ"י הפוליסה בהתאם לחוות דעת שמאית שהזמינה התובעת להערכת שווי הנזק לדירה.

 

מעבר לנדרש יצוין כי טענת הנתבע, לפיה לא הוכח שסכום הפיצוי שולם למבוטחת, נטענה לראשונה בשלב הסיכומים ולא נזכרה כלל בכתב ההגנה (ראו התנגדות ב"כ התובעת בעמ' 32, ש' 1-2). משכך, מדובר בהרחבת חזית אסורה שאין מקום להתירה. גם מטעם זה דין טענה זו להידחות.

 

דין טענתו הנוספת של הנתבע, לפיה לא הוכח קיומו של כיסוי ביטוחי בתוקף במועד האירוע הנטען, להידחות.

 

...

 

סיכומם של דברים:

 

בהינתן האמור לעיל, ניתן לקבוע כי ההכרה של המבטחת בקיומו של כיסוי ביטוח בר תוקף במועד אירוע ההצפה נסמכה על בדיקה מקיפה וממצה שנעשתה הן ע"י התובעת עצמה והן ע"י חוקר פרטי מטעמה. כך גם ההחלטה לפצות את המוטחת בגין נזקי ההצפה, שנתקבלה ע"י התובעת לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, תוך שהיא נסמכת על חוות דעת מומחים הן לעניין האחריות והן לעניין שיווי הנזק ועלויות התיקון.

 

במצב דברים זה, אין מדובר בתשלום שבוצע בהתנדבות או כמחווה או כמתנה השולל את זכות התחלוף.

 

ודוק: נטל הוכחת התנאים הדרושים לקיומה של זכות התחלוף, רובץ על כתפי התובעת.

 

במקרה שבפניניו, התובעת הרימה הנטל המתבקש, כך שעדות המבוטחת, העדה גמזו והחוקר מטעמה מעידים על כך.   

 

נסיבות ההצפה והאחריות לה

 

כבר עמדנו על כך, שהתובעת טוענת להעברת נטל הראיה מכוח הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודה, באשר לשיטתה הצפת המים ארעה כתוצאה מכשל בצינור העודפים אשר לנתבע הייתה השליטה הבלעדית בו, מכאן יש להעביר את נטל השכנוע לנתבע להוכיח כי התרחשות ההצפה הייתה שלא בהתרשלותו.  

 

לא שוכנעתי כי יש להחיל בענייננו את הוראות סעיף 41 לפקודה.  

 

כידוע, בתביעה אזרחית, רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51%, ומכאן שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה האחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן במקרה הרגיל התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את אופן התרחשות האירוע נשוא התביעה ואת אחריות הנתבע. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבהן וקביעת משקלן הראייתי.

 

לכלל, לפיו על התובע מוטל נטל השכנוע, ישנם חריגים, ובין היתר, קובע סעיף 41 לפקודה כי בנסיבות המפורטות בו עובר הנטל אל הנתבע להוכיח, כי לא התרשל. לפי כלל זה, נדרש מן התובע להוכיח תחילה קיומם של שלושה תנאים מצטברים: תנאי ראשון, הנסיבות הממשיות של האירוע אינן ידועות לתובע. תנאי שני, הנזק שנגרם - נגרם על ידי נכס שבשליטתו המלאה של הנתבע. התנאי השלישי, כי ההנחה שהתפרצות המים נגרמה כתוצאה מרשלנות כלשהיא - תהא מסתברת יותר מההנחה שזו נגרמה ללא כל התרשלות של הנתבע. נטל השכנוע לעניין קיומם של שלושת התנאים רובץ על כתפיו של התובע, ועליו להרימו על-פי המבחן של עודף ההסתברויות [ע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי (1995)].

 

ובחזרה לענייננו -

 

ראשית יצוין, כי התובעת זנחה בסיכומיה את טענתה בדבר החלת הכלל "הדבר מדבר בעדו" על נסיבות המקרה שבפניי והסתפקה בביסוס תביעתה על עוולת הרשלנות מכוח סעיפים 35 ו- 36 לפקודה ללא היזקקות לכלל בדבר היפוך נטל הראיה.

