אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: זיוף חתימת המבוטח בשינוי קביעת מוטבים בביטוח חיים

השופטת מרב בן-ארי: ביטוח הוא נושא רציני. ביטוח הוא כלי סוציאלי מהמעלה הראשונה, שנועד לתת מענה לשנאת הסיכונים הטבועה באדם, על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בביטוח חיים. בעצם העובדה שבביטוח ריסק משמעות האירוע הביטוחי היא, שהמבוטח לא יהיה במקום כדי לתת את דעתו ואת עמדתו למתרחש
 

 

 

 

 

 

ת"א 38010-05-11 דורית ברוך ואח' נ' נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

 

בית המשפט: השלום כפר סבא 

 

פסק הדין ניתן ביום: 24/04/2016

 

ע"י כב' השופטת: מרב בן-ארי

 

עניינו של פסק הדין: מיהם המוטבים לפי פוליסת ביטוח החיים מסוג ריסק של המבוטח (המנוח) אצל חברת הביטוח הנתבעת. האם בני הזוג ישראלי אשר שולמו להם תגמולי הביטוח או שמא התובעים, בני משפחתו של המנוח, זכאים למחצית התגמולים?

 

רקע: במוקד המחלוקת – טופס שנחזה כחתום על ידי המנוח, ובו לכאורה המנוח שינה את ההוראה המקורית שזיכתה את בני משפחתו במחצית התגמולים, וקבע כי בני הזוג ישראלי יהיו זכאים למלוא התגמולים.

 

בית המשפט קבע, כי בני משפחתו של המבוטח המנוח זכאים למחצית התגמולים לפי הפוליסה לביטוח חיים

 

מתוך פסק הדין:

 

"אני קובעת כי החתימה על טופס שינוי המוטבים אינה חתימתו של המנוח.

 

תחילה אציין כי אני סבורה שלפי הדין המהותי, על הנתבעים היה מוטל הנטל להוכיח את אמתות החתימה, שכן לפי הפסיקה, על בעל דין להוכיח את הטענה המקדמת את עניינו. לכן, בעל דין המסתמך על חתימה, צריך להוכיח את אמתותה, ואין בנושא זה משמעות למעמד הדיוני של בעל הדין כתובע או כנתבע. לעניין זה ר' פסק דינו של כב' השופט י. עמית בעניין ת"א (מחוזי חי') 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקלה הכרמל מהנדסים ויועצים בע"מ, (14.2.06), פסקאות 9 – 10 וכן ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 261 – 263 (1993) (להלן: עניין שאול רחמים).

 

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, הרי לגופו של עניין, התובעים הוכיחו כי החתימה על טופס שינוי המוטבים אינה חתימת המנוח.

 

...

 

בהערכה של מכלול הראיות, אופפים את טופס שינוי המוטבים וההתנהלות סביבו סימני שאלה רבים המטילים ספק באמתותו. 

 

...

 

היעדר פנייה של התובעות (או מי מטעמן) לסוכן הביטוח שבירו בזמן אמת: עיון בתכתובת מזמן אמת, כמו גם מבט על התנהלותו של תיק זה, מעלה כי לאורך זמן רב התובעות ראו את "כלל" כבעלת דברן היחידה. אפילו "כלל" לא ראתה את סוכן הביטוח כאדם מעורב בהתרחשות, וכך אירע כי בשלבים המוקדמים של תיק זה, כלל, שהייתה נתבעת יחידה, הגישה הודעה לצד שלישי נגד בני הזוג ישראלי בלבד. על מעורבותו של הסוכן נודע בשלב מאוחר יותר, רק לאחר שהוגשו תצהירים מטעם בני הזוג ישראלי. אחד התצהירים היה של שבירו, ורק אז נודעה הגרסה העובדתית לפיה שבירו הוא מי שזיהה את המנוח ומי שהעביר את טופס שינוי המוטבים ל"כלל". בעקבות גילוי זה, גם התובעים וגם כלל תיקנו, בהתאמה, את התביעה ואת ההודעה לצד שלישי, באופן ששבירו צורף כנתבע וכצד שלישי. לסיכום: אין מקום לתמוה על נקודה זו, שעה שמידת מעורבותו של שבירו בנושא לא הייתה ידועה עד שלב מאוחר ביותר.

