אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: נהג בגילופין שהפיל רמזור אינו מבוטח בביטוח צד ג'

השופט נצר סמארה: מידת תחושת הביטחון של נהג אינה יכולה להוות אינדיקציה לאחריותו לתאונה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנהג שהיה "שתוי" על פי הגדרתו שלו.
 

 

 

תאמ (ת"א) 3625-07-14  איי. פי. איי. ישראל חשמל ובקרה בע"מ נ' אברהם דנוס

 

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 8/11/2015

 

ע"י כב' השופט: נצר סמארה

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את התביעה נגד נהג המונית בגין נזקי רכוש שנגרמו לרמזור כתוצאה מפגיעת מונית? והאם יש לקבל את תביעת צד ג' של נהג המונית נגד חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות חוקית כלפי צד שלישי?

 

רקע: נהג המונית טען, כי אינו אחראי לפגיעה ברמזור שארעה כאשר ניסה לחמוק מפגיעתו של רכב אחר ובנוסף טען, כי חברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח אחריות חוקית כלפי צד שלישי חייבת לפצותו, ככל שימצא אחראי לתאונה. חברת הביטוח מצדה, טענה להיעדר כיסוי ביטוחי מאחר שבעת התאונה היה נהג המונית בגילופין שבעקבות כך אף רישיונו נשלל לתקופה מסוימת.

 

בית המשפט קיבל את התביעה נגד נהג המונית ודחה את התביעה נגד חברת הביטוח

 

מתוך פסק הדין:

 

"על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבע להתקבל במלואה, דין התביעה כנגד הנתבעת ודין הודעת צד ג' להידחות. 

 

מסקנתי זו מבוססת על יסוד הנימוקים הבאים:

 

אחריות לקרות התאונה

 

ב"כ הצדדים טענו, כאמור, בפתח הישיבה המקדמית כי אין מחלוקת לעניין האחריות לקרות התאונה (עמ' 3 לפרוטוקול).

 

משכך,

הרי שברור כי האחריות לקרות התאונה חלה על נהג המונית הוא הנתבע.

 

לא למותר לציין כי גם אם הייתה מחלוקת לעניין האחריות לתאונה הרי שסביר ביותר להניח כי התוצאה הייתה הטלת מלוא האחריות לתאונה באין נתונים על רכב אחר שגרם למונית לסטות ומאחר שהתביעה ממילא הוגשה רק כנגד הנתבע ולא נגד נהג הרכב האחר.  

 

...

 

אם חפצו הנתבעים לסתור את שומתו של השמאי מטעם התובעת היה עליהם להביא חוות דעת שמאי נגדית או לכל הפחות לזמן את השמאי מטעם התובעת לשם חקירתו הנגדית. ברם, הנתבעים לא נקטו בדרך המלך אלא הסתפקו בהעלאת טענה כללית כי היקף הנזק מוכחש.

 

לא עלה בידי הנתבעים לסתור את ממצאיו של השמאי מטעם התובעת.

 

...

 

אשר על כן, לא עלה בידי הנתבעים להראות כי סכום התביעה מופרז הוא.

 

כיסוי ביטוחי

 

הנתבעת וצד ג' טוענת להיעדר כיסוי ביטוחי כלפי צד ג' מאחר שבעת קרות התאונה נהג הנתבע בגילופין וכי מסיבה זו אף נשלל רישיונו בעקבות התאונה.

 

מעניין לראות כי הנתבע מודה כי הוא נהג במונית כשהוא היה שתוי אך טוען כי היותו שתוי לא השפיע על נהיגתו ולראיה הוא תומך זאת בכך שהוא מנע תאונה עם רכב אחר שכאמור בעקבותיו הוא סטה לעבר הרמזור (עמ' 5, שורות 23-22 לפרוטוקול).

 

איני מקבל טענה הזויה זו של הנתבע ואני דוחה אותה מכל וכל. מידת תחושת הביטחון של נהג אינה יכולה להוות אינדיקציה לאחריותו לתאונה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בנהג שהיה "שתוי" על פי הגדרתו שלו.

 

הנתבע לא הביא כל ראיה שיכולה ללמד כי הגם שהיה שתוי הוא היה מפוכח, ולא בטוח שהוא יכול היה להביא ראיה שכזו. טענה הזויה כבר אמרתי?

