אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: ערעור על פסיקה בשל סוכרת שנגרמה עקב לחץ בעבודה

השופטת שבח: בענייננו נקבע כממצא קיומו של אירוע דחק נפשי נוסף בסמיכות זמנים לתאונה, שאינו קשור אליה, יש ממש בטיעונן של המערערות לפיו לא היה מקום לזקוף לחובת התאונה את מלוא הנכות בגין הסוכרת, אלא את חלקה בלבד

 

 

ע"א 7386-09-13 עמי מיטרני בע"מ ואח' נ' משולם

 

ע"א 48245-10-13 משולם נ' עמי מיטרני בע"מ ואח'

 

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 25/6/2015

 

על ידי כב' השופטת: יהודית שבח ובהסכמת סגן הנשיאה יצחק ענבר והשופט שאול שוחט       

 

ענינו של פסק הדין:  מדובר בערעורים הדדיים על פסיקת השלום בו חויבו המעסיק וחברת הביטוח לשאת בנזקי הגוף של העובד כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו, לרבות אלו הנובעים ממחלת הסוכרת שנתגלתה אצלו לאחר התאונה.

 

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו וקבע, כי העובד היה חשוף גם למצבי דחק נוספים ועל כן נקבע, כי המעסיק אחראי רק בעבור שני שלישים מהנזק שנגרם לעובד.

 

מתוך פסק הדין:

"הגם שמוסכם על בעלי הדין כי השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בערעורים שלפנינו נעוצה בקיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין הסוכרת, לא משכו המערערות את ידיהן מהטענה בתחום האחריות, עת קבלו על כי זו נזקפה לחובתה של המערערת 1 למרות הגשת התביעה 7 שנים פחות יום ממועד קרות התאונה ולמרות הנזק הראייתי שנגרם להן בשל שיהוי מכביד זה. למצער טענו לאשם תורם, תוך שהן מלינות על כי בית משפט קמא פטר עצמו מדיון בסוגיה זו, וביטל את טענתן במחי משפט אחד.

 

אין למצוא בטיעוני המערערות נימוק המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא באשר לאופן קרות התאונה, ולא נמצאה סיבה מבוררת להתערבותנו במסקנותיו לאחריות המערערת 1 ולהיעדרו של אשם תורם.

 

עדותו של המשיב, שנשמעה ע"י בית משפט קמא באופן בלתי אמצעי, הייתה מהימנה עליו; עדותו נתמכה בעדות אחיינו שנכח באירוע וראה את המשיב "מרים את המכשיר, שמע את צעקתו והבחין כי המכשיר נפל לו", אף בעדותו של המעביד מיטרני לפיה "המכשירים שהיו במקום... היו במשקלים כבדים מאד". כן נתמכה עדותו של המשיב ברשומות הרפואיות שנערכו בתכוף לאירוע, בהן צוין כי המשיב הרים משא כבד, ובטופס ההודעה על התאונה. משהוכח כי הטכנאים במקום העבודה נדרשו להרים במו ידיהם את הציוד הכבד ולהניחו על השולחן לצורך תיקון, אף להחזירו למחסן, ללא ציוד הרמה וללא עזרה של עובד אחר, ומשהוכח כי במקום העבודה לא היה קצין בטיחות וכי לא ניתנו לעובדים הנחיות כלשהן באשר לנוהלי בטיחות, וממילא לא נטען כי המשיב הפר הנחיה כלשהי, אלא פעל לפי שיטת העבודה והנהלים שבמקום - לא נדרש בית משפט קמא להנמקה מיוחדת על מנת לשלול את טענת האשם התורם, ואין למצוא כל פסול במסקנתו זו.