 

... 

 

על יסוד האמור, נותר אפוא בפני התובעת להוכיח את תביעתה כתביעת נזיקין רגילה על פי עילת הרשלנות, כאשר חלה עליה חובת הראיה ולהוכיח את התקיימותם של יסודות העוולה האמורה.

 

נסיבות ההצפה ועוולת הרשלנות

 

כבר עמדנו על כך, שהתובעת מיקדה את עילת תביעתה בעיקרה על עוולת הרשלנות כהגדרתה בסעיפים 35 ו- 36 לפקודה. ארבעה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות והם : חובת זהירות מושגית וקונקרטית, רמת הזהירות (הסטאנדרט), נזק וקשר סיבתי בין אי-קיומה של חובת הזהירות לבין הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז (1) 113 – להלן: "עניין ועקנין"). לפיכך, מתעוררות שלוש שאלות בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות והן: האם המזיק חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק; האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו; האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. בעניין ועקנין הנ"ל נקבע שקיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן היה לצפות נזק, בעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית.

 

על-פי הפסיקה, החובה המוטלת על המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים. כך נפסק בעניין ועקנין: "חובתו של המזיק היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באימרה, כי על מזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות הענין".

 

הסבירות היא מושג נורמטיבי, ומשמעותה איזון ראוי בין האינטרסים הערכים והעקרונות הרלוונטיים, הנקבעים לפי המדיניות המשפטית, שהנה חלק מהדין, ואינה זרה לו, ואמצעים אלה משתנים מעניין לעניין (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' קוסטמן, פ"ד מז(5), 31, 85 (1993)).

 

 

לפיכך, יש להוכיח, לפי מידת ההוכחה הנהוגה במשפטים אזרחיים, קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין". משנקבע קיום הקשר הסיבתי עובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטיות" כפי שנפסק זה מכבר בעניין ועקנין הנ"ל.

 

מן הכלל אל הפרט -

 

לצורך בחינת אחריותו של הנתבע, אם בכלל, יש לדון תחילה בשאלה מקדמית והיא מה גרם לאירוע ההצפה. 

 

הנתבע מודה, כי התקין את מערכת האינסטלציה בדירה, לרבות הביוב, ההסקה המרכזית ודוד החימום מתוצרת "כרומגן" שאליו חובר פורק לחץ מסוג "איקון" 8 אטמוספרות. דוד החימום הותקן בתוך עליית הגג וצינור העודפים היוצא מפורק הלחץ הובל אל מחוץ לעליית הגג כדי שעודפי המים היוצאים ממנו ינוקזו מחוץ לדירה. 

 

כעולה מהעדויות ואף מכתבי הטענות, הצדדים תמימי דעים כי מוקד ומקור ההצפה הינם בצינור העודפים וכי בעת קרות ההצפה היה הצינור בתוך חלל עליית הגג של הדירה. המחלוקת הניטשת בין הצדדים נסובה סביב השאלה, מי הכניס את צינור העודפים פנימה אל תוך עליית הגג, וממנו זרמו עודפי המים אל תוך הדירה, חלחלו לקירות וגרמו להצפה ולנזק. 

 

...

 

למרות טענתו כי לא היה צורך בשינוי כלשהו, פורק הדוד ממקומו והותקן על הגג. יוסי הראה לנו את המקום בו עמד הדוד והסביר כי הדוד עמד על מתקן מגביה וממנו יצאה צנרת עליה הורכב פורק הלחץ וממנו נמשך צינור העודפים אל מחוץ לעליית הגג. יוסי טען כי מסר את זה בעדותו וככל הנראה לא הובן".

 

...

 

עדותם של החוקר והשמאי גלקין בסוגיה זו מלמדת כי סיבת ההצפה, כפי שנמסרה מפיו של הנתבע עצמו במהלך תחקור האירוע, הינה השתוללות הצינור המחובר לפורק הלחץ שלא היה מהודק דיו, ואגב כך נמשך הצינור פנימה לתוך גג הדירה ומשם זרמו המים אל תוך הדירה פנימה.

