אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: העליון במקרה הנדון זהות המוטבת בביטוח חיים לא שונתה על ידי צוואה

השופט נ' הנדל: עינינו הרואות כי הצוואה מנוסחת באופן גורף, ובעיקר – כוללני. פוליסת הביטוח לא צוינה בה במפורש. ממילא, אין בצוואה אמירה ברורה לפיה יש להעביר את פוליסת הביטוח לבנים – במקום למשיבה
 

 

 

 

בע"מ  1471/15 פלוני, פלוני ופלוני נגד פלונית

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 9/12/2015

 

ע"י כב' השופט: נ' הנדל

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת המחוזי לפיה זכאית רעיתו לשבר של המנוח לתגמולים לפי הפוליסה לביטוח חיים על שמו שבה נקבעה כמוטבת למרות הצוואה שנחתמה על ידי המנוח לאחר פרידתם לפי ציווה את כל רכושו לבניו?

 

בית המשפט העליון דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

"אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהפוליסה מאפשרת, באופן עקרוני, לשנות את זהות המוטב באמצעות צוואה. נראה, אפוא, שהמחלוקת העיקרית היא עובדתית: האם אכן שינה המנוח – באמצעות הצוואה – את זהות המוטב. לאמור, השאלה המרכזית שבפנינו עוסקת בפרשנות צוואה.

 

ככלל, בבוא בית משפט לפרש צוואה - יש להעניק את המשקל העיקרי לרצון המת, ולשאיפה לפענח את כוונותיו בכל הנוגע לחלוקת הרכוש בצוואה. עמדתי על עיקרון חשוב זה בהקשר דומה:

 

"הצוואה משקפת מדיניות לפיה במהלך חייו, זכותו של אדם לקבוע את גורל רכושו. זכות זו הינה חלק מזכות הקניין המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לכן גם הזכות להוריש מוגנת על פיו. הצוואה היא מסמך אישי. כלשון סעיף 28 לחוק הירושה: 'אין צוואה נעשית אלא על ידי המצווה עצמו'. עיקרון החופש לצוות הוא אבן הראשה של הצוואה. חופש זה פג רק עם מות המצווה" (בע"מ 2035/13 פלוני נ' חסויה (8.8.2013); השוו: אהרן ברק פרשנות במשפט כרך חמישי – פרשנות הצוואה 68 (התשס"א)).

 

 הנה כי כן, הצוואה היא "ממלכתו הפרטית של המצווה" (השוו: בע"מ 4990/12 זילברסון נ' זילברסון, פסקה 6 (13.11.2012)). ממילא, בכל הקשור לצוואה – יש לחתור ככל הניתן לתת לה את הפרשנות הראויה. זאת מאחר שעורך הצוואה איננו יכול עוד להעיד. קולו נשמע מתוך ד' אמותיה של הצוואה.

 

ומכאן לענייננו. מה הייתה כוונת המנוח בעת עריכת הצוואה? האם חפץ להדיר את המשיבה מכל נכסיו, לרבות פוליסת הביטוח? זו כאמור שאלה עובדתית. בהקשר זה קבע בית המשפט לענייני משפחה ממצא ברור: לא הוכח שהמנוח חפץ לשלול מן המשיבה את כספי הפוליסה. עיון בחומר מעלה כי קביעה זו של בית המשפט קמא מעוגנת היטב בחומר הראייתי שנפרש בתיק. די אם אציין שני נתונים עיקריים – נוסח הצוואה והתנהגות המנוח.

 

כך הוא נוסח הצוואה:

 

"הנני מצווה בזאת את כל רכושי ועזבוני מכל מין וסוג שהוא, בין מקרקעין ובין מיטלטלין, כספים, חשבונות בנק, ניירות ערך וזכויות אחרות בארץ או מחוצה לה – בין שהן בבעלותי היום ובין שיהיו בבעלותי בעתיד, לבני, בחלקים שווים ביניהם".

