אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: שלילת רישיון נהיגה מסיבה טכנית אינה פוגעת בכיסוי הביטוחי

המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי-תשלום אגרה. מאחורי סייג זה ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו
 

 

 

 תאמ (בי"ש) 19624-07-14  דנה בלעיש נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בבית שמש

 

פסק הדין ניתן ביום: 25/6/2015

 

על ידי כב' השופט: מוחמד חאג' יחיא

 

עניינו של פסק הדין: האם מבוטחת זכאית לתגמולי ביטוח מהמבטח בגין נזק שנגרם לרכבה עקב תאונה, כאשר בעת שאירעה התאונה, על הנוהג ברכב, היה מוטל צו הגבלה שהוצא על-ידי לשכת ההוצאה לפועל ומגביל אותו מלקבל או לחדש את רישיון הנהיגה?

 

בית המשפט קיבל את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

" לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בהתבסס על החומר שהונח לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל כפי שינומק להלן.

 

...

 

ממכלול החומר שהונח לפני בית המשפט ולאחר בחינת המצב המשפטי, הגעתי לכלל מסקנה כי העובדה לפיה היה קיים צו הגבלה בעת אירוע מקרה הביטוח, אין בה די כדי לשלול באופן אוטומטי את הכיסוי הביטוחי והזכות לפיצויים בגין נזק רכוש.

 מסקנה דנן מבוססת על השוואה והיקש בין הדין שעוסק בשאלות כגון-דא עת עסקינן במקרה ביטוח בו נגרם נזק גוף לבין הדין שעוסק בשאלות כגון-דא עת עסקינן במקרה ביטוח שבו נגרם נזק רכוש, כבענייננו.

 

להלן נבהיר.

 

לעניין נזק גוף, בית המשפט העליון, בהתבסס על הוראת סעיף 7(3) בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), כבר פסק כי לא כל הגבלה או שלילה של רישיון נהיגה שומטת את הבסיס תחת הכיסוי הביטוחי למקרה ביטוח של נזק גוף. כך למשל, נקבע כי אי-תשלום קנס כמוהו כאי-תשלום אגרת רישיון, מחדל זה אינו שולל את הזכות לפיצויים לפי חוק הפיצויים [ראו פסק הדין בעניין ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' נאה, פ"ד נג(2) 193 (1999) (להלן: "עניין שמיר")].

 

"המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי-תשלום אגרה. מאחורי סייג זה ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקאלי-פורמאלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים. דומה, כי אין כל צידוק ענייני להבחין בין מצב זה לבין מצב של אי-חידוש רישיון בשל אי-תשלום קנסות. בדומה לאי-תשלום אגרה, גם אי-תשלום קנסות הינו, מטבעו, עניין פיסקאלי. אי-תשלום קנסות, כמוהו כאי-תשלום אגרת רישיון נהיגה, נובע מסיבות הקשורות בחסרון כיס או ברשלנות... על רקע שיקולים אלה, הפרשנות הראויה של סעיף 7(3) היא לתת לסיפה שעניינה אי-תשלום אגרה, פרשנות מרחיבה, כך שתכלול גם אי-תשלום קנס"

 

סעיף 7(3) בחוק הפיצויים מורה כלהלן:

 

"נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

 

(1)...

 

(2)...

 

(3)     מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;"

 

...

 

עוד נקבע בהלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, לעניין נזק גוף, כי קיימת תחולה של כיסוי ביטוחי גם במקום שבו אירעה תאונת דרכים, והנהג, בהיותו נהג חדש, הפר את ההוראה המחייבת ליווי של נהג מלווה [ע"א 8183/01 רימה סיפאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 106 (2004)]. ההלכה דנן הורחבה גם למקרה שדובר בנזק רכוש וזאת לנוכח אי-הוודאות שעלולה להיווצר בשל אי-אחידות בתשובות לשאלות הדומות, הן בנזק גוף והן בנזק רכוש, כאשר שאלות אלו יכולות להינתן למצב עובדתי זהה, אך בזיקה לתחומי משפט שונים [רע"א 2605/07 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מרי אבו, מיום 10.3.09; דעת הרוב בע"א (מחוזי - חיפה) 1958/05 מרי אבו ואח' נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח', מיום 8.2.07].

