אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: המחוזי דחה ערעור על פסיקת השלום שקבע, כי המבוטח ניסה להונות את חברת הביטוח

השופט הבכיר יגאל גריל: העובדה שמתוך 14 שנים בהן התקיים העסק הוא היה מבוטח בשתי תקופות ביטוח קצרות בהן שולמה הפרמיה או לפחות חלקה, ובשתי הפעמים פרצה שריפה.
 

 

  

עא (חי') 33689-10-15  מוניר ח'ליל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: המחוזי בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 1/5/2016

 

ע"י: כב' השופט הבכיר יגאל גריל (אב"ד), ובהסכמת כב' השופט סארי ג'יוסי, שופט וכב' השופטת עפרה ורבנר,

 

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של המבוטח על פסיקת השלום שדחה את תביעתו של המבוטח לפיצוי בהתאם לתנאי פוליסת הביטוח בגין נזק שנגרם, לטענתו, לעסק שלו (מוסך לפחחות וצבע) עקב אש והאם יש לקבל את הערעור שכנגד של המבטח בדבר הוצאות משפט של נפסקו לטובתו?

 

רקע: בית משפט השלום קיבל את טענתה של חברת הביטוח, כי המוסך הוצת בזדון על-ידי המבוטח או מי מטעמו.

 

בית המשפט דחה את הערעור והערעור שכנגד

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר שנתנו דעתנו לפסק-דינו של בית משפט קמא, להודעת הערעור וכן הערעור-שכנגד, לפרוט' הדיון בפני בית משפט קמא, לעיקרי הטיעון ותיקי המוצגים, ולדיון שהתקיים בפנינו ביום 5.4.16, מסקנתנו היא שיש לדחות הן את הערעור והן את הערעור שכנגד.

 

אין מחלוקת שאכן התרחש במוסך של המערער אירוע שריפה ביום 24.1.10, כשפוליסת הביטוח שהנפיקה המשיבה עבור העסק מכסה סיכוני אש.

 

המשיבה טענה להגנתה, כי "האירוע והנזקים מושא כתב התביעה הנטענים והמוכחשים הינם תוצאה של הצתה בזדון שנגרמה במתכוון על-ידי התובע ו/או מי מטעמו ו/או מי ביוזמתו", וכי מטעם זה פטורה המשיבה מתשלום תגמולי הביטוח.

 

ההלכה הפסוקה קובעת, כי מרגע שהוכיח המבוטח שהתרחש האירוע כפי שמוגדר בפוליסה: "אין להדביק לו תווית של עבריין, ואם חברת הביטוח מעוניינת להוכיח היפוכו של דבר, שתתכבד ותביא ראיות לכך." (ע"א 78/04 המגן נ. שלום גרשון (מיום 5.10.06)).

 

...

 

יחד עם זאת, בחן בית משפט קמא באופן מפורט ומדוקדק את הראיות הנסיבתיות עליהן הצביעה המשיבה (שתמציתן הובאה בפסקה 67 לפסק דינו של בית משפט), והגיע למסקנה:

 

"... עם זאת אני סבור, כי די בראיות ובתהיות עליהם עמדתי מקודם כדי להטות את הכף לכיוונה של הנתבעת בשים לב לנטל הראיה המופחת הדרוש ובקשיי הנתבעת להוכיח טענתה להצתה בזדון שעה שהמידע כולו בשליטת התובע, וגישתה לראיות ולעדים הייתה מוגבלת." (פסקה 68 בפסק דינו של בית משפט קמא).

 

ב"כ המערער, למעשה, אינו תוקף בערעורו הראיות הנסיבתיות שהביאה המשיבה, אלא עיקר טענתו היא ששגה בית משפט קמא בכך שהכריע בסיבה לפרוץ האש לפי הראיות הנסיבתיות בעוד שלדעתו הקביעה מה הסיבה לפרוץ האש היא שאלה שבמומחיות.

 

לכן, כך טוען ב"כ המערער, בית משפט קמא "ערבב" (סעיף 20 להודעת הערעור) בין סיבת פרוץ השריפה, שהיא עניין למומחיות מקצועית, לבין שאלת מעורבותו של המבוטח בגרימת הסיבה, שניתנת להוכחה בראיות נסיבתיות.

 

לטעמו של ב"כ המערער, משדחה בית משפט קמא את חוות דעתו של המומחה סלוצקי מטעם המשיבה והעדיף את מסקנתו של חוקר הדליקות מטעם שירותי הכבאות, מר שייה, היה על בית משפט קמא, כך נטען, להגיע למסקנה שלא עלה בידי המשיבה להוכיח את המוטל עליה, שהרי מר שייה קבע שלא ניתן לדעת את סיבת השריפה, ובית המשפט לא היה אמור ליטול על עצמו תפקיד של מומחה ולהכריע בשאלה של אירוע הצתה שהרי ענין זה מיועד למומחים בלבד.

 

אין בידינו לקבל את טענותיו אלה של ב"כ המערער. על בית המשפט להכריע במחלוקת המונחת בפניו בהתבסס על כלל הראיות המונחות בפניו, ובשים לב הן למידת המהימנות שרוחש בית המשפט לעדות זו או אחרת, והן בשים לב לשאלה האם יש בראיות הנסיבתיות, ככל שאלה הוכחו כדבעי, כדי להטות את הכף.