 

קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין דחק נפשי למחלת הסוכרת

 

הצדדים חלוקים בשאלת קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין אירועי דחק נפשי לבין הופעת מחלת הסוכרת מטיפוס 1. בית משפט קמא שלל קיומה של אסכולה שכזו, ואין מקום להתערב במסקנתו זו, העולה בקנה אחד עם חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ד"ר יאיר ירושלמי, הקובע כי הגם שקיימים מחקרים רפואיים המצדדים בקיומו של הקשר, הרי "בשאלת הקשר בין מצבי דחק נפשי בעיקר, אך גם מצבי דחק גופני, לבין הופעת סוכרת מסוג 1 אין תשובה אחידה וישנן עבודות רפואיות התומכות בקשר בין מצבי דחק להופעת סוכרת סוג 1 (1,2,3,4) ומאידך ישנן עבודות שלא מצאו קשר זה (5) ולכן בחלק גדול מספרי הרפואה עניין זה לא מוזכר כגורם להתהוות סוכרת". ד"ר ירושלמי מאשר כי "אין טקסט בוק שמציינים את הסטרס הנפשי כגורם לתופעת הסכרת, הם גם לא אומרים את ההיפך... אני לא מכיר טקסט בוק לימודי... בטקסט בוק בד"כ מביאים דברים עובדתיים, ברגע שיש נושא עם פלוגתא ויש כאן נושא עם פלוגתא, הוא לא בטקסט בוק. זה שהוא לא מופיע, זה לא תומך, אבל אני חושב שזה עדיין לא שולל" (עמוד 7 לפרוטוקול).

 

מחקירתו עולה כי אף שמקצת מהרופאים תומכים בקיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין הופעת הסוכרת מסוג 1, עדיין לא ניתן להגדיר זרם זה כאסכולה.

 

מסקנת בית משפט קמא אף נמצאת בהלימה לקביעה ברע"א 1696/11 יבגני מלישב נ' קצין התגמולים [פורסם בנבו] [2011] שנסמכה על קביעת פאנל מומחים בלתי תלוי שהוקם על ידי משרד הביטחון, לפיה  "מסקנותיו של הפאנל המקצועי היו כי אין אסכולה רפואית מוכחת המכירה בקשר סיבתי בין דחק נפשי לבין התפרצות סוכרת נעורים".

 

האם ניתן להוכיח קיומו של קשר סיבתי גם בהיעדרה של אסכולה

 

...

 

אין מניעה להוכיח את הקשר הסיבתי אף בהעדרה של אסכולה רפואית מקובלת, עולה השאלה האם אכן הצליח המשיב להוכיח, בדרך אחרת, את הקשר בין התאונה לסוכרת. אין מחלוקת שפגיעת הגב שנגרמה למשיב בתאונה, היא כשלעצמה לא גרמה להופעת מחלת הסוכרת, וטענתו היא שהדחק הנפשי שהתפתח אצלו כתוצאה מהתאונה הוא שגרם להופעתה. להוכחת טענתו זו צריך המשיב לחצות שתי משוכות: האחת - שסבל מדחק נפשי בעוצמה חריגה, והשנייה - קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי למחלת הסוכרת.

 

...

 

סמיכות הזמנים - החודשים הספורים שחלפו בין התאונה לבין הופעת סימני הסוכרת-  מהווה לדעת ד"ר ירושלמי את האינדיקציה העיקרית לקשירת הקשר בין התאונה לבין הופעת המחלה: "אני יכול להגיד שבסמיכות האירועים סביר להניח שיש קשר..." (עמוד 16 לפרוטוקול) וכן: "אני עדיין חושב שהלוח זמנים בין האירוע - התאונה - לבין הופעת התפתחות או התפרצות הסכרת הוא אלמנט מאד חזק שתומך בקשר..." (עמוד 29), "...כשאני לוקח את מהלך חייו ואני רואה מה קרה לו מהנקודה הזאת ופתאום תוך Xחודשים מופיעה סכרת. לוח הזמנים הזה מאד צועק לי שיש קשר בין שני האירועים..." (עמוד 74).

 

...

