אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: העליון על הגדרת אלמנת בר קצבה בתקנון קרן שאירים

השופט נ' סולברג: למעשה, בקשתה היא כי נעדיף את קביעתו של בית הדין האזורי על פני זו של בית הדין הארצי. כידוע, ברגיל לא יתערב בית משפט זה בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה
 

 

 

 

בג"ץ 4973/15 דליה יצחקי נגד בית הדין הארצי לעבודה בירושלים וקרן הגמלאות של חברי דן בע"מ

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 8/10/2015

 

ע"י כב' השופט: נ' סולברג  והשופטים י' דנציגר, צ' זילברטל

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את עתירתה של אלמנה למתן צו על תנאי לקרן הגמלאות של חברי דן לקבל קצבת שארים לאחר שהקרן דחתה את בקשתה בטענה שהעותרת אינה עונה על הגדרת "אלמנת בר קצבה" שבתקנון הקרן?

 

רקע: המנוח לא השאיר אחריו צוואה והאלמנה הוכרה ע"י בית הדין הרבני כיורשתו היחידה של המנוח והיא אף מקבלת מהמוסד לביטוח לאומי קצבת שארים כאלמנת המנוח. לפני מותו חתם המנוח על תצהיר לפיו הוא והעותרת "חיים בנפרד וכל אחד מאתנו מנהל משק בית בנפרד, ולכל אחד מאתנו חשבון בנק על שמו ואין לנו חשבון משותף מאז ההפרדה". עוד נאמר בתצהיר כי הוא "נועד להצגה לפני כל רשות ציבורית בין ממלכתית, בין עירונית ובין אחרת".

 

לפי תקנון הקרן "'אלמנת בר קצבה" היא:

 

"מי שהייתה אשתו ביום בו נפטר, ובלבד שהייתה אשתו של בר הקצבה לפני המועד בו היה זכאי לראשונה לקבלת קצבת זקנה בקרן, להוציא כל אחת מאלו:

 

א. מי שהייתה אשתו פחות משנתיים ולא ילדה לו ילד;

 

ב. מי שבמשך חמש השנים האחרונות שלפני פטירתו הייתה נפרדת ממנו 3 שנים לפחות, ובכללן שנים עשר חודשים שלפני פטירתו ולא הייתה זכאית ממנו למזונות לפי פס"ד של בית משפט או של בי"ד מוסמך או על פי הסכם בכתב, או שלא נשא למעשה במזונותיה תוך שנים עשר חודשים שלפני מותו".

 

בית המשפט העליון דחה את העתירה

 

מתוך פסק הדין:

 

"המחלוקת בין הצדדים נסובה על התקיימות הרישא לסעיף ב' בעותרת, היינו בשאלה אם ניתן לראות בה כמי שבמשך חמש השנים האחרונות שלפני פטירתו של המנוח הייתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות, ובכללן שנים עשר חודשים שלפני פטירתו.

 

עיקרי פסק דינו של בית הדין האזורי

 

בית הדין האזורי (השופט דורי ספיבק) קבע כי הנטל להוכיח את התקיימות החריג הוא על הקרן, ולא על העותרת.

 

...

 

בית הדין האזורי תמך את מסקנתו לפיה בני הזוג לא היו פרודים באופן מלא גם בראיות נסיבתיות, ובהן העובדה שהמנוח לא נקט בפעולות משפטיות נוספות, מעבר לחתימה על התצהיר, שמטרתן לבסס באופן רשמי את הפרידה בינו לבין העותרת; העובדה שהמנוח לא הותיר אחריו צוואה, אף שחזקה עליו שידע כי העותרת תהיה היורשת היחידה במצב דברים זה; התמונות הזוגיות והמשפחתיות שהגישה העותרת; תגובתה הנפשית הקשה למות המנוח; והעובדה שמיהרה לרכוש חלקת קבר לצדו. חיזוק נוסף לדברים ראה בית הדין האזורי בהכרת הביטוח הלאומי בזכאותה של המשיבה לקצבת שארים.

 

באשר לתצהיר החתום על-ידי המנוח, קבע בית הדין האזורי כי על אף משקלו המשמעותי, אין בו, כשלעצמו, כדי להעיד על פרידה של קבע.

 

 לבסוף, קבע בית הדין האזורי, שגתה קרן הפנסיה כאשר לא התחשבה במחלת הנפש של העותרת בבואה לפרש את התקנון.

