אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: ביטוח צד ג' בגין רכב אינו מכסה הוצאות בגין שכירת רכב חלופי למטרות פרטיות

השופט עמית יריב: מאחר שרכבה של התובעת נפגע, היא נזקקה לשירותי רכב חלופי. על כן מדובר בנזק תוצאתי, אשר אינו מכוסה בפוליסה שהנפיקה חברת הביטוח למבוטח, ועל כן – אין היא חבה בתשלומו
 

 

 

 

תאמ (ת"א) 9827-07-15  יהודית רטנר נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 27/12/2015

 

ע"י כב' השופט: עמית יריב

 

עניינו של פסק הדין: האם מחויבת חברת ביטוח לפצות את מי שנפגע על ידי מבוטח שלה בגין רכב חלופי? זו

 

בית המשפט דחה את התביעה וחייב את התובעת לשאת בהוצאות המשפט

 

מתוך פסק הדין

 

"אקדים ואומר, כי בתיק זה יש לחלק את שאלת החבות לשני היבטים – ההיבט העקרוני וההיבט הקונקרטי; לכך יש להוסיף היבט דיוני באשר לפורום הנכון לבירור תביעות מסוג זה, ובהיקף זה.

 

ההיבט העקרוני – סוגיית החבות בתשלום

 

התובעת תבעה את חברת הביטוח בלבד, ולא את המבוטח, הוא המזיק. על כן, ברי כי חבותה של חברת הביטוח נגזרת מחוזה הביטוח שנכרת בינה ובין המבוטח. קרי – חברת הביטוח מחויבת לשלם לתובעת את הפיצוי שהתחייבה כלפי מבוטחה לשלם. בכך אין כדי לומר שמה שלא שילמה חברת הביטוח לא תוכל התובעת לקבל – אלא שלשם כך, יהיה עליה לתבוע את המזיק (נהג הרכב הפוגע) במישרין.

 

לענייננו, הנורמה החלה על פוליסת הביטוח שהנפיקה חברת הביטוח למבוטחה היא זו המעוגנת בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו – 1968 (להלן: "תקנות הביטוח"), ובעיקר – הפוליסה התקנית המובאת בתוספת לתקנות הביטוח (להלן: "הפוליסה התקנית").

 

על פי סעיף 18 (ב) (1) לפוליסה התקנית:

 

"פוליסה זו אינה מכסה:

 

(1) נזק תוצאתי."

 

            ואילו סעיף 12 (א1) (1) לפוליסה התקנית קובע כי:

 

                        "על אף האמור בסעיף 18 (ב) (1) הסכומים לפי סעיף קטן (א) יכללו גם את ההוצאות המפורטות להלן של צד שלישי שרכבו ניזוק עקב תאונה:

 

[...]

 

(3) פיצוי בשל אבדן רווחים בזמן השבתתו של הרכב לצורך תיקונו, ובלבד שהרכב המושבת הוא רכב מסחרי שנמצא בבעלות צד שלישי ומשמש לעסקו."

 

להשלמת התמונה אציין, כי סעיפים אלה מופיעים בנוסח כמעט זהה בפוליסה שהנפיקה חברת הביטוח, בפרק 3 סעיף ג (2) (א) ופרק 2 סעיף ב 1א (ג) (בהתאמה). (בהסכמת הצדדים, אותר הנוסח המלא של פוליסת הביטוח הקונקרטית באתר חברת הביטוח).

 

השאלה הפרשנית שיש ליתן לה מענה בענייננו היא, האם נחשבת הוצאה בגין רכב חלופי ל"נזק ישיר", המכוסה בפוליסה, או ל"נזק תוצאתי". "נזק תוצאתי" הוגדר בפסיקת בית המשפט העליון כך:

 

"המושג 'נזק תוצאתי' (consequential loss) הוא מושג מושרש בדיני הביטוח. ההבחנה היא בין נזק אשר נגרם במישרין לנכס המבוטח עצמו בתאונה לבין נזק נגזר או נגרר אשר נגרם כתוצאה סיבתית עקב הנזק שנגרם לנכס המבוטח בתאונה. במילים אחרות - המדובר בנזק אשר נגרם לנכס עצמו בעת התאונה מול נזק אשר נגרם בעקבות אותו נזק; משמע, ב"נזק תוצאתי" הכוונה לחוליות המאוחרות יותר, שהן פועל יוצא בשרשרת הסיבתית של האירועים." (רע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו פ"ד מח (4) 70, 84 (1994)).