 

לא בכדי התקשה המומחה לכמת את שיעור תרומתו של כל דחק ודחק להופעת המחלה, שכן שאלת קביעת השיעור שבו תרם גורם מעוול להיווצרות מחלה, בשים לב לקיומם של נתוני דחק נוספים אצל הנפגע אשר אינם קשורים לאירוע הפוגע אינה פשוטה כלל ועיקר. פרופסור גלעד בספרו דיני נזיקין: גבולות האחריות [2012] מתייחס לסוגיה זו, ומביע דעתו  כי המגמה בפסיקה מצביעה על הטלת אחריות חלקית בלבד על הגורם המעוול:

 

"לסיכום, במצבים שבהם חלק מנזקו הכולל של התובע נגרם שלא בעוולה (B2) קיימות בפסיקה גישות שונות באשר להטלתה של אחריות חלקית ובאשר למבחני החלוקה שאותם יש להחיל. כך עולה בין היתר מהמחלוקת בפרשת מלך נ' קורנהויזר ומהבדלי הגישה והתוצאה בפרשת גינוסר נ' דחאברה מחד גיסא, ובפרשת נגר נ' וילנסקי מאידך גיסא. עם זאת, נראה כי בשנים האחרונות גוברת הנכונות להטיל אחריות חלקית במצבים אלה אם באמצעות ריכוך מבחן הגרימה בדיעבד באמצעות שימוש בשיטת האומדנה ואם על ידי הטלת אחריות יחסית באמצעות מבחן התרומה הסיבתית. זוהי מגמה ראויה התואמת את המוצע לעיל לעניין חיזוק וביסוס ההכרה במבחן התרומה הסיבתית לסיכון המוביל לאחריות יחסית, כמבחן חלוקה עצמאי העונה על דרישות הסבירות, היעילות והצדק. 'הכשר' להטלת אחריות חלקית בדרכים אלה במצבי B2מצוי כאמור בהצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011" (עמ' 1470).

 

...

 

בית משפט קמא ייחס לתאונה את מלוא שיעור הנכות בגין הסוכרת, דהיינו 70%, אף הוסיף וייחס לתאונה את מלוא הנכות הנוירולוגית הנובעת מהסוכרת, קרי: 10% נוספים, אך נמנע מלנמק מדוע מצא לייחס לתאונה את מלוא הנכות בגין הסוכרת, למרות שקבע כממצא קיומו של גורם דחק נפשי באותה עת.

 

בהינתן שבענייננו נקבע כממצא קיומו של אירוע דחק נפשי נוסף בסמיכות זמנים לתאונה, שאינו קשור אליה, יש ממש בטיעונן של המערערות לפיו לא היה מקום לזקוף לחובת התאונה את מלוא הנכות בגין הסוכרת, אלא את חלקה בלבד. זקיפת מלוא הנכות בגין הסוכרת לתאונה גורמת לתוצאת פיצוי יתר ואינה עולה בקנה אחד עם השאיפה להשיב לקדמותו את מצבו של הנפגע.

 

דומה שאין כל קושי בקביעת החלוקה בין שיעורי התרומה בדרך של אומדנא לפי כל הגישות שהובאו לעיל, שהרי לפנינו יותר מ"נקודת אחיזה מינימלית, ולו בדל של ראיה" עליה ניתן להשתית את החלוקה. מונחות לפנינו חוות דעת רפואיות המכמתות עת עוצמת שני אירועי הדחק בשיעורי נכות צמיתה, שקובעו בממצאיו של בית משפט קמא. באם הדחק הנפשי שנגרם למשיב כתוצאה מהתאונה מתבטא בנכות של 20% לצמיתות, ובאם הדחק הנפשי שנגרם למשיב כתוצאה מגירושיו בסמוך לתאונה ושלא בזיקה אליה מתבטא בנכות של 10%, אין כל מניעה לקבוע כי המדובר ביחס של שני שליש לעומת שליש, קרי: שיעור התרומה של התאונה למחלת הסוכרת הינו 2/3 עת הגירושין גרמו ל 1/3 הנוסף.

 

כפועל יוצא יש לקבוע כי שיעורה של הנכות בגין הסוכרת המשויכת לתאונה מתבטא ב- 46.6% (שני שלישים מ-70%), ועל פי אותו מנגנון יש להוסיף ולקבוע כי שיעורה של הנכות הנוירולוגית שהתפתחה כתוצאה ממחלת הסוכרת מתבטא ב 6.6% (חלף מלוא 10% שקבע בית משפט קמא)."