 

למעשה, מעיון בהוראת סעיף 7(3) בחוק הפיצויים, במיוחד בסיפה של הסעיף, וכן לאחר עמידה על הרציונאלים תחת הצורך באחידות בשאלות שעניינן נזקי גוף או רכוש, נראה כי גם אי-תשלום אגרה, בדומה לאי-תשלום קנס, וכך בדומה לכל הגבלה לפי פרק ו'1 בחוק ההוצאה לפועל, אין בכל אחד מאלה כדי לשלול כיסוי ביטוחי וזכות לפיצויים עת מדובר בנזק רכוש, שכן אין עסקינן בעניין מהותי שמשפיע על כשירותו ועל כושרו של הנהג לשאת רישיון נהיגה ולנהוג, אלא מדובר בעניין שהוא פיסקאלי, פורמאלי או טכני באופיו, שלא יוצר סיכון תחבורתי [להשוואה: נפסק כי רישיון שאינו בר-תוקף בשל אי-עמידה בקורס ריענון, שולל כיסוי ביטוחי (תא"מ (שלום - עפ') 51959-10-10 פח'רי ג'בארין נ' מוראד אגבאריה, מיום 3.6.12). לעומת זאת, במקרה אחר, נפסק כי נהיגה ברישיון שהוטלה עליו הגבלה על-ידי לשכת ההוצאה לפועל, אינו שולל כיסוי ביטוחי (ת"א (שלום - ב"ש) 16493-02-13 עטאללה אבו מדיעם נ' מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ, מיום 30.9.14].

 

אם לא די בכך, הוראת סעיף 66א(6) בחוק ההוצאה לפועל, שעניינו הטלת הגבלות על חייב, מורה כלהלן:

 

"הגבלת החייב מקבל, מהחזיק או מחדש רישיון נהיגה; הגבלה זו לא תוטל אם שוכנע רשם ההוצאה לפועל כי הטלתה עלולה לפגוע פגיעה ממשית בעיסוקו של החייב וביכולתו לשלם את החוב או שרישיון הנהיגה חיוני לחייב, עקב נכותו או עקב נכות בן משפחה התלוי בו; לעניין זה יראו את מי שהוטלה עליו הגבלה מהחזיק רישיון נהיגה כמי שרישיון הנהיגה שלו פקע מחמת אי-תשלום אגרה"

 

...

 

לפי הסעיף האמור, הגבלה על רישיון נהיגה שמבוססת על הוראות חוק ההוצאה לפועל, משולה לפקיעת רישיון נהיגה מפאת אי-תשלום אגרה. ללמדך כי הטלת הגבלה מכוח הסעיף האמור, אינה דבר שמשפיע על כושר הנהג או כשירותו, אינה יוצרת או מגדילה את הסיכון התחבורתי, אלא מדובר בהגבלה טכנית ולכן אין בה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי והזכות לפיצויים, הן כאשר מדובר בנזק גוף והן כאשר מדובר בנזק רכוש.

 

פרשנות אחרת שמבדילה בין סוגי הנזקים כמבואר לעיל בנסיבות העניין - עלולה להחטיא את מטרתם הסוציאלית של דיני הביטוח וליצור מצב אבסורדי ולא שוויוני. טול דוגמא: נהג מעורב בתאונת דרכים, נפגע בגופו ונפגע רכבו. הנהג נהג בשעה שהיה מוטל עליו צו הגבלה שהוצא על-ידי לשכת ההוצאה לפועל ואשר מגביל אותו מלקבל, מלהחזיק או מלחדש את רישיון הנהיגה שלו. באשר לפיצוי בגין נזק גוף, הרי לפי חוק הפיצויים, אין מניעה כי יקבל פיצוי חרף הרישיון המוגבל. באשר לפיצוי בגין נזק רכוש, עלולה להתעורר שאלה ולהישלל זכותו לפיצוי משנשא רישיון מוגבל. ברי כי פרשנות כאמור עלולה ליצור עיוות.

 

אפוא, לטעמי, ברובד העקרוני יש להחיל אותם סייגים שמגבילים את תחולת הכיסוי הביטוחי ואשר קיימים לעניין נזק גוף, גם עת עסקינן בנזק רכוש. ברם, לא די במסקנה זו כדי להכריע בתובענה. יש לבחון את נסיבות המקרה גם ברובד הקונקרטי; במה הדברים אמורים - יש לבחון גם את תנאי הפוליסה הרלבנטית שחלה לעניין הרכב הניזוק.

 

הדין והפוליסה

 

...

 

למעשה, לפי תנאי הפוליסה מושא התובענה, אדם רשאי לנהוג ברכב מתבקש לעמוד בשני תנאים מצטברים, כאשר לעניין התנאי הראשון קיימות שתי חלופות (להלן: "תנאי הזכאות").

 

תנאי ראשון - בעל רישיון בתוקף או היה בעל רישיון כאמור במועד כלשהו במשך שנתיים שקדמו לנהיגה ברכב;

 

תנאי שני - הרשאי לנהוג ברכב לא נפסל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה על-פי דין או החלטת רשות מוסמכת.

 

[לעניין חלוקת התנאים, ראו ת"א (שלום - י-ם) 7128/04 עיזבון המנוחים סיגל חדד ורון חדד ז"ל נ' קרנית קרן לביטוח נפגעי תאונות דרכים, מיום 3.1.07].

 

ממכלול החומר הקיים בתיק עולה כי בעת קרות התאונה, אמנם ברשות דוד היה רישיון נהיגה שתוקפו, כמופיע על התעודה, עתיד לפוג בשנת 2019 (נספח ג' לכתב התביעה), אולם אותה עת היה מוטל עליו צו הגבלה שמגביל אותו מלקבל או לחדש רישיון נהיגה. לכאורה, לא מתקיים התנאי השני בתנאי הזכאות ולכן נראה כי יש בצו ההגבלה האמור כדי לשלול את הזכאות לפיצוי בהעדר כיסוי ביטוחי לפי תנאי הפוליסה. ברם, התובעת וגם דוד טוענים כאמור, כי לא ידעו על קיומו של הצו האמור.

 

ידיעה או אי-ידיעה ושאלת הכיסוי הביטוחי

 

בית המשפט העליון נדרש לשאלת התחולה של כיסוי ביטוחי במקרה שבו נהרגה ילדה עקב פגיעת רכב, בשעה שנוהג הרכב היה בפסילת רישיון. פסילת רישיונו כאמור, הוטלה במסגרת הליך משפטי. חברת הביטוח שביטחה את הרכב, טענה כי אין כיסוי ביטוחי בשל נהיגתו של הנהג כאמור, בפסילה, זאת בניגוד לתנאי הפוליסה. בהידרשו לנושא זה, קבע בית המשפט העליון כי בדומה לדין הפלילי שמחייב כי ייוודע לנאשם דבר שלילת רישיונו, כך גם בדין האזרחי, פסילת רישיון אינה תקפה כלפי הנוהג כל עוד לא הודע לו עליה. על כן, חבותו של המבטח תפקע רק אם הנהג המבוטח מודע לפסילה [ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל, מיום 20.6.07].

 

ראו גם פסק דין בעניין רע"א 2330/12 עיזבון המנוח רפאל מנור ז"ל נ' משה מויאל, מיום 6.5.12, נפסק בין השאר, כהאי לישנא:

 

"בקשר ליסוד הנפשי שצריך להתקיים אצל הנוהג ללא רישיון, הפסיקה דחתה את רעיון "הידיעה הקונסטרוקטיבית", ונקבע שחבותו של המבטח תפקע רק אם הנהג המבוטח מודע לפסילה או לפחות נמסר לו גזר הדין בדרך מקובלת. בהתאם לכך נקבע, כי באין הודעה לנהג על שלילת רישיונו אין לראותו כמי שנהג בעת פסילה (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה בתיה ממו ז"ל ([פורסם בנבו], 20.6.2007); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישובי הפיצויים 521 (מהדורה רביעית, 2012); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 259 (מהדורה שלישית, 2005))"

 

...

 

 לאחר עיון במכלול החומר הקיים בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי הן התובעת והן דוד לא ידעו על ההגבלה בעת שאירעה התאונה.

 

כאמור, דוד טען כי לא ידע אודות הצו, ובעיקר, טענה התובעת כי גם היא לא ידעה על קיומו של הצו האמור. עוד נטען כי לעניין צו הגבלה אחר שהיה קיים בעניינו של דוד במסגרת תיק אחר בלשכת ההוצאה לפועל, הוא פעל לבטלו משידע על קיומו (סעיף 8 בכתב סיכומי התובעת). עוד נטען כי הנהג לא קיבל את הודעות לשכת ההוצאה לפועל משלא התגורר בכתובת אליה נשלחה ההודעה בדבר הצו מושא התביעה.

 

הנתבעת לא ביקשה לחקור את התובעת או את דוד בחקירה נגדית על טענותיהם העובדתיות האמורות. הנתבעת הסתפקה לבסס את טענתה לפיה דוד ידע על צו ההגבלה, בעיקר, על צרופות תעודת עובד הציבור שהגישה. עוד טוענת הנתבעת כי הוא פעל בעבר לבטל צו הגבלה על רישיון הנהיגה שלו, ומכאן, יש להסיק כי ידע גם על צו ההגבלה מושא התביעה.