 

ההיפך הוא הנכון. נגד הנתבע הוגש כתב אישם על נהיגה בשכרות בבית המשפט לתעבורה והוא אף הורשע ונגזרו עליו שמונה חודשי שלילת רישיון נהיגה (עמ' 5, שורות 15-13 לפרוטוקול).

 

למעלה מזאת, הנתבע  הצהיר במפורש כי הוא מכיר ויודע כי חל איסור על נהיגה בשכרות (עמ' 5, שורות 21-18 לפרוטוקול).

 

הטענה המרכזית של הנתבע היא כי הוא לא היה מודע לכך שאם הוא נוהג בשכרות במונית ונגרם כתוצאה מכך תאונה הרי שמבטחתו אינה מכסה את נזקים רכוש. מדובר בטענה מיתממת של ב"כ הנתבע שכן הנתבע בעצמו אומר במהלך עדותו כי הוא בכלל לא נתן דעתו לשאלה אם קיים כיסוי ביטוחי במצב של נהיגה בשכרות.

 

אציין כי על פי הרושם שהותיר בי הנתבע, אני סבור כי לא מדובר באדם שלא ידע כי אין כיסוי ביטוחי במצב שהוא נוהג בשכרות. מדובר בנהג מונית משנת 1972 (עמ' 5, שורה 2 לפרוטוקול) שסביר כי רכש מאז מספר לא קטן של ביטוחי רכב צד ג', ולא סביר כי הוא לא היה מודע להחרגה זו בפוליסת הביטוח, בין על ידי שנאמר לו על ידי סוכן ביטוח (שמן הראוי היה לזמנו לעדות), ובין שהוא ראה זאת במו עיניו בתנאי הפוליסה.

 

יתרה מזאת, העדה מטעם הנתבעת וצד ג' העידה כי אמנם אינה יכולה לדעת עם סוכן הביטוח שלח לנתבע את הג'קט (עמ' 6, שורות 16-15 לפרוטוקול), שם רשומה ההחרגה של נהיגה בשכרות, אולם היא ידעה לומר כי סוכני הביטוח מעבירים למבוטח את הג'קטים (עמ' 6, שורות 12-11 לפרוטוקול). אבהיר כי לעדות זו אין כל משקל ועצם העדת העדה הייתה מיותרת לחלוטין.

 

אציין עוד לעניין זה, כי איני מקבל את טענתו של ב"כ הנתבע בסיכומיו, לפיה אין להחיל את המדיניות המשפטית של מלחמה בעברייני תנועה, לרבות נוהגים בשכרות, על תחום הכיסוי הביטוחי (עמ' 7, שורות 27-26 לפרוטוקול). אם כבר עסקינן במלחמה נגד נהגים שיכורים הרי שגם שלילת כיסוי ביטוחי לנהג שיכור יש בה כדי להוות גורם מרתיע. למעלה מזאת, רכישת ביטוח ותשלום הפרמיה בגינה מגלמים בתוכם את הסיכויים והסיכונים לקרות מקרה ביטוח. כאשר נוהג אדם בשכרות ברכב הרי הוא מעלה את הסיכוי והסיכון להתחרשות תאונה בעשרות אם לא במאות מונים, כך שלמעשה היא מגדילה את סיכונה של חברת הביטוח להפסד על ידי תשלום הנזקים. ולכן אך ברור הוא מדוע חברת ביטוח לא תרצה להחריג מהפוליסה (ומהכיסוי הביטוחי) מצב בו נהג יכניס את עצמו במודע למצב של סיכון מוגבר להתרחשות התאונה.      

 

בנסיבות העניין, אני מוצא כי אין כיסוי ביטוחי מצד הנתבעת וצד ג' לתאונה.

 

לפיכך, דין התביעה כנגד הנתבע 1 להתקבל במלואה.

 

דין התביעה כנגד הנתבעת 2 ומקבלת ההודעה – צד ג' להידחות ללא צו להוצאות. כאשר שכר העדה, כפי שנפסק בדיון, שהיא גם עובדת של הנתבעת 2 וצד ג', ואשר העידה כי חוזרת לאחר העדות להמשך יום עבודתה, ואשר כפי שציינתי לעיל, עדותה הייתה מיותרת, בלתי רלוונטית ובלתי נחוצה לבירור התביעה, ישולם לה על ידי הנתבעת 2 ומקבלת ההודעה, תוך 30 יום."