 

עינינו הרואות כי הצוואה מנוסחת באופן גורף, ובעיקר – כוללני. פוליסת הביטוח לא צוינה בה במפורש. ממילא, אין בצוואה אמירה ברורה לפיה יש להעביר את פוליסת הביטוח לבנים – במקום למשיבה (השוו: ע"א 5408/90 מילשטיין נ' אקוה, פ"ד מז(3) 560 (1993)). לכך מתווספת התרשמותו של בית המשפט קמא מהתנהגות המנוח לאחר חתימת הצוואה, טרם מותו. נקבע כי המנוח לא הודיע לחברת הביטוח על רצונו לשנות את המוטב ולשלול את זכותה של המשיבה בכספים. זאת על שחלפו שמונה שנים מיום כתיבת הצוואה ועד יום פטירתו, וחרף העובדה כי במהלך מרבית תקופה זו ניהל המנוח סכסוך משפטי ממושך מול המשיבה. יובהר כי לא נטען שנפל פגם ממשי בכושרו המנטאלי או הקוגנטיבי של המנוח, באופן שעשוי היה למנוע ממנו לפעול בעניין או לפגוע בשיקול דעתו.

 

הנה כי כן, קביעת בית המשפט קמא בכל הנוגע לרצון המנוח ולכוונתו בעת כתיבת הצוואה – שרירה וקיימת. עולה ממנה כי אין ראיה כנדרש שהמנוח התכוון לשלול מן המשיבה את הזכות ליהנות מכספי הפוליסה. לאחר עיון בחומר לא מצאתי כי יש עילה או הצדקה להתערב בקביעה זו. זאת לנוכח התשתית הראייתית שעיקריה הוצגו לעיל, ואף משום שעסקינן בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי.

ברמה הכללית יותר, מצויים אנו בין שני קרנותיה של דילמה לא פשוטה. ראובן רוכש פוליסת ביטוח לטובת אשתו, וכותב צוואה לטובת ילדיו. האם יש להניח כי הצוואה נועדה בהכרח להעביר את תגמולי הביטוח לילדים? או שמא רצוי לחלק את רכושו של ראובן באופן כזה שתגמולי הביטוח יועברו לאשתו, וכל היתר יימסר לילדים?

 

כאמור, הראיות מטבען אינן כוללות את עדות המנוח. הניסיון המשפטי מלמד כי העדים בתיק מעין זה יהיו בעצמם צדדים קרובים, ובעלי אינטרסים ומניעים מורכבים. הם ניזונים גם מהבנת אופי המנוח וכוונותיו. הבנה זו עשויה להיות מדויקת, אך עשויה גם שלא להיות מדויקת. השאלה היא על מי מונח הנטל. אפשרות אחת היא שעל המנוח לכתוב סעיף שלילי בצוואה – דהיינו על אלו נכסים היא איננה חלה. אפשרות אחרת היא שעל המנוח לכתוב בצוואה סעיף חיובי, דהיינו להבהיר על אלו נכסים הצוואה חלה. בעיניי, נסיבות תיק זה מלמדות כי הדרישה לניסוח חיובי - עדיפה. זאת בשל שילובם של ארבעה נימוקים עיקריים.

 

ראשית, לשון פוליסת הביטוח. עולה ממנה שניתן לשנות את זהות המוטב, אך לא התבאר כיצד מתבצע שינוי זה. לאמור, אין הכרח שבתחרות בין הפוליסה לצוואה – ידו של המסמך האחרון תמיד תהא על העליונה. שנית, צדק פורמאלי. נראה כי נכון לדרוש מהמצווה לכתוב על דרך החיוב את אשר הוא חפץ לעשות עם כל אחד מנכסיו. כך, למשל, עליו לפרש מה רצונו שייעשה בקשר לפוליסות הביטוח שרכש בחייו. שלישית, שיקולי מדיניות. כפי שהובהר, יש חשיבות עליונה לכיבוד רצון המנוח. זאת תוך מתן משקל לכוונתו בעת כתיבת הצוואה, בעודו בחיים. רביעית, מסורת הפסיקה. כפי שצוין לעיל, בית משפט זה הבהיר את הצורך בהתייחסות ברורה ומפורשת בצוואה לחסכונות ארוכי-הטווח של המצווה. אזכור כללי וסתמי איננו מספיק. אין די בו כשלעצמו כדי לבטל הוראה מפורשת שנכתבה בפוליסת הביטוח.

 

לנוכח האמור, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.”

 

 לפסק הדין באתר הרשות השופטת