 

 לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי הדין עם התובעת. הנתבעת לא סתרה את טענתם העובדתית של התובעת ושל דוד לפיה לא ידעו אודות צו ההגבלה. הנתבעת לא חקרה אותם על גרסתם דנן, לרבות הטענה בדבר הכתובת השונה. החומר שצורף על-ידי הנתבעת מאת רשות האכיפה והגביה, יש בו להעיד על משלוח הודעות לחייב, אך אין בו להעיד פוזיטיבית על קבלת הודעות הללו אצל החייב. לטעמי הוראת תקנה 24 בתקנות ההוצאה לפועל, עליה נסמכת הנתבעת, מקימה חזקה, אך ברי כי חזקה זו ניתנת לסתירה. בנוסף, התנהגות דוד עצמו, שפעל לביטול הצו סמוך לאחר שנודע על דחיית התביעה שלהם על-ידי חברת הביטוח, זאת גם בשים לב לכך שנראה כי לא היה קיים כל קושי בביטול הצו האמור - בכל אלה יש להוביל למסקנה שדוד לא ידע אודות הצו בזמן אמת, ויש להניח כי לו היה מודע לצו - היה פועל לבטלו ללא דיחוי, כפי פעל בעבר לביטול צו אחר.

 

בהעדר תשתית מהימנה שמוכיחה קיומה של ידיעה פוזיטיבית בדבר קיומו של צו הגבלה וכן סותרת את הגרסה העובדתית של התביעה, נקבע בזאת כי התובעת ודוד, לא ידעו אודות צו ההגבלה בזמן אמת.

 

עיינתי בטענות הנתבעת והפניותיה לפסק הדין בעניין כהן לעיל ולקביעת בית המשפט המחוזי בירושלים לפיה לא ניתן לפרש את התיבה בתנאי הפוליסה שחלה באותו מקרה, "הינו בעל רישיון" כסבור שהינו בעל רישיון. באותו פסק דין, בית המשפט קבע כי לשון הפוליסה מדגישה את המצב העובדתי הנתון בדבר קיומו של רישיון תקף, ולא את מצבו הנפשי של הנהג או את מצב תודעתו. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הנתבעת ועיינתי בפסק הדין, סבורני כי אין בו לסייע לה בהליך דנן בשאלת הידיעה. ראשית - פסק הדין האמור, דן בשאלת קיומו של התנאי הראשון בתנאי הזכאות שבפוליסה, והוא האם היה ברשות הנוהג רישיון בר-תוקף. בענייננו, כאמור, הכיסוי הביטוחי נשמט על-ידי הנתבעת בשל אי-עמידה בתנאי השני של תנאי הזכאות. שנית - כפי שצוין בפסיקה המוזכרת לעיל לעניין פסילה, חבותו של המבטח תפקע רק אם הנהג המבוטח היה מודע באופן פוזיטיבי לקיומה של פסילה.

 

על כן, בנסיבות דנן, משנחה דעתי כי בעת התאונה לא ידעו התובעת או דוד, על קיום צו ההגבלה, בשים לב להוראות פוליסת הביטוח ובהתאם לפסיקה המוזכרת לעיל לעניין ידיעת הנוהג בדבר הפסילה, וכן משלטעמי יש לפרש את הוראות הפוליסה לפי רוח הדין ולבחור בפרשנות שמצמצמת את הגבלת הכיסוי הביטוחי ובזו שמיטיבה עם המבוטח נוכח התוצאה הקשה של שלילת הכיסוי הביטוחי, הגעתי לכלל מסקנה כי צו ההגבלה שהיה קיים בעת קרות האירוע מושא התביעה, אין בו בנסיבות העניין, כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי של הפוליסה על הרכב מושא התובענה, ובהתאם לכך, אין בו כדי לשלול את זכותה של התובעת לקבל פיצוי מכוח הפוליסה."

  

"הערות לפני סוף

 

בשולי הדברים נעיר כי איני נדרש להכריע בטענת התובעת לפיה צו הגבלה ראוי היה לשלוח אותו לחייב על-ידי רשות האכיפה והגביה באמצעות דואר רשום עם אישור

מסירה. טענה זו במהותה מכוונת נגד רשות האכיפה והגבייה, וזו אינה בעל-דין בהליך, אין עילת תביעה מופנית נגדה וממילא אין סעד שנתבע נגדה בזיקה לטענה זו.

 

באשר לטענות התובעת לעניין בטלות צו ההגבלה לנוכח צו הכינוס שניתן, סבורני כי דין טענות התובעת בהקשר זה, להידחות על הסף מן הטעם שההליך דנן, אינו הליך ערעור או השגה על החלטות של לשכת ההוצאה לפועל. מה גם שלא ברור מההחלטה שביטלה את הצו, אם מדובר גם בביטול למפרע. על כן, בהעדר קביעה פוזיטיבית של ערכאה מוסמכת, לפיה צו ההגבלה היה בטל מעיקרו, דומה כי לא ניתן במסגרת ההליך דנן, לא כל שכן, במסגרת דיון בשאלה אגבית, להשיג על החלטה שיפוטית. בכל מקרה, טענות התובעת בהקשר זה, למעשה, מתייתרות לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל.

 

סיכום

 

התביעה מתקבלת, אפוא."