 

על פי הגדרה זו, ברור ומובן, שהצורך להעזר בשירותיו של רכב חלופי הוא בבחינת "נזק תוצאתי" מובהק – אין מדובר בחלק מהנזק שנגרם לגוף הנכס (הרכב הנפגע), אלא נזק הנובע מהנזק הישיר. כלומר – מאחר שרכבה של התובעת נפגע, היא נזקקה לשירותי רכב חלופי. על כן מדובר בנזק תוצאתי, אשר אינו מכוסה בפוליסה שהנפיקה חברת הביטוח למבוטח, ועל כן – אין היא חבה בתשלומו.

 

יוער לעניין זה, כי מאחר שמדובר בפוליסה התקנית, אשר עוגנה בחקיקת משנה, חזקה על מחוקק המשנה כי ערך את האיזונים הנדרשים בין זכויותיהם של הצדדים השונים, וכי הניסוח שאימץ – משקף את האיזון הראוי להשקפתו. מכאן שחברת הביטוח אינה חייבת לשאת בעלותו של רכב חלופי שנשכר בעקבות התאונה.

 

אין בכך כדי לומר, שהניזוק לא יוכל להיפרע את נזקו בגין הצורך לשכור רכב חלופי – אלא שעליו להגיש את תביעתו נגד המזיק בעצמו, ולא נגד חברת הביטוח שביטחה את המזיק.

 

ההיבט הקונקרטי – הטענה להרחבת חזית

 

 במכתב הדחייה ששיגרה חברת הביטוח לתובעת, נכתב מפורשות כי רכיב הרכב החלופי בתביעה נדחה, מאחר שהוא אינו מכוסה בפוליסה. עם זאת, בכתב ההגנה שהגישה חברת הביטוח – לא הועלתה טענה זו. התובעת טוענת כי מדובר בהרחבת חזית.

 

אין בידי לקבל את הטענה להרחבת חזית. אף שראוי היה כי הטענה בדבר העדר כיסוי תופיע בכתב ההגנה – המדובר בטיעון שהוא טיעון משפטי בעיקרו, המבוסס על תקנות הביטוח. בנסיבות אלה, אני סבור שחלות הוראות תקנה 74 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעות כי:

 

"מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו."

 

מאחר שהנתבעת הסתמכה על הוראות הפוליסה, שהן למעשה הוראות הפוליסה התקנית – אני סבור שנכון להחיל בעניין זה את התקנה האמורה, והטענה להרחבת חזית נדחית.

 

הסוגיה הדיונית – הפורום המתאים לבירור התביעה

 

עם כל חשיבותה העקרונית של הסוגיה שהתבררה בהליך זה, מדובר, בסופו של דבר, בתביעה על סך מאה שישים ושישה שקלים חדשים. הא ותו לא. מבלי לזלזל בסכום זה, שהרי לימדונו חכמים:  "כקטן כגדול תשמעון אמר ריש לקיש שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ח' עמוד א'), נראה כי קיימת מגמה שלפיה תובעים מגישים תביעות נזק בסכומים נמוכים, שכמעט ניתן להגדירם "זוטי דברים", מתוך הנחה שחברות הביטוח, שהן "כיס עמוק", יישאו בהוצאות ההתדיינות המלאות – אגרת בית המשפט ושכר טרחה בשיעור המקובל בתביעות פח – גם כאשר סכום התביעה אינו מצדיק זאת.

 

אמת ניתנת להיאמר, שעלויות ניהולו של ההליך שלפניי עולות עשרות מונים על הסכום הנתבע כולו. ודוק: התובעת שילמה אגרת בית משפט בסך של למעלה מ-750 ₪, ובא כוחה מצפה לשכר הטרחה המקובל בתביעות נזקי פח – סך של כ-1,500 ₪. סכומים אלה ביחד מגיעים לסכום הגבוה פי 13.5 ויותר מסכום התביעה. האם ניתן להצדיק השקעה זו של משאבים, והאם ניתן היה לחייב את הנתבעת – גם אילו סברתי שצודקת התובעת בתביעתה – לשאת בתוצאות בחירתה של התובעת לפנות לבית משפט שלום ולא לבית המשפט לתביעות קטנות, הזירה המתאימה לבירור המחלוקת?

 

ודוק: אין חולק, כי בעל דין רשאי לבחור להגיש את תביעתו לבית משפט השלום ולא לבית המשפט לתביעות קטנות (וראו לעניין זה סעיף 61 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984). השאלה הנשאלת היא, האם כאשר בחר כך, וזכה בדין, זכאי הוא לאכוף על הצד שכנגד את ההוצאות שנבעו מהחלטתו זו, כאשר עמדה לפניו אפשרות יעילה וזולה יותר לתבוע את זכויותיו.