אם אסכם את עמדתם של המומחים מטעם בעלי הדין, הרי שההצפה נגרמה בשל הנחת צינור העודפים בתוך חלל עליית הגג בביתה של המבוטחת ואי חיבורו למערכת נקזים.      

 

הנתבע הסכים עם קביעתם זו של המומחים, עת נשאל בחקירה נגדית בנושא זה והודה, כי הכנסת צינור העודפים אל תוך עליית הגג הייתה הסיבה להתרחשות ההצפה (עמ' 37, ש' 26-27). עוד מסר הנתבע כי ההצפה הייתה נמנעת גם אם ארע כשל בפורק הלחץ, לו הונח צינור העודפים מחוץ לעליית הגג (עמ' 38, ש' 24-29 ועמ' 39, ש' 1-2). בנוסף אישר הנתבע בעדותו, כי הוא הגיע לדירתה של המבוטחת על מנת לבדוק את מקור הנזילה לאחר התרחשותה והבחין בצינור העודפים בתוך עליית הגג (עמ' 37, ש' 29-30).

 

למותר לציין, כי מדובר בהודאת בעל דין בנוגע לקשר סיבתי בין מקום הנחת צינור העודפים לבין התרחשות אירוע ההצפה, על כל המשתמע מכך.

 

...

 

ממכלול הראיות והעדויות עולה, כי סיבת הנזילה הייתה משולבת: צינור העודפים לא קובע כראוי ונמשך אל תוך עליית הגג כתוצאה מעליית הטמפרטורה והתחממות המים, וכן שינוי מקום צינור העודפים והכנסתו פנימה אל תוך הדירה.     

 

גרסתו של הנתבע, כי הכנסת צינור עודפים לתוך עליית הגג נעשתה לפי בקשת המבוטחת, כלל לא הוכחה ואף נסתרה ע"י גרסה קודמת שמסר הנתבע לחוקר ולשמאי מטעם התובעת בסמוך לאחר אירוע ההצפה. 

 

...

 

לא יכולה להיות כל מחלוקת, כי על בעל מקצוע המבצע עבודות אינסטלציה ומתקין דוד לחימום מים בדירה, מוטלת חובת זהירות מושגית לתקינות העבודות המבוצעות על ידו והרכוש או המתקנים שהוא מספק. כך גם קמה חובת זהירות קונקרטית של הנתבע כלפי המבוטחת באופן פרטני כמי שביצע את עבודות הרכבת מערכת האינסטלציה ודוד השמש שסופק והורכב על ידו או ע"י אנשי מקצוע מטעמו. הנתבע והפועלים מטעמו יכולים היו לצפות, כי הנחת הצינור בתוך פנים הדירה כשהוא מטפטף (ראון עדות חרפני בעמ' 48, ש' 24-25), מבלי לדאוג להוציאו בחזרה החוצה או לסגור את ברז המים הראשי בסוף יום העבודה, יש בכל אלה כדי לגרום להצפת הדירה וגרימת נזק מהסוג שנוצר. כמו כן, הם יכולים היו לצפות כי אי הידוק צינור העודפים כראוי היה יכול לגרום לנזקי הצפה בדירה.

 

אלמלא הפר הנתבע בעצמו או באמצעות הפועלים מטעמו, את חובת הזהירות המוטלת עליו, לא היה נגרם אירוע ההצפה, ולפיכך מתקיים הקשר הסיבתי העובדתי בין מחדלו של הנתבע לוודא שצינור המים יוחזר למקומו מחוץ לדירה לבין ההצפה שהתרחשה בעקבות זאת. באשר לקשר הסיבתי המשפטי, הרי הנתבע שב והסביר בעדותו כי נזק כאמור נצפה על ידו וידע שמחדלו זה עלול לגרום לנזקי הצפה בדירה.

 

אין חולק כי הנתבע, כמעביד, אחראי למעשי ומחדלי עובדיו, ובכלל זה חרפני, אשר לא החזיר בגמר העבודה את הצינור אל מחוץ לדירה אף שהבחין בעת הכנסתו אל פנים הדירה כי הצינור מטפטף, וזאת מכוח יחסי עובד-מעביד ויחסי השליחות ששררו ביניהם במועדים הרלוונטיים לאירוע ההצפה.