 

סיכומו של דבר, בית הדין האזורי קיבל את התביעה, וקבע כי העותרת היא 'אלמנת בר קצבה' כמשמעות המונח בתקנון הקרן, וכי היא זכאית לקצבת שארים מהקרן.

 

 ...

 

ביום 1.5.2014 הגישה הקרן ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה. במקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

 

...

 

בית הדין הארצי עמד על כך שאת ההסדרים הנורמטיביים בדבר תשלום קצבת שארים, ובכלל זאת את תקנון הקרן, יש לפרש וליישם לאור תכליתו של  תשלום קצבת השארים, שהיא "המשך תמיכה כלכלית במי שחי בשיתוף כלכלי עם הנפטר". לפיכך, קבע, על אף שהעדר מגורים משותפים אינו השיקול הבלעדי לצורך הקביעה אם בני הזוג נפרדו אם לאו, במצב זה יש לבחון קיומם של סממנים אחרים ליחסי שיתוף בין בני הזוג, בדגש על קיומם של תלות, תמיכה או שותפות כלכלית בין בני הזוג. לעניין זה, קבע כי אין נפקא מינה לכך שהסיבה להעדר מגורים משותפים היא מחלת אחד מבני הזוג.

 

בענייננו, קבע בית הדין הארצי, לא נמצאו סממנים כאלה. בכך חלק על קביעותיו של בית הדין האזורי, תוך שהוא מצביע על הקשיים בהסתמכות על תצהירי העותרת ואחי המנוח ועל מכתבה של העובדת הסוציאלית. בסיכומם של דברים, קבע בית הדין הארצי כי "אין בתשתית הראייתית כפי שנפרשה בבית הדין האזורי כדי לסתור את האמור בתצהיר". משכך, מסקנתו הייתה כי הקרן עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי בני הזוג היו פרודים בתקופה שעובר לפטירתו של המנוח, וכי העותרת אינה זכאית לקצבת שארים מן הקרן. על אף קבלת הערעור פטר בית הדין את העותרת מתשלום הוצאות.

 

 ...

 

דין העתירה להידחות. הלכה עימנו היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה ואינו מתערב בפסיקותיו, אלא במקרים חריגים, כאשר נתגלתה בהם טעות משפטית מהותית, וכשההתערבות נדרשת מטעמים של צדק (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 694-693 (1986) (להלן: הלכת חטיב); בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, 88 (1997); בג"ץ 2209/13 פלונית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (2014) (להלן: עניין פלונית). בית משפט זה עשוי להתערב בפסק דין של בית הדין הארצי לעבודה גם אם הפסק ניתן בחוסר סמכות או תוך הפרתם של כללי הצדק הטבעי (בג"ץ 6494/11 תורג'מן נ' מדינת ישראל (2.9.2012)). עוד נקבע כי אמת מידה מרכזית להתערבות בית המשפט זה היא חשיבותה הציבורית של הסוגיה שבמחלוקת, השלכות הרוחב שעשויות להיות לה, או משקלה הסגולי (הלכת חטיב, בעמ' 694; בג"ץ 5666/03 עמותת "קו לעובד" נ' בית הדין לעבודה, פ"ד סב(3) 264, 297-296 (2007); בג"ץ 3514/07 מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ נ' פיורסט, פסקה 30 לפסק דינה של הנשיאה (בדימ') ביניש (2012); עניין פלונית, בפסקה 5).

 

בענייננו, טענת העותרת היא ערעורית במהותה. אין מדובר בסוגיה אשר השפעותיה חורגות מעניינה הפרטני של העותרת. למעשה, בקשתה היא כי נעדיף את קביעתו של בית הדין האזורי על פני זו של בית הדין הארצי. כידוע, ברגיל לא יתערב בית משפט זה בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה כאשר לסוגיה המשפטית שבמחלוקת יש פנים לכאן ולכאן, מהטעם שבמקרה כזה לא מתקיימת טעות משפטית מהותית (הלכת חטיב, בעמ' 693; בג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 (2012); לפירוט הגישות השונות בסוגיה ראו שם, בפסקאות 10-8). פרטנו לעיל את עיקרי פסק הדין של בית הדין האזורי ופסק הדין של בית הדין הארצי. אינני סבור כי נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, לא כל שכן כי נפלה בו טעות מהותית הדורשת את התערבותו של בית משפט זה. קביעתו של בית הדין הארצי מנומקת היטב, והגיונה בצדה.

 

 אשר על-כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות."

 

 

לפסק הדין באתר בית המשפט העליון