אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: העליון דחה את ערעורו של אדם שהורשע בהצתה של עסק מבוטח במטרה לקבל תגמולי ביטוח

השופט ס' ג'ובראן: המערער ביצע את מעשה ההצתה לאחר תכנון מקדים וקפדני אשר כלל הצטיידות בכמות ניכרת של חומר דליק והכנה של בקבוק תבערה. אין מדובר בהתנהגות ספונטנית אלא במעשים מחושבים היטב
 

 

 

 

 

עפ 5376/15 נסים ביטון נ' מדינת ישראל

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 11/2/2016

 

ע"י כב' השופטים: ס' ג'ובראן, נ' סולברג, מ' מזוז

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של אדם שהורשע על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע עבירה של הצתה של בית עסק שהיה בבעלותו במטרה לקבל תגמולי ביטוח?

 

רקע: בית המשפט המחוזי גזר על המערער  עונש של 28 חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירות הצתה או כל עבירת אלימות פיזית, כלפי גוף האדם או כלפי רכוש, או כל עבירה שיש בה יסוד של גניבה או מרמה; וקנס בסך 5,000 ש"ח.

 

בית המשפט העליון דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

"בית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה של עבירת ההצתה ועל הצורך להיאבק בה באמצעות ענישה משמעותית ומרתיעה:

 

 "רבות נכתב ונאמר אודות חומרתה היתרה של עבירת ההצתה, שתחילתה ידועה 'ואחריתה מי ישורנה', שכן מנהגה של האש להתפשט מבלי יכולת שליטה תוך גרימת נזקים ואף סיכון חיי אדם[...]. הצתה נתפסת כעבירה חמורה, לא רק בשל הסכנה האינהרנטית הטבועה בה, אלא גם בשל המסר העברייני האלים העולה ממנה, מסר שיש בו כדי להטיל אימה ופחד ולפגוע בתחושת הביטחון האישי של הציבור[...]. לא בכדי קבע המחוקק את העונש המרבי על עבירה זו ל-15 שנות מאסר, אף במקרים בהם לא היתה כל כוונה לפגוע בנכס ציבורי או בבני אדם" (ע"פ 4311/12 סורי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (8.11.2012)).

 

 בענייננו, המערער ביצע את מעשה ההצתה לאחר תכנון מקדים וקפדני אשר כלל הצטיידות בכמות ניכרת של חומר דליק והכנה של בקבוק תבערה. אין מדובר בהתנהגות ספונטנית אלא במעשים מחושבים היטב, שנעשו במסגרת קשירת קשר לביצוע ההצתה בין המערער לבין פחימה. במהלך ביצוע העבירה, המערער שפך בעצמו דלק במוקדים שונים בתוך הקיוסק באופן שמלמד על הנזק הפוטנציאלי הרב שעלול היה להיגרם ממעשיו, ועל חלקו הפעיל והמשמעותי בביצוע העבירה. כמו כן, הצתת הקיוסק נעשתה בשטח מסחר ציבורי בשעת לילה, ויצרה רמת סיכון גבוהה לפגיעה ברכוש ורמת סיכון בינונית לפגיעה בחיי אדם. לא זו אף זו, חומרתו של מעשה ההצתה בעניינו מקבלת משנה תוקף לנוכח מטרתו של המעשה – קבלת כספי פוליסת הביטוח של הקיוסק באמצעות מרמה והונאה של חברת הביטוח.

 

