חלוקת אחריות בין חברת ביטוח לבין מבוטח

עא (חי') 43764-05-14‏ ‏ איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ נ' פשצ'ינסקי יבגניה

בית המשפט: המחוזי בחיפה

פסק הדין ניתן ביום: 11/12/2014

על ידי כב' השופטת: שושנה שטמר – אב"ד

עניינו של פסק הדין: כיצד יש לחלק את שיעור האחריות בין חברת הביטוח לבין המבוטח בשל אי גבית פרמיה לביטוח חובה לרכב, כאשר המבוטחת טענה כי נמסר לה שביטוח חובה בתוקף אולם בפועל המוקדן של חברת ביטוח ישיר לא הצליח לבצע את הגביה?

רקע: בית משפט השלום קבע כי שיעור רשלנותה של המבוטחת עומד על 25%.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים השונים למעט הערעור לגבי שיעור רשלנותה של המבוטחת אותו הגדיל לכדי 50%.

מתוך פסק הדין:

" את עמדת יבגניה ואנדרי, הנתבעים, לפיה מהשיחות עם הנציג עולה כי נכרת חוזה ביטוח כדין, לא אוכל לקבל. ביטוח החובה שולם רק לאחר התאונה (ועל כך אין מחלוקת) ולכן במועד התאונה לא היה ביטוח. אין אף כל בסיס לטענה לפיה יש לראות באיי.די.איי כמי שהקימה "מעין" ביטוח, או שהיה "ביטוח דה-פקטו" וכיוצא באלו טענות.

הלכה פסוקה היא כי פוליסת ביטוח רכב נכנסת לתוקפה מרגע ששולמה הפרמיה והוטבעה עליה חותמת הבנק המעידה על תשלום הפרמיה. הלכה זו מושרשת בפסיקה ובפרקטיקה, ומבוססת על ניתוח הוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 ופקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (ע"א 4504/11 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' דוד מוֹר (26.06.2013) המסכם את ההלכה, וראו אף פסיקה קודמת - ע"פ 247/81 דוידסקו נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 549 (1981); ע"א 811/81 שעשוע נ' מועלם, פ"ד לח(4) 583 (1984); ע"א 7003/99 מרינה ראמי נ' סהר חברה לבטוח בע"מ פ"ד נו(1) 517; ירון אליאס "דיני ביטוח" (מהדורה שניה, 2009), פרק 8, עמ' 306).

לכן, טענת הנתבעים במישור הביטוחי-חוזי, לפיה נכרת חוזה ביטוח למרות אי התשלום - נדחית (ובהתאם, נדחות אף טענותיה הזהות של קרנית בהקשר זה).

20.אלא שלשיטתי יש ממש בחלק מטענות הנתבעים במישור הנזיקי ובמישור החיתומי, הגם שהנמקותי שונות מעט מהנמקותיו של בהמ"ש קמא."

"דא עקא, שאינני מסכימה עם עמדת איי.די.איי לפיה הוכח שיבגניה אכן ידעה והבינה חד משמעית שאסור לה לנהוג עד שלא תשלם את ביטוח החובה, אשר נשלח לביתה בדואר.

לאחר שמיעת השיחות בין הנציג לבין יבגניה ואנדרי, לאחר קריאת פרוטוקול חקירותיהם בבהמ"ש ולאחר מתן משקל לראיות הקיימות (ולאלו שלא קיימות) – אני סבורה כי יבגניה לא הבינה ב-100% מה המשמעות של אי ביצועו של התשלום, לא הבינה ב-100% שאין לה ביטוח חובה בתוקף עד שלא יוסדר התשלום, לא הבינה ב-100% מה המשמעות של כניסתו לתוקף של הביטוח, ולא הבינה ב-100% שאסור לה לנהוג עד שלא יוסדר התשלום.

26.לשיטתי, מכלול השיחות בין הנציג לבין יבגניה הותיר מקום לספק – וראו כי בחלק מהמקומות עולה מדבריה שהיא מודעת לחשיבות של ביטוח החובה (שהרי היא מבקשת שוב ושוב לשלם אותו לפני הביטוח המקיף), ומנגד – בחלק אחר של השיחות ניכר שהיא לא מבינה שכשלון התשלום באמצעות כרטיס האשראי משמעו שחברת הביטוח לא מנפיקה ביטוח. מחלק מהשיחות עולה כי ניתן להבין את הדברים, מנקודת מבטה של יבגניה, באופן שחברת הביטוח איי.די.איי כן הוציאה לה פוליסת ביטוח חובה ושלחה לה אותה בדואר – יחד עם עוד פוליסות ביטוח - וכי עליה לשלם את התשלום, אך לא בטוח כי הבינה שללא התשלום הביטוח לא בתוקף ושאסור לה לעשות כל שימוש ברכב. יש לראות כי השיחות לא ברורות בחלקן, כי הנציג מבלבל את יבגניה כאשר הוא מרעיף עליה שפע של מלל ומידע – לגבי ביטוח החובה, הביטוח המקיף לרכב וביטוחים נוספים לגבי הדירה שלה, תוך מעברים חדים ומבלבלים בין נושא אחד לאחר, ותוך שלא ברור מה הוא שולח לה בדואר ומה משמעות הדברים.

27.לכן, במובן מסויים אני מסכימה עם טענת בא כוחה של איי.די.איי לפיה השאלה שהייתה צריכה להישאל היתה האם יבגניה ידעה שאסור לה לנהוג ולא דווקא מי אשם באי ביצוע התשלום לגבי ביטוח החובה – אך אינני מסכימה עם עמדתו לפיה הוכח שהיא ידעה שאסור לה לנהוג. לאור הנתונים הקיימים בתיק ניתן להסיק מקביעותיו העובדתיות של בהמ"ש קמא, לרבות ממצאי המהימנות שקבע לגבי יבגניה, כי היתה חוסר בהירות לגבי השאלה כפי שנוסחה מעלה.

שוכנעתי כי יבגניה ידעה מהי חשיבותו של ביטוח החובה, אך לא שוכנעתי כי בתום השיחות שניהלה על הנציג (שיחה אחת ביום 4.10.2010 ועוד ארבע שיחות ביום 5.10.2010) היא הבינה שאין לה כיסוי ביטוחי ושאסור לה לנהוג ברכב. יש לראות כי בשיחה הראשונה ביום 4.10.2010 שוחחו הנציג ויבגניה על ביטוח החובה והיא אכן אמרה שהיא מבינה שעליה לשלם את ביטוח החובה, אלא שבמהלך ארבע השיחות למחרת היום, ניסה הנציג שוב ושוב לבצע את התשלום ובסופן של השיחות – הוא הסביר לה שהוא שולח לה בדואר את כל המסמכים ולא הדגיש כי אין לה ביטוח וכי עליה להמנע מנהיגה עד אשר תשלם בעצמה את הביטוח.

יש אף לתהות מדוע הנציג חייב את הנתבעים בפרמיה לגבי ביטוח מקיף החל מיום השיחה (4.10.2010) כאשר הוא לא הצליח להשלים את הנפקת ביטוח החובה ולא הדגיש בפניה שלמעשה אם יש ביטוח מקיף הרכב מבוטח רק לגבי גניבות וכו' אבל אסור לנהוג עליו, למרות שמשולמים לגביו פרמיות. לו היה מבהיר זאת – אולי

 היתה נמנעת טעותה של יבגניה. 30.עוד יש לראות כי יבגניה בתצהירה הצהירה בכמה סעיפים כי היא הבינה בתום חמש השיחות שמותר לה לנהוג וכי התשלום הוסדר בסופו של יום. היא לא נחקרה בחקירתה הנגדית לגבי אמירות אלו אשר בתצהירה, והמנעות מחקירתה לגבי הבנתה את מצב הדברים אומרת "דרשני". יש אף לראות כי יבגניה לא הותירה רושם כמי שניסתה להתחמק מהתשלום או לחסוך מעצמה את התשלום. היא פנתה כדי לקבל הצעת תשלום, ביקשה לשלם, עשתה ביטוח מקיף בנוסף על החובה ואף נעתרה להפצרותיו המתישות של הנציג לגבי ביטוח לדירה. משמע, שאין עסקינן במי שהתכוון לחמוק מהתשלום, ולשיטתי, יש בכך נדבך נוסף במסקנה לגבי אמינות גרסתה של יבגניה לגבי חוסר הבנתה ולגבי טעותה.

...

מכאן, שאני סבורה כי אין להפנות אצבע מאשימה כלפי הנציג של איי.די.איי בשל שהוא ביצע את התשלום בכרטיס האשראי לגבי הביטוח המקיף לפני ביטוח החובה ולא שוכנעתי כי פעולה זו כשלעצמה יכולה להקים חבות נזיקית במקרה זה. עם זאת, אני סבורה כי התנהלותו כלפי יבגניה במהלך שלל השיחות יצרה אצלה, שלא בכוונה, בלבול סביר לגבי השאלה אם ביטוח החובה בתוקף ונשלח בדואר אם לאו, ובמיוחד לאור סופה של השיחה האחרונה בין השניים. הנציג היה חייב להבין שיש בלבול ושמרוב נסיונות לחיוב ומרוב ביטוחים "לא רואים את היער", ולהקפיד ולהסביר שוב שאין ליבגניה ביטוח חובה ושאסור לה לנהוג ברכב. חובתו, בנסיבות הקונקרטיות, היתה להבהיר את הדרוש הבהרה מעבר לספק, ועמדתי היא כי הוא לא עמד בחובה זו. כאן טמונה רשלנותו ולכן על שולחתו, איי.די.איי, לשאת בתשלום חלקי.

חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין איי.די.איי והנציג –

בד בבד עם קביעתי זו לגבי אחריותם של הנציג ושל איי.די.איי - אני סבורה כי אשמה של יבגניה לטעות במצב הדברים גבוה מאשר 25% ולשיטתי יש לראות בה ובנציג כאחראיים בחלקים שווים לתוצאות של אי ההבנה.

אמנם, בדרך כלל ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות שעניינן חלוקת אחריות נזיקית בין שני גורמים אשר בהתנהלותם גרמו ותרמו לסיטואציה בעייתית (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 23); אלא שהיות ועמדתה של כבוד השופטת קמא לגבי חלוקת האחריות נבעה, בין היתר, מעמדתה לגבי אחריותו של הנציג בנוגע לאי ביצועו של התשלום – לשיטתי יש מקום לבחינה מחודשת של חלוקת האחריות, או שמא נאמר, החלוקה בין האשם לבין האשם התורם.

נדמה לי כי במקרה זה יש להשית 50% מהפיצוי על שכם יבגניה ו-50% על שכם איי.די.איי.

אפנה בהקשר זה לפסיקה הבאה בה חולקה האחריות בין המבוטחים (או הטוענים לקיומו של ביטוח) לבין חברות הביטוח וסוכני הביטוח, במקרים דומים בהם נקבע כי מבחינה חוזית-ביטוחית לא נכרת חוזה ביטוח, אך כי שני הצדדים למחלוקת תרמו, כל אחד את חלקו, לאי ההבנות ולטעויות אשר בעטיין לא נכרת חוזה הביטוח: ת.א. (י-ם) 11019/03 הבינלאומי ליסינג בע"מ נ' יעד ישיר בע"מ (27.01.2009); ת.א. (ת"א) 11191/06 אמריליו סנדי נ' מודיעות  (03.07.2013); ת.א. (חי') 40500-10-10 בהיג' קעואר ובניו בע''מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (12.12.2013)).

מכאן, שככל שעסקינן בערעור שהוגש מטעם איי.די.איי - יש לקבלו בחלקו, וככל שעסקינן בערעור שהוגש מטעם הנתבעים, יש לדחותו.

טענות קרנית -

את טענות קרנית לגבי כך שיש לקבוע שאיי.די.איי הקימה בפועל ביטוח, יש לדחות, כפי שכבר צוין מעלה ומאותם הנימוקים. "