 

במקרה שבפנינו נדחתה אמנם חוות דעתו של מר סלוצקי מטעם המשיבה, אך מסקנתו של חוקר הדליקות מטעם שירותי הכבאות, לעניין פרוץ השריפה, לא הייתה חד-משמעית שכן הוא ציין, ש"לא ניתן לקבוע חד-משמעית את סיבת פרוץ השריפה", ובעדותו נטען "לא אוכל לחרוץ במיליון אחוז", וכן "אין מאה אחוז לא אוכל להגיד לך בוודאות ב- 100%" (עמ' 39 לפרוט').

 

ואולם, כידוע, להוכחת טענתה אין המשיבה נזקקת להוכחה שמעבר לכל ספק סביר, אלא די במאזן ההסתברות, כשכמות הראיות שתידרש תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיה כנגד המערער (עיינו בפסקה 33 בפסק הדין שבעניין המגן).

 

נקודת המוצא במקרה שבפנינו היא שהעדות שהייתה מקובלת על בית משפט קמא היא זו של מר שייה שסבר, שלא ניתן לקבוע בוודאות ("ב- 100%") מה הסיבה לפרוץ השריפה, אלא שלכך הצטרפו ההתרשמות השלילית של בית משפט קמא מעדותו של המערער, ושאר הראיות הנסיבתיות אותן בחן בית משפט קמא בקפידה, כגון, מצוקתו הכלכלית הקשה של המבוטח, ש -63 חיובים בחשבון הבנק שלו, בסמוך לאותה תקופה, לא כובדו וחשבונו הוגבל (ביום 16.12.09, כחודש בערך לפני האירוע), כך גם העובדה שמתוך 14 שנים בהן התקיים העסק הוא היה מבוטח בשתי תקופות ביטוח קצרות בהן שולמה הפרמיה או לפחות חלקה, ובשתי הפעמים פרצה שריפה (בפעם הקודמת בשנת 2001 כשהעסק היה מבוטח ב- "הכשרת היישוב").

 

הוראת הקבע בגין פרמיית הביטוח בפוליסה נשוא הדיון לא כובדה, אך המערער דאג לבצע את התשלום 4 ימים בלבד לפני פרוץ השריפה.

 

על כך יש להוסיף, שהמערער נדרש על-ידי המשכיר לפנות את המוסך חודשיים-שלושה טרם האירוע כשהעברת המוסך הייתה כרוכה בעלויות לא מבוטלות. בנוסף, שאלת שעת חזרתו של המערער לביתו בליל האירוע מן המוסך נותרה עמומה. המערער העלה שלל גרסאות, ועדותו הייתה רצופה סתירות. התרשמות בית משפט קמא מעדותו של המערער הייתה שלילית.

 

כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית לה הייתה ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מן העדים שהופיעו בפניה (עיינו: ע"א 3601-96 בראשי נ. עזבון בראשי ז"ל (מיום 11.6.98), ע"א 6018/03 אוליאר נ. מסא א.א. ייזום וניהול נכסים בע"מ (מיום 27.1.07) בפסקה 24, ע"א 640/85 זיו קופר נ. איגוד המוסכים, פ"ד מ"ד (1)594).

 

אמנם גם לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, אך לא זה המקרה שבפנינו, שכן בית משפט קמא צלל לעומק הראיות, ובחן בקפידה את הראיות הנסיבתיות. אין להתערב בממצאים של בית משפט קמא המעוגנים בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא.

 

המסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא מבוססות הן על הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו, ועל אדני הדין וההיגיון, ואין בהן, ככל שחזרנו ועיינו בהן, כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

 

לא נעלם מעינינו שבסיפא לפסק דינו (עמ' 18) כותב בית משפט קמא כי "כפות המאזניים נוטות קלות לטובת הנתבעת" (ההדגשה שלנו), אך אין בכך כדי לשנות ממסקנתנו.

 

נזכור, כי השאלה העומדת להכרעה בסופו של דבר היא האם בתום שמיעת הראיות נותרו כפות המאזניים מעויינות, אם לאו.

 

נטל ההוכחה בכגון דא מוטל על המשיבה לפי מאזן ההסתברות, כשיש להביא בחשבון שהואיל והטענה המועלית כנגד המערער חמורה, הרי כמות הראיות הנדרשת מן המשיבה היא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא.

 

לדעתנו, ומעיון בראיות כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, מסקנתנו היא שעלה בידי המשיבה לעמוד, בנסיבות העניין שבתיק זה, בנטל ההוכחה כפי שאכן היה מוטל עליה. לפיכך, לא ראינו מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא בפסק דינו, ולפיכך אנו דוחים את הערעור.

 

לעניין הערעור שכנגד: לא ראינו מקום להתערב בשיקול דעתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לאי-פסיקת הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, נושא המסור בדרך-כלל לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ע"א 3966/05 + ע"א 4016/05 גולדבליט נגד שבת (מיום 2.1.07), פסקה 8).

 

בהביאנו בחשבון שהמערער לא חויב בהוצאות בבית משפט קמא, אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ש"ח (כולל מע"מ)."