אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: העליון דחה ערעור על פסיקת המחוזי בעניין אחריות העירייה

השופט זילברטל: חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה

 

 

רע"א  1671/15 רונן אלמליח נגד עיריית לוד שירביט חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 17/5/2015

 

על ידי כב' השופט: צ' זילברטל

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת המחוזי לפיה עיריית לוד וחברת הביטוח שביטחה אותה בביטוח אחריות חוקית אינן נושאות באחריות לפציעת התובע?

 

רקע: מדובר בפסיקה שניתנה בתיק ע"א 51059-02-14, בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שת העירייה ושל חברת הביטוח על פסק דינו של בית משפט השלום שמצא את העירייה אחראית לפציעתו של התובע.

 

בית המשפט העליון דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר עיון בבקשה על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף בלי להידרש לתגובת המשיבות. הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, במקרים בהם מעלה הבקשה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בקשה זו אינה מעלה שאלה כאמור, והיא נוגעת בעיקרה לקביעות עובדה ומהימנות מובהקות שקבעה ערכאת הערעור באשר לאופן קרות האירוע, תוך הפיכת קביעותיה של הערכאה הדיונית. הלכה היא, כי אין בעובדה שבית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע בהחלטתו ממצאי עובדה שונים מאלו שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (וראו: רע"א 4582/14 טרבולסי נ' עזרא, פסקה יב (24.7.2014); רע"א 5789/14 פלונית נ' פלוני, פסקה 5 (6.1.2015); רע"א 1234/12 קנר נ' ארד, פסקה 7 (8.3.2012)). בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת המבקש כי בית משפט זה הוציא תחת ידו הלכות סותרות בסוגיה זו, שכן המבקש הפנה להבדלים סמנטיים בלבד הנוגעים לאופן בו ניסח בית משפט זה, מעת לעת, את ההלכה בסוגיה, אשר אין בהם כדי לשנות ממשמעותן הזהה של האמירות (והשוו בין ההחלטות אליהן הפנה המבקש: רע"א 8841/12 מיטבחי מילניום בע"מ נ' ש. אנפה בע"מ, פסקה 9 (30.1.2013); רע"א 10130/05 טליאס נ' בנק הפועלים בע"מ, פסקה 4 (30.10.2005); רע"א 3643/12 מג'ארבה נ' בן ששון, פסקה 9 (18.6.2012)).

 

 בענייננו, בית המשפט המחוזי נימק פסיקתו וביסס אותה על הראיות הקיימות בתיק, אשר לשיטתו, לא יוחס להם משקל מספק על-ידי הערכאה הדיונית, וזאת תוך שהיה מודע להלכה שלפיה רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בקביעות עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית ובהתאם לסמכותו הרחבה הקבועה בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. גם אם טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בניתוח הראיות או במסקנות שהסיק מהן (ואיני רומז שכך הוא), אין אלה טענות שמקומן בערעור ב"גלגול שלישי", שכן אין מדובר בסוגיות החורגות אל מעבר לעניינם של בעלי הדין במקרה הקונקרטי. עוד יצוין, כי טענות המבקש המתמקדות בעצם יישום הוראות דין והלכות בית משפט זה, בין היתר ביחס להנמקה הדרושה לשם הכרעה על-פי עדות יחידה במשפט האזרחי, נוגעות ליישומן של ההלכות על עובדות המקרה הקונקרטי, אשר גם אם לא נעשה כראוי – וכלל איני סבור שכך הדבר –  אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן רשות ערעור (רע"א 8279/13 שפטל נ' הולצמן, פסקה 7 (20.3.2014), והאסמכתאות הנזכרות שם). אף לגופו של עניין אציין, כי בהתחשב בחומר הראיות שעמד בפניו ובהנמקתו הלאקונית והחסרה של בית משפט השלום ביחס להעדפת גרסתו של המבקש, רשאי היה בית המשפט המחוזי להגיע למסקנה כי גרסתו של המבקש לאירועים לא הוכחה, ואיני רואה מקום להתערב בהחלטתו.

 

 בנוסף לאמור, לא מצאתי כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה לשם מניעת עיוות דין. טענת המבקש בדבר עיוות הדין שנגרם לו מניחה את המבוקש – כי תאונת המבקש נגרמה בעקבות האבן, אשר לא פונתה ואף כוסתה בבד יוטה בשל התרשלות העירייה; ואולם, כאמור, בית המשפט המחוזי לא קיבל עמדה זו, ואין יסוד להתערבות בקביעותיו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי נתקבל בהתאם לתשתית הראייתית הקיימת בתיק, כאשר הוא מפורט ומנומק היטב, ועיון בו אינו מגלה כל פגם.

 

 אשר לטענת המבקש כי יש להתערב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין שנפסקו לחובתו – כידוע, "אין מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור בגלגול שלישי, להתערב בפסיקת הוצאות על-ידי ערכאה דיונית, למעט במקרים חריגים; וככלל אין בית משפט זה נוטה להידרש לפסיקת הוצאות על-ידי בית משפט שקדם, גם אם ניתן היה לפסוק אחרת" (רע"א 1589/06 עו"ד נאוי נ' חסין, פסקה ה (10.7.2006), והאסמכתאות הנזכרות שם). איני מוצא כי המקרה שבפני נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים סטייה מן הכלל.

 

 

ולסיום הערה: תקנה 403 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה הגשת בקשת רשות לערער, מחייבת פירוט הנימוקים עליהם סומך המבקש את בקשתו "בצורה תמציתית". בקשת רשות הערעור דנא משתרעת על פני 38 עמודים (!) צפופים, ללא שוליים וללא מרווח בין השורות, חלקם בגופן זעיר במיוחד, וזאת כאשר פסק דינו של בית משפט השלום מחזיק 13 עמודים ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מחזיק 12 עמודים בלבד. על כן, הבקשה שבפני אינה עולה בקנה אחד, ולו בדוחק, עם דרישת התקנות, כאשר אורכה של הבקשה אינו סביר בנסיבות העניין. יש בכך כדי ליצור עומס מיותר על בית המשפט, שזמנו אינו הפקר והוא מוחזק על-ידו בנאמנות עבור כלל ציבור המתדיינים; והעיקר מבחינת המבקש – יש בכך כדי להקשות עד מאוד על בית המשפט לרדת לעומקן של הטענות ולמקדן, ובכך גלומה אפשרות של פגיעה במבקש עצמו. ידועה היטב ההלכה שלפיה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים בהם מדובר בשאלה שיש לה היבט כללי, מעבר לעניינם של בעלי הדין. בהינתן הלכה ותיקה ומושרשת זו, מצופה כי בקשות מסוג זה תהיינה ממוקדות במטרה לשכנע קודם כל בהתקיימות התנאי האמור. לפיכך, ככלל, הצגתו של טעם ראוי למתן רשות ערעור יכולה להיעשות בתמציתיות רבה. כאשר נדרש המבקש למלל רב, לעיתים קרובות הדבר מצביע על כך שאין בידו אותה טענה מובהקת שאמורה להביא את עניינו בקהל העניינים המתאימים לדיון ב"גלגול שלישי". בפרשה אחרת אמרתי, תוך הפניה לרע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) נ'ANTON HUBNER CMBH & CO. KG.  (27.3.2011)), דברים היפים למקרה דנא:

 

"היקפה הבלתי סביר בעליל של הבקשה לעיכוב ביצוע מקשה על בית המשפט לעמוד על הטענות האמיתיות והמרכזיות שבפי המבקשים, ולפיכך לא רק שיש בכך לסרבל את ההליך שלא לצורך, אלא שאין הדבר מסייע למבקשים ועלול אף להזיק לעניינם, שכן בתוך המלל הרב לא ניתן היה לעמוד על הטענות בבהירות ובחדות הנדרשת" (רע"א 6137/12 עזבון המנוח בוקובזה ז"ל נ' בן פורת יוסף יבוא ושיווק בע"מ, פסקה 9 (27.1.2013)).

 

בענייננו הדברים חמורים במיוחד כאשר בעבר, במסגרת הליך אחר, כבר הוער לבאי-כוח המבקש, על אופן ניסוח בקשת רשות ערעור באריכות יתרה שאינה הולמת את אופי ההליך ופוגמת ביכולתו של בית המשפט לבצע את מלאכתו ביעילות וביסודיות:

 

"לבסוף נראה כי לא למותר לציין, כי לא היה מקום להגיש את בקשת רשות הערעור כפי שהוגשה. הדברים אמורים הן ביחס ללשון שננקטה בחלקים מהבקשה ... , הן באשר לאורכה הבלתי סביר והן בהיותה עמוסה פרטים וטיעונים שאין בהם כדי לסייע בהכרעה הנדרשת, ... ".

 

דברים אלה נאמרו בהחלטה שניתנה ברע"א 8869/13 פאור נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (19.1.2014), שם החזיקה בקשת רשות ערעור "רק" 18 עמודים צפופים. נראה שדברי בית המשפט לא זכו לאוזן קשבת, ולא רק שהלקח לא הופק, אלא שהפעם הוכפל אורך הבקשה. אכן, אין להשוות מקרה למקרה, אך מדובר בחריגה בלתי סבירה מכל אמת מידה של הצגת טענות, אף בתיק המסובך ביותר (ותיק זה אינו כזה). מצער שהערות בית המשפט אינן מיושמות, אפילו לא על-ידי הנמענים הישירים להן.

 

דברים שציינתי בעניין אחר בעיקר ביחס לעצם הגשת בקשת רשות ערעור יפים אף לאופן הגשתה:

 

"גם מימוש זכות דיונית צריך להיעשות על-פי עקרון המידתיות, במידה שאינה עולה על הנדרש במכלול הנסיבות ( ... ). חריגה ממשית מעקרון המידתיות עלולה במקרים מסוימים לעלות כדי שימוש לרעה בהליכי משפט ועילה לחיוב בהוצאות, אף לאוצר המדינה, שכן מהלך כאמור גורם לעומס מיותר על מערכת המשפט ולפגיעה באותם מתדיינים המנהלים הליכים לגיטימיים והממתינים ליומם בבית המשפט, כשהטיפול בעניינם משתהה ונדחה נוכח הצורך לעסוק בהליכי סרק. זו המשמעות האמיתית של הביטוי השחוק 'זמנו היקר של בית המשפט', שלאמיתו של דבר הוא זמנו היקר של ציבור המתדיינים ולא של בית המשפט, שאינו אלא נאמנו של ציבור זה, וזמנם של אותם בעלי דין נמסר כפקדון בידיו ואין הוא רשאי למחול בשמם על השחתתו לשווא" (רע"א 646/14 אשטרום חברת קבלנות בע"מ נ' ניו קופל בע"מ, פסקה 9 (8.5.2014).

 

אשר על כן, הבקשה נדחית."