 

במצב כבעניינו, שבו אישר הפועל חרפני כי ההצפה נגרמה מצינור שהוא הכניס לתוך הדירה, ומאחר שאין חולק כי חרפני ביצע את פעולת הכנסת הצינור מתוקף תפקידו כעובד של הנתבע, הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי הנתבע או מי מטעמו התרשלו בביצוע העבודות, עת הותקן צינור עודפי המים באופן רשלני מבלי שנקטו במידת זהירות, כפי שבעל מקצוע סביר היה נוקט באותן נסיבות, ובכך פעלו בחוסר מיומנות ובחוסר מקצועיות.

 

גם אם אניח, כי הכנסת הצינור אל תוך הדירה נעשתה לפי בקשת המבוטחת (ולא כך הדבר), הרי שאין בכך כדי לפטור את הנתבע מאחריות.

 

הנתבע העיד לשאלת בית המשפט, כי הנחה את עובדיו לכבד את רצונו של המזמין, גם אם דרישותיו אינן תקניות, ובלבד שהוסבר למזמין כי הוא לבדו נושא באחריות לתוצאות בחירתו. ואולם, הנחיה זו אינה מאיינת את אחריות הנתבע גם בנסיבות מעין אלה, כיוון שעל הנתבע, כבעל מקצוע שבידיו מלוא הידע, הכישורים והניסיון המקצועיים, מוטלת החובה להסביר למבוטחת את מלוא המשמעותיות הכרוכות בבחירותיה. בענייננו, לא הוכח בפניי כי הנתבע או חרפני הזהירו את המבוטחת מפני השלכות בחירתה והסיכונים הכרוכים בה, וכן לא הוכח כי הבהירו לה שהאחריות לרצונה מוטלת אך עליה.

 

בנתון למקובץ לעיל, אני פוסקת כי הנתבע או מי מטעמו אחראי לאירוע ההצפה וככזה עליו לפצות את המבוטחת בגין הנזקים שנגרמו לדירתה בעטיה של הנזילה.  

 

אשם תורם של המבוטחת

 

בפסיקה נקבע, כי על מנת לראות בהתנהגותו של התובע (או בענייננו- המבוטח) כזו המהווה אשם תורם, היינו "התרשלות שהזיקה לעצמה" על פי סעיף 64 לפקודה, ראוי לראותה כאחד הגורמים שהסבו את הנזק, עליו נסבה התובענה. בע"א 57/56 מורדקוביץ נ' מנחם, פ"ד יא 602, 605 (1957) נפסק, כי "מהו המבחן שאפשר לקבוע על-פיו אם רשלנותו של התובע היתה אף היא אחת מן הסיבות שגרמו לתאונה? נראה לנו, כי בני- סמך נמנו וגמרו כי מבחן זה כפול הוא. ראשית, הפרת חובה מטעם התובע כלפי הנתבע. חובה זו קיימת ביחוד במקרה של שני גופים נעים זה מול זה. כל אחד מגופים אלה חב חובה לחברו לנוע בזהירות, ובשים לב למצבו של חברו... אך קיומה של חובה כלפי הנתבע אינו תמיד המבחן למציאותה של רשלנות תורמת. ומכאן בא המבחן השני, היינו: העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכושו. במקרה המגלה נתונים אלה אומרים לו לתובע, כי היה בידו להימנע מן התאונה אילו נקט אמצעים שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות, והואיל ולא עשה כן, הרי הוא שותף לנזק; כלומר הנזק הוא תוצאה גם של משגהו שלו".

 

בנדון, גרסתו של הנתבע, לפיה אירוע הצפה התרחש בשל בקשת המבוטחת לשנות את מקום צינור העודפים, נדחתה על ידי. בנסיבות אלו, לא הוכח כי הייתה בהתנהגות המבוטחת בכדי לתרום להתרחשות הנזק, ומשכך אין מקום להטלת אשם תורם על כתפיה במקרה דנן. "