אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















אחריותו של מבטח במכירת רכב שניזוק

התוצאה היא שמכירת רכב ניזוק על ידי מבטח אינה מהווה הפרת חובה חקוקה ובתנאי שנשמרו תנאי סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש
 

 

 

 

 

עא (חי') 45347-04-14‏ ‏ שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' רבקה אהרון

ע"א 48845-04-14 מכוניות אורדן  (1992) בע"מ נ' אהרון ואח'

 

בית המשפט: המחוזי בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 20/10/2014

 

על ידי כב' השופט: רון סוקול

 

עניינו של פסק הדין: מהי חובת הזהירות המוטלת על מבטח שמוכר רכב שניזוק? האם עליו לתקן את הרכב או לוודא שיתקנו את הרכב? האם עליו להקים מנגנון פיקוח על רוכשי הרכב?

 

רקע: מדובר בתביעה של רוכשת רכב שעבר תאונה ונגרם לו "אובדן להלכה" אשר רכשה את הרכב לאחר שחברת ביטוח מכרה את הרכב למערערת וזו מכרה אותו לרוכשת התובעת את הפסדיה בגין הרכישה.

 

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעורים

 

מתוך פסק הדין:

 

" כפי שאפרט להלן, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את שני הערעורים, שכן לא הוכחה כל אחריות של שירביט כלפי המשיבה. בהעדר אחריות של שירביט, אין גם כל בסיס לחיובה של אורדן בשיפוי.

 

ראינו כי בית המשפט ביסס את אחריותה של שירביט על שני אדנים; האחד, הפרת חובתה על פי תקנה 309 לתקנות התעבורה, חובה לתיקון המכונית; והשנייה, הפרת חובת הזהירות כלפי המשיבה בשל אי קיומו של מנגנון פיקוח ראוי.

 

נבחן את הטענות כסדרן.

 

 

 

תקנה 309 לתקנות התעבורה

 

בית משפט קמא סבר כי תקנה 309 לתקנות התעבורה מטילה על כל מבטח שרכש רכב ניזוק חובה לתיקונו. בית המשפט סבר, תך הפניה לפסקי דין אחרים בערכאות דיוניות, כי מתקנה 309 הנ"ל ניתן לגזור חובה המוטלת על מבטח שלא להעביר בעלות ברכב ניזוק טרם תיקונו.

 

מסקנה זו אינה מקובלת עליי. תקנה 309 לתקנות התעבורה הינה ברורה והיא קובעת רק איסור שימוש או מתן היתר לשימוש. אין בתקנה כל רמז לאיסור על העברת בעלות. אין גם ביסוס אחר בדין לאיסור שכזה. הטלת חובת תיקון של רכבים ניזוקים על מבטחים אינה יכולה להילמד מתוך פרשנות של תקנה 309 לתקנות התעבורה, שהרי אם נכונה עמדת בית המשפט קמא, הרי שהחובה מוטלת על כל בעל רכב, כולל המבוטח שהעביר בעלות למבטח טרם התיקון. זאת ועוד, חברות הביטוח אינן בעלות מוסכים לתיקון ואינן צריכות להחזיק מוסכי תיקון. תפקידן לבטח מפני התרחשות סיכונים ולשלם תגמולי ביטוח למבוטח אם ארע מקרה ביטוח. העברת הבעלות ברכב הניזוק למבטח נועדה להבטיח את כספו של המבוטח ולא להטיל חובת התיקון על חברות הביטוח.

 

ראינו כי חוק הגבלת שימוש מתייחס מפורשות למקרה שבו מבטח קיבל לבעלותו רכב ניזוק. למבטח עומדות מספר אפשרויות ובהן מכירת הרכב הניזוק לשם תיקון. הוראה חוקית מפורשת זו מלמדת כי המחוקק לא התכוון למנוע מחברות ביטוח למכור רכבים ניזוקים אלא להיפך, המחוקק קבע כי חברות ביטוח יוכלו לעשות כן בתנאים שנקבעו בדין. לא יתכן לגזור מתקנה 309 לתקנות התעבורה חובה המנוגדת לאפשרויות העומדות בפני המבטח, אפשרויות אשר נקבעו מפורשות בחוק הגבלת השימוש.

 

משמע, מכירת רכב ניזוק על ידי מבטח אינה מהווה הפרת חובה חקוקה ובתנאי שנשמרו תנאי סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש.

 

 

 

התרשלות

 

הטעם הנוסף שעמד בבסיס החלטת בית המשפט קמא להטיל אחריות על שירביט הינו התרשלותה בקביעת מנגנון לפיקוח ובקרה על תיקון המכונית. גם מסקנה זו אינה מקובלת עליי.

 

המחוקק קבע בסעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, מנגנון שנועד להבטיח כי הרכב הניזוק לא ישוב לשימוש ללא תיקון. המנגנון שנקבע הינו החזקת רישיון הרכב בידי המבטח עד לקבלת האישורים בדבר תיקונו של הרכב הניזוק. שירביט עמדה בתנאי המנגנון האמור. יתרה מזו, שירביט לא מכרה את המכונית לסוחר עלום שם אלא לאורדן, שהיא חברה שעוסקת ברכישת רכבים ניזוקים. אורדן הצהירה כי ידועות לה הוראות החוק וכי היא תימנע משימוש במכונית עד לקבלת האישורים כנדרש על פי דין. אורדן רוכשת מכוניות ניזוקות משירביט על פי הסכם כללי. אין ראיה כי שירביט הייתה יכולה או צריכה לצפות כי אורדן תפעל שלא כדין ותשיב את הרכב לשימוש ללא תיקון. להיפך, שירביט הייתה יכולה ורשאית לצפות כי אורדן תפעל על פי הוראות ההסכם ועל פי הוראות הדין ותדאג לתיקון הרכב ולקבלת תעודת תיקון.

 

בסעיף 2(ח) להסכם אורדן, נאמר מפורשות כי "הרוכש מתחייב לתקן את הרכב במוסך מורשה בגבולות הקו הירוק ובהתאם לחוק  [...]". ובסעיף 2(ט) נאמר "הרוכש מתחייב לתקן את כלי הרכב תוך 9 חודשים ממועד קבלת האישור ובכל פרק הזמן עד להעברת הבעלות על שם הרוכש, מתחייב הרוכש שלא יעשה כל שימוש שהוא בכלי הרכב".

 

איני סבור כי על שירביט, או כל מבטח אחר, חלה חובה להקים מנגנון לפיקוח על רוכשי הרכבים הניזוקים ולוודא כי יתקנו אותם בפועל. די בכך שמבטח ימכור את הרכב למי שמתמחה בדבר, ימלא את הוראות סעיף 3 לחוק הגבלת השימוש, ויוודא כי הרוכש יודע על המגבלות החלות על השימוש ועל האיסור שבדין לעשות שימוש ברכב, כדי לפטור את המבטח מאחריות.

 

 

 

יתרה מזו, ספק בעיני האם מדיניות משפטית ראויה מצדיקה הטלת חובת זהירות של מבטח שמוכר רכב בתנאי חוק הגבלת השימוש, כלפי צדדים שלישיים שצפויים לרכוש את הרכב בעתיד. בית משפט קמא הניח כי מבטח צריך לצפות שסוחרי רכב יפרו את הדין ולא ידאגו לתיקון המכונית. איני סבור שניתן להניח הנחה שכזו ולהטיל חובה על כל מבטח לצפות כי בעל דברו יפר הסכם, ויפר את הדין. אין גם בסיס להנחה כי כל סוחרי הרכב הינם מפרי חוק. להיפך, ניתן לצפות כי מכירת מכונית לבעל עסק המתמחה במסחר במכוניות תבטיח את קיום כל הוראות החוק.

 

אין גם מקום להטיל על מבטח רכב אחריות כלפי רוכש אפשרי של רכב ניזוק רק מחמת היותו של המבטח מונע הנזק הזול ביותר. איני משוכנע כי המבטח הוא מונע הנזק הזול ביותר. דומה שדווקא הרוכש הוא מונע הנזק הזול ביותר, שהרי ביכולתו לבדוק את המכונית טרם רכישתה. יתרה מזו, על הרוכש חל הנטל לבדיקת הממכר בבחינת "ייזהר הקונה" (ראו סעיף 13 לחוק המכר, התשכ"ח- 1968). הטלת חובת תיקון של כל מכונית ניזוקה על חברות הביטוח יחייב הקמת מוסכים, העסקת מומחים וכדומה. עלות כל אלו תגולגל על המבוטחים ותביא לעליית הפרמיות ותביא לתיקון רכבים גם ללא כל הצדקה, רק מחשש שמא יימכרו במצבם הניזוק. שנית, אין די בהיותו של גורם מפזר נזק טוב או בהיותו מונע הנזק היעיל ביותר כדי להצדיק הטלת אחריות ללא אשם. כל הגישות המוכרות בדין הישראלי מחייבות הוכחת אשם כתנאי להטלת אחריות (למעט במקרים שבהם הדין מכיר באחריות ללא אשם, כגון לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 או כאשר הדין מכיר באחריות חמורה ראו לעניין דרישת האשם י' גלעד, דיני נזיקין- גבולות האחריות , כרך א' 38, 475 (2012)).

 

לבסוף נזכיר כי במקרה הנוכחי היו מעורבים גורמים נוספים שפעלו במרמה וזייפו את מסמכי הרכב. אפילו היה מקום להטיל על שירביט חובה לצפות כי סוחר הרכב ינסה למכרו בלי לתקנו, לא ניתן להטיל עליה לצפות כי סוחרי הרכב יזייפו מסמכים ויעבירו את רישום הבעלות אף שרישיונות הרכב המקוריים מוחזקים בידי שירביט.

 

על כן, הגעתי למסקנה כי לא היה מקום להטיל אחריות כלשהי על שירביט להפסדים שנגרמו למשיבה. בהערת אגב אוסיף כי אפילו היה מקום להטיל אחריות על שירביט הרי שצפוי היה כי  בית המשפט יקבע כי גם למשיבה אשם תורם, שהרי המשיבה רכשה את המכונית לאחר שהובהר לה כי נפגעה בתאונה. כמו כן, היה ראוי לשקול את חובת הקטנת הנזק המוטלת על המשיבה, שכן לכאורה עלות תיקון המכונית הייתה נמוכה (כ- 3,800 ₪ לפי חוות דעתו של השמאי מטעם המשיבה). גם אם חוות דעתו זו אינה מקיפה את כל הליקויים, הרי שלכל היותר זכאית המשיבה לפיצוי משירביט בגין עלות החזרת הרכב לשימוש, כלומר עלות תיקון וקבלת תעודת בדיקה לפי תקנה 309 לתקנות התעבורה.

 

סוף דבר

 

בשים לב לכל האמור, אני מורה על קבלת הערעורים ומורה על ביטול החיוב שהוטל על שירביט לפיצוי המשיבה בסעיף 30(ב) לפסק הדין. כמו כן, מתבטלת חובת השיפוי שהוטלה על אורדן כמפורט בסעיף 30(ג) לפסק הדין."