 כאמור, המערער טוען, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי במהלך ביצוע ההצתה ניסה שותפו לעבירה, פחימה, לגרום למותו באמצעות השלכת בקבוק תבערה לתוך הקיוסק, בטרם יצא המערער עצמו מטווח הסכנה. המערער סבור, כאמור, כי יש לראות בכך נסיבה מקילה משמעותית המצדיקה הפחתה בעונשו. דינה של טענה זו להידחות. ראשית, מדובר בהשגה ערעורית על ממצא עובדתי שקבע בית המשפט המחוזי על סמך הראיות שהובאו בפניו. לעניין זה ידועה ההלכה לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר שומעת את העדים ובוחנת את התשתית הראייתית כולה, והיא תעשה כן רק במקרים חריגים (ראו: ע"פ 9308/12 עיסא נ' מדינת ישראל, פסקה 63 (30.7.2015); ע"פ 4519/11 שיחרזייב נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (4.5.2015)). אנו סבורים כי המקרה שלפנינו אינו מהווה חריג לכלל זה. שנית, טענותיו של המערער בנוגע "לכוונותיו הנסתרות" של פחימה ורצונו, לכאורה, להמית את המערער במהלך ההצתה – נדחו בבית המשפט המחוזי במסגרת הכרעת דין משלימה. לעומת זאת, ערעורו של המערער, לבית משפט זה, כפי שעולה בפירוש מהודעת הערעור שהגיש, מופנה אך ורק נגד גזר דינו, ואינו מכוון נגד הכרעת הדין המשלימה אשר ניתנה בעניינו. על כן, אף טעמים פרוצדוראליים אינם תומכים בקבלת טענה זו של המערער. שלישית, אפילו אם נלך לקראת המערער ונניח באופן תיאורטי כי פחימה אכן ניסה להביא למותו במהלך ההצתה, איננו סבורים כי הדבר מעלה או מוריד לעניין העונש ההולם בעניינו. כך, המערער פעל מתוך רצון עצמאי להצית את הקיוסק כדי לזכות בכספי הביטוח. מניעיו הנסתרים של פחימה, ואיננו סבורים כי היו כאלו, אינם מפחיתים מאשמתו של המערער או מחלקו המשמעותי בביצוע העבירות.

 

למערער טענות נוספות הנוגעות לנסיבות ביצוע העבירה, ובפרט להעדרו של תכנון מקדים ולחלקו היחסי הקטן, לשיטתו, בביצוע העבירות. דינן של טענות אלה להידחות אף הן. כפי שצוין לעיל, הצתת הקיוסק לא נעשתה כמעשה ספונטני אלא הייתה פרי של תוכנית עבריינית בעלת תכלית ברורה – השגת כספי הביטוח בדרך של מרמה, על-ידי הצצת הקיוסק. זאת ועוד, המערער הצטייד מראש בארבעה גלונים מלאים בדלק ואף הכין בקבוק תבערה להצתת הדליקה. מעשים אלו מצביעים באופן ברור על תכנון מקדים מצדו של המערער, ובדין זקף בית המשפט המחוזי נסיבה זו, המנויה בסעיף 40ט(א)(1) לחוק העונשין, לחובתו. גם חלקו היחסי הניכר של המערער בביצוע העבירה נלמד מתוך הכנת בקבוק התבערה וההצטיידות בגלונים מלאים בדלק. לעובדות אלה מתווספת גם התנהגותו של המערער במהלך ביצוע ההצתה, אז שפך בעצמו דלק במוקדים שונים בתוך הקיוסק, והוסיף בכך עוד נדבך לחלקו היחסי המשמעותי ממילא בביצוע העבירות.

 

איננו מקבלים גם את טענותיו של המערער בנוגע להשפעתו "המאגית" של פחימה עליו. אמנם, פחימה אכן יזם את התכנית העבריינית אולם עובדה זו כבר זכתה לביטוי הולם במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי. טענת המערער לפיה פחימה הפעיל אותו כמו "בובה על חוט" איננה יכולה לעמוד שכן המערער הינו אדם מבוגר ומנוסה, אשר כלכל את צעדיו באופן מחושב, והחליט באופן עצמאי ומבלי שנכפה עליו לחבור למזימה העבריינית שהגה פחימה, וזאת כדי להעשיר את כיסו ולזכות בכספי הביטוח. 

 

איננו מוצאים ממש גם בטענותיו של המערער ביחס לחרטתו המיידית והכנה, שהתבטאה, לכאורה, בהישארותו בזירת האירוע לאחר מעשה ההצתה. דומה כי די בכך שהמערער הודה בעדותו כי מסר למשטרה תחילה גרסה שקרית, כדי לשלול את טענתו לפיה חרטתו הייתה מיידית, ברורה וחד-משמעית (פרוטוקול הדיון מיום 12.1.2015, עמ' 95 ש' 16). זאת ועוד, המערער אף ציין בעדותו כי בתום האירוע הוא התיישב בסמוך לזירה ותיאר כי היה שרוי במצב של "[...] הלם, המום, לא מעכל מה קרה, לא מבין" (שם, עמ' 94 ש' 10). המערער לא ציין כלל בעדותו כי נשאר בזירת האירוע מתוך חרטתו, ומדבריו עולה כי הוא עשה זאת בשל ההלם והבהלה שאחזו בו לאחר מעשה ההצתה. 

 

איננו מקבלים אף את הטענה כי מתחם הענישה שנקבע למערער אינו תואם פסיקות קודמות רלבנטיות. בית המשפט המחוזי ציין מספר מקרים בעלי מאפיינים משותפים בהם נקבע מתחם דומה לזה שנקבע בעניינו של המערער. נסיבות המקרה הן חמורות, ואנו סבורים כי בעטיין – מתחם העונש שנקבע בעניין המערער הוא הולם. עיון בפסיקתו של בית משפט זה מלמד אף הוא כי בית המשפט המחוזי לא חרג ממדיניות הענישה המקובלת. כך למשל, בע"פ 8699/08 יעקב נ' מדינת ישראל (21.7.2009), אשר דומה בנסיבותיו לענייננו, המערער שרף את החנות שבבעלותו לצורך הונאת ביטוח, גרם נזק לרכוש בלבד והורשע בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, הצתה וקבלת דבר במרמה. בגין מעשים אלו נגזרו על המערער שם 30 חודשי מאסר, תוך שנקבע כי לולא חלוף הזמן והתמשכות ההליכים בעניינו היה ראוי אף להחמיר בעונשו (שם, פסקה 6). מעבר לצורך יצוין ויוזכר, כי העונש הקבוע בצד עבירת ההצתה הוא חמש עשרה שנות מאסר. כל שכן, מתחם ענישה אשר הרף התחתון שלו הוא 25 חודשי מאסר, הוא סביר ומידתי בנסיבות העניין ואיננו רואים מקום להתערב בו.

 

גם דין טענת המערער לפיה לא ניתן משקל מספק לנסיבות המקרה ולנסיבותיו האישיות – להידחות. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מפורט היטב, לאורכו הוא מונה את כלל הנסיבות הקשורות ושאינן קשורות בביצוע העבירה באופן מסודר ומנומק, תוך מתן דגש רב לנסיבותיו האישיות של המערער, וביניהן גילו המבוגר; עברו הפלילי הנקי; הודייתו וחרטתו; אורח חייו הנורמטיבי ותרומתו לחברה; ותסקיר שירות המבחן החיובי בעניינו. בית המשפט המחוזי שקל היטב נסיבות אלה וקבע כי בעקבותיהן דינו של המערער ייגזר בסמוך לרף התחתון של מתחם הענישה ההולם. על כן, איננו רואים מקום להקלה נוספת גם בגין טעם זה.

 

לבסוף, המערער מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא עשה שימוש בסעיף 40ד לחוק העונשין וחרג ממתחם הענישה לקולה בשל שיקולי שיקום. גם דין טענה זו להידחות. אכן, בית המשפט רשאי להעניק בכורה לשיקולי שיקום בבואו לקבוע את העונש המתאים, ואכן ניכר כי המערער התחרט על מעשיו. אך לצד כל זאת, עומדים חומרת המעשים והפגיעה הקשה בערכים המוגנים שבעבירת ההצתה, וביניהם שלום הציבור, בטחונו וקניינו. יש לחזור ולהבהיר, כי הגם שישנה חשיבות לשיקולי השיקום, הם אינם חזות הכול, ובצדם ניצבים שיקולי הגמול וההרתעה (ראו, בהקשר זה, ע"פ 8820/14 שחר נ' מדינת ישראל (17.5.2015); ע"פ 8404/11 אסיאטוב נ' מדינת ישראל (12.6.2012); ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.4.2011)). לא נעלמה מעינינו התרשמותו החיובית של שירות המבחן מאישיותו ואופיו של המערער, אשר זכתה לחיזוק בעדויות האופי החיוביות שנמסרו בעניינו. עם זאת, לנוכח חומרת מעשיו ויתר שיקולי הענישה המפורטים לעיל, אין מקום להקל בעונשו. על כל האמור, אין בידינו לקבל את הערעור.

 

סוף דבר, הערעור נדחה."