 

מהימנות עדותה של התובעת 1 והטענה ל"בניית סיפור" סביב טופס שינוי המוטבים- הממצאים בפסק דין זה לא הושתתו על עדויותיהן של התובעות או אסתר בנושא הנסיבות (להבדיל מנושא זיהוי החתימה, שניתן לבדיקה אובייקטיבית). למעלה מהצריך, אציין כי הסתירות כלל אינן סתירות. סתירה אחת היא בין האמור בכתב התביעה לבין תצהירה של התובעת 1, בנושא מועד גילוי פוליסת ביטוח החיים. מבלי לגרוע מחשיבות כתבי טענות, אין דין כתב טענות כדין תצהיר או עדות של בעל הדין, ומכל מקום, קיומה של הפוליסה אינו שנוי במחלוקת. טענה אחרת הייתה כי התובעת 1 לא פנתה לאמנון ז"ל בנושא טופס שינוי המוטבים, אף שבמקום אחר ציינה כי לאחר השבעה, אמנון ז"ל מסר לה שהלווה למנוח כספים. מדובר בשני עניינים שונים: העובדה שאמנון ז"ל מסר לתובעת 1 כי הלווה למנוח כספים, אין משמעה כי התובעת 1 ביררה עמו, או הייתה צריכה לברר עמו, את פשר טופס שינוי המוטבים, עליו למדה רק מספר חודשים לאחר שתמה השבעה (לא כל שכן נוכח העובדה שהייתה מיוצגת אותה עת). מאותה סיבה, אינני סבורה שהתובעת 1, אלמנה טרייה, הייתה צריכה להיכנס לדין ודברים עם אמנון ז"ל אשר לסיבה שביקש תעודת פטירה. לא התרשמתי שהתובעת 1 הייתה אישה דעתנית, מחושבת ואסרטיבית, לבטח לא מיד לאחר פטירת בעלה. ההפך הוא הנכון, עדותה הותירה רושם של אישה שהותירה את ניהול כל העניינים למנוח.

  

הטענה לפיה התובעים "בנו סיפור" סביב טופס שינוי המוטבים (עמ' 83), חורגת מגדר הלגיטימי אפילו ביחס לספקולציה. טענה זו עלתה בסיכומים. אין ראיות ואין חקירות בנושא זה. מעבר לכך, יש לתהות כיצד התובעים "בנו סיפור" סביב טופס שכלל לא היה בשליטתם ונודע להם עליו בדיעבד. עוד יש לתהות כיצד "בניית סיפור" זו רלבנטית, שעה שהשאלה המרכזית בתיק זה היא שאלה שלתובעים אין כמעט שליטה על המענה לה – האם החתימה במחלוקת היא חתימת המנוח. העדויות המכריעות בנושא זה: חוות דעת המומחה, עדותו של שבירו, הטופס הנוסף, הנסיבות הנוספות שפורטו – כולן אינן בשליטת התובעים.

 

הטענה לפיה המנוח קיבל את הפוליסה המתוקנת ו"שתק" – מנימוקים שפורטו לעיל (סעיפים 38 ו – 50 לפסק הדין) אינני מקבלת את עדותו של שבירו, לפיה מסר למנוח את הפוליסה המתוקנת. לכן, לא הוכח שהמנוח קיבל אותה.

 

...

 

מכל מקום, אין כל ראיה שעשויה להצביע על "אומד דעתו" של המנוח אף בהנחה שהיה מוכח קיומם של חובות בשיעור מסוים. גם אם נצא מנקודת הנחה שהמנוח היה חייב לאמנון ז"ל מיליון ₪ או שני מיליון ₪, טיעוני הצדדים לא ירדו לאומד דעתו אלא להשערות ולניחושים בלבד. ניתן לשער שבמצב כזה המנוח היה מעוניין לסלק חובות אם ילך לעולמו, אך ניתן באותה מידה לשער כי היה מעוניין שבני משפחתו יקבלו סכום כסף מובטח שלא יהיה כלול בעיזבון, ולא ניתן יהיה להיפרע ממנו את החובות.

 

למעשה, ככל שעוסקים בהשערות ובניחושים, דומה שזו הייתה כוונתו של המנוח עת מלכתחילה ייחד מחצית מהתגמולים לבני הזוג ישראלי ואת המחצית השנייה לבני משפחתו: פירעון מסוים של חובות לישראלי וביטחון מסוים לבני משפחתו. ממועד חתימת הצעת הביטוח (יולי 2004) ועד למועד חתימת טופס שינוי המוטבים (אוקטובר 2004) חלפו שלושה חודשים בלבד. אין שום ראיה לשינוי נסיבות כה דרמטי במהלך אותם שלושה חודשים, שאמור היה לבסס את השינוי בכוונה המקורית כפי שהובעה בהצעת הביטוח. ודוק: מדובר בשינוי בנסיבות שהביא לכך שבני הזוג ישראלי קיבלו את הזכות להיות מוטבים בסכום כפול מהסכום המקורי, תוספת של חצי מיליון ₪.

 

...

 

אני קובעת כי טופס שינוי המוטבים, אינו חתום על ידי המנוח.

 

כפועל יוצא מקביעה זו, אין תוקף לטופס שינוי המוטבים, ואת תגמולי הביטוח נדרש היה לחלק לפי המוטבים כפי שנקבעו בהצעה שנחתמה ביום  15.7.04, קרי מחצית לתובעים ומחצית לישראלי.

