חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

הסוכן אמור להודיע למבוטח על התיישנות תביעתו

לא יעלה על הדעת כי סוכן ביטוח אינו ער לעובדה שקיימת הבחנה ברורה בין התיישנות רגילה העומדת על 7 שנים, לבין ההתיישנות המיוחדת לגבי ביטוח, העומדת על 3 שנים בלבד

 

 

עא (ת"א) 10476-05-13‏ ‏ גבאי אבי נ' קדמי סוכנות לביטוח (1993)

 

‏בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 28/1/2015

 

על ידי כב' השופטת: רות לבהר שרון

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של מבוטח על פסיקת השלום שדחה את תביעתו לתשלום סך של 136,351 ₪ בגין רשלנותה של סוכנות הביטוח בטיפול בתביעתו מול חברות הביטוח?

 

רקע: המבוטח רכש מכלל פוליסה לביטוח תאונות אישיות שכללה תגמולי אי כושר ופיצוי בגין נכות, ומהפניקס רכש פוליסת ביטוח חיים וביטוח נוסף של נכות עקב תאונה. קדמי סוכנות לביטוח בע"מ שימשה כסוכן ביטוח של חברות הביטוח הנ"ל.

 

המבוטח נפגע בתאונה שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה. לאחר שנקבעה נכותו הסופית של המבוטח  בערר למל"ל, הוא  הגיש המערער לקבלת פיצוי בגין נכותו על פי הפוליסות, הן מכלל והן מהפניקס, ואולם שתי הדרישות נדחו על ידי חברות הביטוח בטענה כי התביעות התיישנו.

 

המבוטח הגיש תביעה כנגד סוכנות הביטוח בטענת רשלנות, וכנגד חברות הביטוח בטענות על פי הפוליסות לקבלת התגמולים בגין נכותו. עם שתי חברות הביטוח המבוטח הגיע לפשרה והן נמחקו מהתביעה..

 

בית המשפט קיבל את הערעור באופן חלקי לעניין אחריותה של סוכנות הביטוח לגבי הפוליסה בחברת "כלל".

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל בחלקו בכל הנוגע לפוליסת כלל, כפי שיפורט להלן.

 

מספר שאלות דורשות הכרעה בערעור זה. השאלה הראשונה - האם המשיבה שימשה, כטענת המערער, כסוכן ביטוח מטעמו, בכל הקשור לרכישת פוליסת הביטוח של הפניקס. ככל שתידחה טענת המערער, הרי שאין לקבל את הערעור ככל שהוא מתייחס לפוליסה מטעם הפניקס, שכן מרגע שהמשיבה לא הייתה סוכנת הביטוח מטעם המערער בעניין זה, לא ניתן לבוא כלפיה בטענות בעניין זה, שכן לא ייצגה את המערער. בעניין זה קבע בית משפט קמא, לאחר ששמע את הצדדים ועיין בכל הראיות, כי הוא מקבל את גרסת המשיבה, כי הפוליסה לא נרכשה באמצעותה, אלא נרכשה בדיוור ישיר. מדובר בקביעה עובדתית, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון אלה, אלא במקרים חריגים [ע"א 4814/09 טמפו תעשיות בירה בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 22.12.10)]. לגבי קביעה עובדתית זו אני סבורה שאין מקום להתערב, שכן בית משפט נימק מסקנתו כראוי, ולא מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות ערכאת הערעור, הגם שכפי שטען המערער וכפי שעולה מהראיות מדובר באותו הסוכן באמצעותו רכש המערער את פוליסת הביטוח של כלל, כאשר אין למעשה חולק שהמשיבה שימשה כסוכנת הביטוח באמצעותה רכש המערער את פוליסת הביטוח של כלל. בנסיבות אלה, והואיל ואני סבורה שאין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו - הרי שלא ניתן לטעון כנגד המשיבה שהיא התרשלה בכל הקשור לפוליסה של הפניקס, ודין הערעור ככל שהוא מתייחס לפניקס - להידחות.

 

ככל שמדובר בערעור שמופנה כנגד כלל, יש להכריע בשתי שאלות. האחת - האם הסכם הפשרה שנחתם בין כלל לבין המערער חל גם על המשיבה; והשנייה -  האם ניתן לקבוע כי המשיבה התרשלה כאשר לא הזהירה את המערער כי קיים חשש להתיישנות תביעתו בנסיבות העניין.

 

תחולת הסכם הפשרה על המשיבה

 

לטענת המשיבה, הסכם הפשרה חל גם עליה, ובית משפט קמא קיבל טענה זו. הסכם הפשרה קובע כי הפיצוי יהיה:

 

"...לכיסוי גמור, סופי ומוחלט של כל תביעותיי ודרישותיי כולן בלי יוצא מהכלל ביחס לכל הקשור ו/או הנוגע במישרין ו/או בעקיפין לתובענה ו/או לאירוע, ו/או לכיסויים ו/או לפוליסה. הנני מצהיר שעם קבלת הסכום הנ"ל אין ולא תהיינה לי ו/או לשום אדם ו/או גוף זולתי טענות, תביעות או דרישות כלשהן כלפי החברה ו/או כל אדם ו/או גוף משפטי אחר המופיע בשמה ומכוחה, בכל הקשור והנוגע במישירין ו/או בעקיפין עם התובענה ו/או האירוע ו/או הכיסויים ו/או הפוליסה".

 

בהתאם להודעה על הסכם הפשרה שהוגשה לבית משפט קמא, ניתן לראות כי חתומים עליה ב"כ התובע (המערער) וב"כ נתבעת 1 (כלל) בלבד. בהסכם הפשרה צויין כי ההסכם הוא בין המערער לבין הנתבעת 1, ואין זכר למשיבה. זאת ועוד, בית המשפט התבקש בהתאם להסכם הפשרה לדחות את התביעה נגד נתבעת 1 בלבד. בהתאם לכך, ניתנה ביום 20.5.09, על ידי בית המשפט, ההחלטה המאשרת את הסכם הפשרה וקובעת במפורש כי ההליכים ימשכו נגד נתבעת 2 - המשיבה.

 

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי הסכם הפשרה חל על המשיבה. בפני בית משפט קמא כלל והמשיבה יוצגו על ידי באי כוח שונים, כאשר האינטרסים שלהם היו שונים, ודי לעיין בהסכם הפשרה ובאישור בית המשפט כדי להבין שהסכם הפשרה היה אך ורק עם כלל ולא עם המשיבה. מעבר לכך, גם מלשון הסכם הפשרה שהיה עם כלל בלבד לא ניתן לכרוך גם את המשיבה. העובדה שהמשיבה לא הוחרגה במפורש אין בה מאומה, ודי בכך שהיא לא הייתה צד להסכם.

 

מעבר לדרוש יצוין, כי טענה זו של המשיבה, לפיה היא לכאורה צד להסכם הפשרה ושהסכם הפשרה חל עליה, הועלתה רק לאחר סיום ההוכחות, וזו טענה מתחכמת, שדינה להידחות!

 

לאור כל האמור, אני קובעת כי המשיבה לא הייתה צד להסכם הפשרה, ועל כן אני נדרשת להכריע בשאלה אם אכן הייתה, כטענת המערער, רשלנות מצדה.

 

חובת הזהירות של המשיבה

 

מסקנתו של בית משפט קמא כי "סוכן הביטוח אינו עורך דין ולא צריכה להיות לו ידיעה בנוגע לסוגיית ההתיישנות" אינה יכולה לעמוד.

 

לא יעלה על הדעת כי סוכן ביטוח אינו ער לעובדה שקיימת הבחנה ברורה בין התיישנות רגילה העומדת על 7 שנים, לבין ההתיישנות המיוחדת לגבי ביטוח, אשר לפי סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח עומדת על 3 שנים בלבד. זוהי ידיעה בסיסית שמצופה מסוכן ביטוח להיות בקיא בה, ולעדכן את המבוטח לגביה, במיוחד בנסיבות בהן עשויה לחלוף תקופת ההתיישנות, כאשר במקרה כזה אי עידכון המבוטח יכול להוות הפרת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי המבוטח.

 

העובדה שהייתה מחלוקת משפטית בפני הערכאות השונות לגבי המועד הקובע לתחילת מועד ההתיישנות - מועד התאונה או מועד קביעת הנכות הצמיתה - אינה מעלה ואינה מורידה, והיה על המשיבה להסב תשומת לב המערער לעצם ההתיישנות המיוחדת, בוודאי כאשר הייעוץ שנתנה המשיבה למערער לאחר קביעת הנכות הראשונה של 15%, שנינתה ביום 21.11.04, כשנתיים לאחר מועד התאונה - היה להמתין עד תוצאות הערר לגבי הנכות הצמיתה - ייעוץ שניתן לפני שחלפו 3 שנים ממועד התאונה.

 

בנסיבות אלה מחובת סוכן הביטוח היה להסב תשומת לבו של המבוטח באופן מפורש לכך שתקופת ההתיישנות בתביעות ביטוח היא 3 שנים בלבד. עצם העובדה שהמשיבה לא טרחה להעלות במפורש את החשש הזה בפני המבוטח, יש בה משום הפרת חובת הזהירות הקונקרטית של המשיבה כלפי המבוטח, כאשר אין מחלוקת עובדתית שהנושא לא הועלה על ידי המשיבה, ונציגי המשיבה העידו כי לא העלו את שאלת ההתיישנות בפני המערער (עמ' 33 ועמ' 39-40 לפרוטוקול הדיון מיום 7.12.11).

 

יפים לענין זה הדברים שנאמרו בע.א. (ת"א) 3418/06 דניאל בן נתן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 21.11.07) ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן:

 

"...ככלל, אין מבוטח רשאי לישון על זכויותיו, להימנע מלפעול לבירור נכותו, ולהמתין לקביעת המל"ל מתוך הנחה שתביעתו לא תתיישן....

 

ואולם, במקרה שלפנינו אין לומר שהמערער ישן על זכויותיו והמתין בלא מעש לקביעת המל"ל.... המשיבה היא שביקשה להמתין לקביעת המל"ל... במקום שבו המתין המערער לקביעות המל"ל בהסכמתה של המשיבה; יידע את המשיבה אודות הדיון שעתיד היה להתקיים בעניינו במל"ל על פי תקנה 15, ועל כך שאחוזי נכותו הצמיתה יוגדלו ככל הנראה, לא יכולה הייתה המשיבה להניח שהמערער וויתר על תביעתו... לא הייתה כל סיבה לפנות לבית המשפט אלא לאחר שהתברר לו שהמשיבה מסרבת לשלם לו את תוספת התגמול הנגזרת מאחוזי הנכות הנוספים...".

 

אומנם נסיבות המקרה אינן זהות לענייננו, והתביעה נשוא הדיון אינה בעניין טענת התיישנות שנטענת על ידי חברת ביטוח, אלא תביעת רשלנות של סוכן ביטוח. ואולם, ניתן ללמוד מדברים אלה לענייננו; גם בענייננו יידע המערער את המשיבה בדבר קבלת אחוזי הנכות הראשונה (15%) ועל כוונתו להגיש ערר, והמשיבה היא שציינה בפניו כי ככל שיוגדלו אחוזי הנכות לא יוכל לתבוע את ההפרש והמליצה לו להמתין עד לאחר קבלת תוצאות הערר. בנסיבות אלה, אני סבורה כי המשיבה אינה יכולה אלא להלין על עצמה, כאשר לא ציינה דבר בעניין ההתיישנות האפשרית וכאמור המליצה להמתין.

 

 

 

 יצוין, כי המשיבה ניסתה להיאחז להגנתה בכך שהמליצה למערער להיות מיוצג, ולטענתה היא הבינה שהוא אכן מיוצג על ידי עורך דין. אינני סבורה שיש בכך כדי לשחרר אותה מחובת הזהירות. ואולם, המערער העיד כי בזמנים הרלוונטיים הוא לא היה מיוצג על ידי עורך דין בכל הקשור לגביית תגמולים מפוליסת הביטוח, וכי עורך הדין ייצג אותו רק בהליכים מול המל"ל. העובדה שמר קדמי שהעיד כי המערער ציין בפניו כי הוא מיוצג, עדיין אין בה כדי לסתור את עדותו של המערער שהוא היה מיוצג רק לצורך הגשת הערר לביטוח הלאומי, שהרי זה מה שעמד על הפרק באותה התקופה, והוא עדיין לא העלה בדעתו שהוא צריך יהיה ייצוג כנגד חברות הביטוח על פי הפוליסות. איש לא העלה בפניו את החשש שתביעותיו עלולות להידחות מחמת התיישנות.

 

בנסיבות אלה, אני סבורה שהמשיבה התרשלה שעה שלא נהגה באמת הזהירות הנדרשת בכל הנוגע להעמדת המערער על העובדה שתקופת ההתישנות היא 3 שנים בלבד, ולהזהירו מחשש של התישנות התביעה. בעניין זה יש לקבל את הערעור.

 

המערער הוסיף וטען להתרשלות מצד המשיבה גם בכך שלא יידעה אותו כי ניתן להגיש את התביעה לתגמולי נכות על בסיס חוות דעת פרטית, ואין חובה להסתמך על ממצאי המל"ל. גם בעניין זה נראה כי שגה בית המשפט כאשר אומנם קבע כי המערער לא העביר לנציגי המשיבה את פרוטוקול המל"ל, ואולם אני סבורה כי משציין המערער בפני נציגי המשיבה כי התקבלה קביעת הנכות הראשונה (15%) וכי בכוונתו להגיש ערר – כאשר אין מחלוקת כי דברים אלה הועברו לידיעת נציגי המשיבה שכאמור אף ייעצו לו בעניין - היה עליהם, במסגרת חובתם כסוכני ביטוח, ליידע אותו כי לשם קבלת תגמולים על פי הפוליסה, אין חובה להסתמך על קביעת המל"ל. מידע זה בוודאי היה בידי המשיבה, ובוודאי שמחובתה היה לעדכן את המערער על הדרכים למימוש הזכויות על פי הפוליסה [ראה בעניין זה  י' אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009, בעמ' 1064), שם צויין כי על סוכן הביטוח "ליתן למבוטח או למוטב ייעוץ מקצועי נאות בקשר להבטחת זכויותיהם על-פי הפוליסה"]. העובדה שהמערער לא העביר לידיהם את פרוטוקול המל"ל, אינה מפחיתה מחובתם משידעו כי נקבעה נכות, וכי בכוונת המערער להגיש ערר, וייעצו לו להמתין במקום להסב תשומת ליבו לכך שהוא יכול לחסוך זמן אם ידאג לקבלת חוו"ד דעת פרטית לגבי גובה הנכות הנטענת.

 

סוף דבר

 

לאור כל האמור, ככל שהערעור מתייחס לטענת רשלנות המשיבה ביחס לפוליסת כלל - הערעור מתקבל. בכל הנוגע לפוליסת הפניקס - הערעור נדחה.

 

לאור זאת, ככל שתהיה מחלוקת בין הצדדים לגבי סכום התביעה בגין רשלנות פוליסת כלל (תביעה שהוגשה על סך של 136,351 ₪ נכון למועד הגשת התביעה) - התיק יוחזר לבית משפט קמא לשם קביעת גובה הנזק, וכל טענה ובקשה בעניין זה תידון בפני בית משפט קמא."

 

 

עבור לתוכן העמוד