 

עמדתי – המתבססת על הוראות תקנות 512 ו-513 לתקנות סדר הדין האזרחי – היא שכאשר מוגשת תביעה לבית משפט השלום בסדר דין מהיר, המחייבת ניהול הליך באמצעות עורכי דין, ובית המשפט מתרשם כי מקומה הטבעי של התביעה הוא בבית משפט לתביעות קטנות, יש ליתן ביטוי לכך בפסיקת הוצאות ההליך.

 

תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי בית המשפט הבא לפסוק את הוצאות ההליך יתייחס, בין היתר, לשאלת היקף ההוצאות ביחס לשווי הסעד הנתבע ושווי הסעד שנפסק. תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעות כי יש לבחון את סבירות ההוצאות. אני בדעה, שהוצאות העולות פי שלושה עשר וחצי על סכום התביעה האמיתי – אינן יכולות להיחשב כהוצאות סבירות ומידתיות. אין ספק שבעל הדין רשאי לנהוג בכספו כרצונו – רשאי, הוא למשל להיות מיוצג בתביעה לסכום של 1,000 ₪ בידי עורך דין הגובה 2,000 ₪ לשעת עבודה. אולם ברי כי במצב דברים כזה, בית המשפט לא יחייב את הצד שכנגד בתשלום ההוצאות הריאליות, אלא יבחן מהו שיעור סביר לשכר טרחה.

 

כך גם בענייננו – כאשר מדובר בהליך ששוויו נמוך ביותר, ואשר מתאים הן מבחינת היקפו, הן מבחינת מהותו, לדיון זול ויעיל יותר בבית המשפט לתביעות קטנות – אינני רואה הצדקה של ממש לחייב את הנתבעת בהוצאות שנבעו מהחלטתו של התובע להגיש את תביעתו דווקא בבית משפט השלום.

 

המקרה שלפנינו הוא דוגמה ראויה מאין כמוה לכך. התובעת ציפתה, כי בעקבות תביעה על סך 166 ₪, תקבל גם את מלוא סכום האגרה ששילמה – כ-757 ₪, וגם שכר טרחת עורך דין. ברי, כי אין זה סביר להוציא סך של 750 ₪ על מנת לסלק "נזק" של 166 ₪, בוודאי שלא כאשר קיימת חלופה סבירה והגיונית, של הגשת תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות כנגד תשלום אגרה בסך 50 ₪, וללא צורך להידרש לייצוג על ידי עורך דין.

 

אני ער לטענה הרווחת – שנשמעה לפניי פעמים רבות – כי בבית המשפט לתביעות קטנות, שבו מיוצגות חברות הביטוח בידי "מייצגים" מקצועיים, ידו של המבוטח על התחתונה. אלא שמצב דברים זה, שאולי היה נכון בעבר, אינו נכון עוד כיום, לאור הקפדתם של בתי המשפט לתביעות קטנות על ייצוג בידי עובד החברה, ולאור הזהירות שנוקטים בתי המשפט לתביעות קטנות (בין היתר בהתאם להחלטות נציב תלונות הציבור על שופטים) בזכויותיהם של מבוטחים מול חברות הביטוח.

 

צדה האחר של הבחירה להגיש תביעה בבית משפט השלום הוא, שכאשר "נגרר" נתבע לבית משפט השלום מקום שראוי היה להגיש את התביעה נגדו בבית המשפט לתביעות קטנות, זכאי הוא להניח, כי אם יזכה בדין – ייפסקו לטובתו הוצאות בשיעור מתאים, שכן התובע, ולא הנתבע, הוא הבוחר את זירת ניהול ההליך. כך גם בענייננו: אילו סברתי שהדין עם התובעת – הייתי מזכה אותה בשיעור ההוצאות ושכר הטרחה המקובל בבית המשפט לתביעות קטנות, ולא יותר מכך. משנדחתה תביעתה – אני סבור שעליה לשאת בהוצאות בשיעור הנפסק בהליכים אזרחיים המתנהלים בסדר דין מהיר.

 

מאחר שמדובר בשינוי הפרדיגמה הנוהגת, החיוב ייעשה הפעם על הצד הנמוך, אולם יובהר, כי הגשת תביעה בדרך זו בעתיד – עלולה להביא לחיוב בהוצאות גבוהות בהרבה מקום שבו תידחה התביעה, או לחיוב בהוצאות המתאימות לבית המשפט לתביעות קטנות מקום שבו תתקבל התביעה.

 

הפועל היוצא הוא שאני דוחה את התביעה במלואה. על יסוד האמור, התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 3,500 ₪."