 

מכאן, שהתובעים זכאים לסכום התגמולים, כערכם במועד פטירתו של המנוח.

 

 אחריות "כלל" והסוכן

 

ביטוח הוא נושא רציני. ביטוח הוא כלי סוציאלי מהמעלה הראשונה, שנועד לתת מענה לשנאת הסיכונים הטבועה באדם, על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בביטוח חיים. בעצם העובדה שבביטוח ריסק משמעות האירוע הביטוחי היא, שהמבוטח לא יהיה במקום כדי לתת את דעתו ואת עמדתו למתרחש, יש כדי ללמד כי נדרשת הקפדה יתרה על כך שבכל עת ועת תיק הפוליסה ישקף באופן מלא ומדויק את רצונו של המבוטח.

 

...

 

אם כן, חובתם של סוכן ביטוח ומבטחת זהירים וסבירים לוודא כי כל פרטי הביטוח, בכלל זה זהות המוטבים, משקפים את רצונו של המבוטח. שבירו ו"כלל" התרשלו במילוי חובה זו, ולכן, אחראים כלפי המוטבים-התובעים.

 

לא ירדתי לסוף דעתם של "כלל" ושבירו שטענו כי "לא נמסרו" פרטי ההתרשלות. לבד מהעובדה שכתב התביעה המתוקן כלל בהרחבה את פרטי הרשלנות (סעיפים 34 – 39, 48 – 51), הרי העובדות הן כולן בידיעתם של שבירו ו"כלל" ולא בידיעת המוטבים. אין המוטבים צריכים לדעת כיצד בדיוק התרחש הכשל, שגרם לכך שהם נושלו מהפוליסה, אף שלא היה זה רצונו של המנוח. זהו מסוג הדברים המדברים בעד עצמם. מצב שבו רישומי המבטח אינם משקפים את בקשתו של המבוטח, הוא כה חמור, שעל המבטח ועל הסוכן להוכיח כי נקטו את כל האמצעים הסבירים למניעת מצב זה. כאמור, אין שום עדות באשר לאמצעים כלשהם שננקטו.

 

אחריותו של שבירו:

 

שבירו העביר ל"כלל" טופס שינוי מוטבים מזויף. החתימה המופיעה על טופס שינוי המוטבים, אינה חתימתו של המנוח. חובתו המינימלית של סוכן ביטוח היא לוודא כי מי שמבקש את השינויים בפוליסה, הוא אכן המבוטח. שבירו לא וידא שהמנוח חתם על הטופס, ובכך התרשל.

 

גם האופן שבו נהג שבירו כאשר "כלל" ביקשה חתימה מקורית על הטופס הנוסף, אינו עולה בקנה אחד עם רמת ההתנהגות הסבירה של סוכן ביטוח. סוכן ביטוח אינו צינור להעברת מסמכים והודעות בלבד. מצופה היה כי שבירו, שידע שטופס שינוי מוטבים הועבר לפני שלוש שנים, יברר מדוע נדרשת חתימה נוספת. יכול להיות שרק בירור זה היה מבהיר לו שחברת הביטוח מבקשת לאמת את החתימה. שבירו לא ראה לנכון לזמן את המבוטח כדי שיחתום בפניו, אלא שלח למנוח את הטופס בפקס תוך הנחיה להשיב את המקור בדואר, ובכך שוב הותיר פתח לעמימות בשאלת זהות החותם. בנוסף, למרות דרישתה החריגה של כלל, שבירו לא עקב אחרי החזרת הטופס מהמבוטח.

...

 

אחריותה השילוחית של כלל:

 

בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלה, האם שבירו פעל כשלוח של "כלל" עת שלח את טופס שינוי המוטבים. מחלוקת זו היא עיונית והיא אינה משנה מהתוצאה. זאת, נוכח העובדה שבכל מקרה קיימת אחריות ישירה של "כלל". אציין, כי גם אלמלא הייתה אחריות ישירה של "כלל", לא הייתה כנראה משמעות פרקטית לנושא האחריות השילוחית, שכן אז ההודעה שהגישה "כלל" נגד שבירו הייתה מתקבלת במלואה. עם זאת, לשם השלמת התמונה, אתייחס לסוגיה זו בקצרה.

 

סעיף 35 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: החוק) קובע:

 

"לעניין מתן הודעות של המבוטח ושל המוטב למבטח נחשב סוכן הביטוח... כשלוחו של המבטח...".

 

אין טענה כי הצדדים התנו אחרת (שבירו ציין כי פעל כשלוח של "כלל" וכי המנוח לא מינה אותו כשלוחו – עמ' 64 ש' 17, עמ' 70 ש' 30 - 32). זהות המוטבים היא חלק מכריתת החוזה, ואם היא משתנה במהלך חייו של חוזה הביטוח, מדובר בשינוי שיש לראותו כחלק מסעיף 35 לחוק. לפיכך, אני סבורה כי בנושא ההודעה על שינוי מוטבים, מתקיימים יחסי שליחות בין "כלל" לבין שבירו, ו"כלל" אחראית באחריות שילוחית למעשיו ולמחדליו של שבירו (סעיף 14 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), 1968).

 

איני רואה כיצד יש ברע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' משה קפלנסקי (12.11.07) כדי לתמוך בעמדתה של "כלל", לפיה לא נוצרו יחסי שליחות ושבירו היה מתווך בלבד. באותו עניין נקבע כי פרק ו' לחוק אינו מהווה רשימה סגורה של מקרים, שבהם יחולו יחסי שליחות בין הסוכן לבין חברת הביטוח (סעיפים 15 – 16 לפסק הדין). בענייננו, שינוי המוטבים נוגע ללב חוזה הביטוח, חתימת ההצעה המקורית נעשתה מול סוכן הביטוח, שאישר כי אימת והסביר את המסמך, בין סוכן הביטוח לבין "כלל" התקיימו יחסי עבודה שוטפים שבמסגרתם, בשנת 2007, כלל פנתה לשבירו כדי שיחתים את המבוטח בשנית על הטופס הנוסף. נסיבות אלו אינן מתיישבות עם "מתווך" חסר שיקול דעת, אלא עם יחסי שליחות.

 

 ...

 

אחריותה הישירה של כלל לתוצאה נובעת מהתנהלותה לאחר פטירת המנוח. כפי שעולה מ- נ/7 ב', ביום 9.2.09 התקבל ב"כלל" מכתב מאת עו"ד אנדרס בקר, בא כוחה של התובעת 1 דאז. באותו מכתב עו"ד בקר העלה דרישות בנושא הפוליסה, דרש במפורש שלא לבצע כל פעולה בקשר לפוליסה (לרבות העברת סכומים מתוכה) והזהיר כי התובעת תראה ב"כלל" אחראית ישירה לנזקים שייגרמו כתוצאה מפעולות שיבוצעו ללא אישורה. באותה נקודת זמן, חברת ביטוח זהירה וסבירה נדרשת הייתה לעצור את המשך הפעולות לפי הפוליסה באופן מידי, לפנות לבית המשפט בתובענה מתאימה למתן הוראות, או למצער, להודיע כי אינה סבורה שהיא יכולה להימנע מלשלם לפי הפוליסה ולתת לפונים פרק זמן קצר לפנות להליך משפטי.

 

...

 

נוכח האמור, אף אין ממש בטענת "האשם התורם" המיוחסת לתובעים. התובעים, שראו רק את טופס הצעת הביטוח, לא היו יכולים לדעת שקיים טופס מזויף, כאשר איש מ"כלל" לא טרח לענות להם. התובעים לא היו צריכים לשער שבוצע שינוי על סמך טופס מזויף, שעה שכל אדם סביר רשאי היה להניח, שקיימים מנגנוני פיקוח ובקרה לוודא שאכן המבוטח חתם על שינויים.

 

...

 

אחריות ישראלי להחזרת הכספים

 

אין צורך להכביר מילים בנושא חבותה של אסתר (כמי שקיבלה את התגמולים באופן אישי וכיורשת של אמנון ז"ל), זאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. אין ספק כי ישראלי התעשרו שלא כדין, על חשבון התובעים.

 

אף מובן, כי אסתר חייבת להשיב ל"כלל" ולשבירו את מלוא הסכומים שישלמו לתובעים. חיובם של כלל ושבירו הוא מכוח רשלנותם, ואילו חיובה של אסתר נובע מקבלת הכספים עצמם, שלא כדין. השבת המצב לקדמותו משמעה כי הכספים שהועברו לישראלי, שלא כדין, יושבו במלואם, בין אם לתובעים במישרין, ובין אם לכלל או לשבירו, ככל שהם יישאו בתשלום לתובעים.

 

לפיכך, אני מקבלת את ההודעות לצדדים שלישיים נגד ישראלי.

 

אחריות הנתבעים ביניהם

 

 שבירו ו"כלל" חלקו על חיובם יחד ולחוד עם ישראלי.

 

עסקינן בזיוף, שהוביל למצב שבו ישראלי קיבלו, ללא זכות שבדין, תגמולים השייכים לתובעים. מצב זה לא היה מתרחש, אלמלא רשלנותם של שבירו ו"כלל". מובן לחלוטין כי כלפי התובעים, כל אחד מהנתבעים אחראי להחזר הכספים, באופן מלא. שבירו ו"כלל" חייבים בהחזר, יחד ולחוד, מכוח עוולת הרשלנות. ישראלי אחראית מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט."