אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: ביטוח כפל בשיתוף פוליסה לביטוח צד ג' עם פוליסה לביטוח אחריות מעבידים

השופטת רים נדאף: קיומן של הגדרות שונות למושג משפטי מסוים (כגון "עובד" "מעביד" או "צד שלישי"), בהקשרים שונים, במסגרת שיטה משפטית אחת, היא תופעה מקובלת. אכן, לא מן הנמנע שלצורך דינים מסוימים יחשב הקבלן כמעבידו של העובד, ולצורך דינים אחרים ייחשב המזמין כמעבידו...
 

 

 

תא (נצ') 32498-09-13  שאדי עבד אל-גואד נ' ח'אלד אבו ראס

 

בית המשפט: השלום בנצרת

 

פסק הדין ניתן ביום: 17/06/2016

 

ע"י כב' השופטת: רים נדאף

 

עניינו של פסק הדין: הצדדים הגיעו להסכמה לגבי סכום הפיצוי לתובע על סך 106,000 ₪ בצירוף החזר אגרה בסך 700 ₪, שכ"ט עו"ד בשיעור 15% ומע"מ, והחזר הוצאות בגין שכר מומחה בסך 2,250 ₪, סה"כ 127,553 ₪. במחלוקת בין הנתבעים לצדדים שלישיים המשיך להתנהל דיון.

המחלוקת בין הנתבעים לצדדים שלישיים הייתה בחלוקה הנזיקית ביניהם, וכן בשאלת כפל ביטוח.

 

נקבע כי סכום הפיצוי המוסכם יתחלק בין המבטחים כאשר הפניקס תשלם לתובע הוא 96,941 ₪. והכשרת הישוב תשלם לתובע הוא בסך 30,613 ₪. 

 

מתוך פסק הדין:

 

 

"האחריות:

 

גם התובע וגם אבו ראס הצהירו כי התובע היה עובד של אבו ראס, והתקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד. כי הוראות העבודה ניתנו לתובע ע"י אבו ראס או אחיינו, כי התובע היה כפוף להוראותיו של אבו ראס, הוא זה ששילם לו את שכרו והעסיקו, נתן לו טופס 250 למל"ל בגין התאונה וכיו"ב.

 

לגבי נסיבות התאונה מסר התובע כי עבד על פיגום בגובה, ראה שהפיגום לא מחוזק מבחוץ ורצה לחזק אותו, שם את הרגל השמאלית עם היד, התחיל לעבוד, וממשקל הגוף נשבר הקרש, והוא נפל מקומה שנייה, מגובה 7 מטר בערך.

 

התובע לא נחקר אודות נסיבות התאונה בחקירות נגדיות לאור ההסכמה שבסעיף 1 לעיל, אלא נחקר יותר באשר למערכת היחסים שהייתה לו עם אבו ראס, ועם דראושה.

 

מעדותו של אבו ראס, שלא נסתרה ע"י הצדדים השלישיים, עולה כי דראושה היה הקבלן הראשי באתר, והיו לו מספר קבלני משנה, שאחד מהם היה אבו ראס. דבר זה תואם ועולה בקנה אחד עם הפוליסה, נ/6, בה ביטח דראושה את עצמו ואת קבלני המשנה מטעמו בחברת הפניקס, כפי שיובהר בהרחבה בהמשך.

 

אבו ראס עוד העיד כי אינו זוכר אם ניתנה הדרכת בטיחות לתובע באותה תקופה, וכי היה בשטח מנהל עבודה מטעם דראושה, בשם סלימאן דראושה. עדותו זו של אבו ראס לא נסתרה ע"י הצדדים השלישיים. למעשה מטעם הצדדים השלישיים לא הובאו עדויות כלשהם, למעט אותו תצהיר של עו"ד סובול לעניין מהות הכיסויים הביטוחיים בפוליסה של דראושה אצל הפניקס, תצהיר שלטעמי הינו מיותר לחלוטין, הרי הכיסויים מפורטים בגוף הרשימה.

 

אם אכן חלקה דראושה על הטענה שבהודעה לצד שלישי באשר להיותה הקבלן הראשי שהזמין את אבו ראס בתור קבלן משנה, הייתה דראושה אמורה להביא עדים בעניין זה. הימנעות דראושה מהבאת עדים שבשליטתה פועלת לחובתה, לאחר שאבו ראס העיד מפורשות כי הוא היה קבלן משנה לעבודות שלד מטעם הקבלן הראשי דראושה. לפיכך אין לקבל את טענותיו של ב"כ הצדדים השלישיים בסיכומיו כי לא הוכח כי דראושה היה הקבלן הראשי באתר העבודה.

 

באשר לחובות הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובע, ברור כי גם אבו ראס וגם דראושה חבים כלפי התובע בחובות זהירות כאמור. אבו ראס היה מעבידו של התובע, נתן לו הוראות עבודה, והיה אמור לדאוג שהתובע יעבוד בסביבת עבודה בטוחה ונקייה מכל מפגע, במיוחד בעבודות בגובה. עצם שבירת הקרש של הפיגום עליו התובע עמד בעבודה בגובה, ונפילתו של התובע מגובה, מלמדת על כך שהפיגום לא היה תקין. ב"כ הצדדים משום מה לא התייחסות בחקירתם לזהות מבצע הפיגומים, יחדם עם זאת, וגם בהנחה

 

שהפיגום נבנה ע"י אדם אחר, שאינו אבו ראס או דראושה, אין בכך כדי להפחית מאחריותם של שני אלה כלפי התובע.

 

אבו ראס כאמור הוא קבלן המשנה והמעביד של התובע, והתובע עבד על פי הוראותיו ועמד על אותו פיגום לא תקין בהתאם להוראות מעבידו. באשר לדראושה, הרי קבעתי לעיל כי הוא הקבלן הראשי בשטח, והיה אמור לדאוג כי כלל העובדים באתר יקבלו תדריכי בטיחות, דבר שככל הנראה לא בוצע כלל במקרה שלנו. מנהל העבודה מטעם דראושה אמור להיות מעורב בעבודות באתר, ולהתריע על כל סכנה בשטח.

 

לטעמי, גם אבו ראס וגם דראושה היו בבחינה "מבצע בנייה" על פי תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), התשמ"ח- 1988, ועל שניהם חלות החובות שנקבעו בתקנות, ועצם התרחשות התאונה כפי שאירעה, מלמדת על הפרת חובות אלו, באופן שגרם נזק לתובע כאמור.

 

בחלוקת האחריות בין אבו ראס לבין דראושה, ובהתחשב בעדותו החד משמעית של התובע, באשר לכפיפותו לקבלן המשנה אבו ראס, ולמידת השליטה של אבו ראס על עבודת התובע, לעומת שליטת דראושה על המרחש באתר העבודה, יש בחלוקה של 80% אבו ראס – 20% דראושה כדי לשקף נכונה את המצב בשטח, ואת מידת החבות והאחריות של כל אחד משני אלו כלפי התובע.

 

כיסוי ביטוחי בחברת הפניקס:

 

מעיון בנ/6 פוליסת הביטוח של הפניקס לטובת דראושה, ניתן לראות כי המדובר בפוליסת ביטוח שכותרתה "כה"ס קבלנים", כל הסיכונים קבלנים. בפתיח של הפוליסה, תוארו המבוטחים באופן ברור ומפורט כדלקמן:

 

"דראושה תאופיק בע"מ ו/או החברה למשק וכלכלה השלטון המקומי בע"מ ו/או מועצה אזרחית עמק יזרעאל ו/או קבלני משנה ו/או עובדיהם".

 

הפוליסה בפניקס אף הייתה מיועדת באופן ספציפי לכסות הפרויקט הספציפי נשוא התביעה, ...

 

בנסיבות אלו, ומשקבעתי לעיל כי אבו ראס היה קבלן משנה לשלד, ואשר הועסק כקבלן משנה ע"י דראושה, הרי לפי כותרת הפוליסה, הוא (ועובדיו, לרבות התובע) מכוסה בפוליסה כאחד המבוטחים בה על פי כותרתה.

 

ב"כ דראושה טען בסיכומיו כי היות ואין בפוליסה שבפניקס פרק של "חבות מעבידים", ומשהחבות נקבעת בהתאם למעמדו של הנפגע, הרי לא ניתן לחייב את הפניקס בכל פיצוי לתובע. ב"כ דרושה טוען כי לא ניתן להחיל במקרה דנן את הפרק של "חבות כלפי צד שלישי" בפוליסה, היות והתובע הינו עובד של אבו ראס, וככזה יש להתייחס אליו.

 

אין לקבל טענה זו. נפגע יכול להיחשב כעובד במישור היחסים בינו לבין אחד מבעלי הדין בתיק, וכצד שלישי במישור היחסים עם בעל דין אחר. כך גם, יכול התובע להיכנס להגדרת המונח "עובד" בפוליסה מסוימת ובהגדרת "צד שלישי" בפוליסה אחרת, בנוגע לאותה עבודה ולאותו מקרה ביטוח. אין הכרח של זהות באשר לכיסוי הביטוחי הניתן לנפגע בפוליסות השונות הרלוונטיות בגין אותו פרויקט ובגין אותו אירוע.

 

בעניין זה אני מפנה לדבריו של כב' המשנה לנשיאה (כתוארו אז) השופט ריבלין ברע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שירותי כ"א בע"מ, שם נקבע כי:

 

גם העמדה לפיה לא ניתן להתייחס לנפגע כ"צד שלישי" במונחיה של פוליסה אחת, וכ"עובד" במונחיה של פוליסה אחרת, אינה מקובלת עלינו. קיומן של הגדרות שונות למושג משפטי מסוים (כגון "עובד" "מעביד" או "צד שלישי"), בהקשרים שונים, במסגרת שיטה משפטית אחת, היא תופעה מקובלת. אכן, לא מן הנמנע שלצורך דינים מסוימים יחשב הקבלן כמעבידו של העובד, ולצורך דינים אחרים ייחשב המזמין כמעבידו...

 

כך לעניין חוקים - קל וחומר לעניין הסכמים חוזיים. בענייננו אין מדובר בדברי חקיקה, אלא בפוליסות ביטוח – ומכח עקרונות חופש החוזים והאוטונומיה של הפרט, מתחזקת ההנחה שלא מתחייבת אחידות במונחים ובמשמעותם בין פוליסות שונות (שגם הצדדים להן שונים), אלא נדרשת אך קוהרנטיות פנימית של כל פוליסה ופוליסה בפני עצמה, על פי הגדרותיה ותכליותיה...

 

היות שהמדובר בהסכמות של צדדים שנתון להם חופש התקשרות ועיצוב של החוזה (תחת המגבלות המקובלות בשיטתנו המשפטית, ובפרט – המגבלות המוטלות על הסכמי ביטוח...), נדמה כי אין בעייתיות בכך שאותו אדם יוגדר כ"עובד" בפוליסה אחת, וכ"צד שלישי" בפוליסה אחרת, כפי שאין כל בעיה שכל אחת מן הפוליסות תגדיר את המונח "עובד", לצרכי הכיסוי הביטוחי שהיא מעניקה, באופן שונה.

 

אם כן, אין מניעה שכל פוליסת ביטוח תתייחס אל הנפגע במונחים אחרים, זו כ"צד שלישי", וזו כ"עובד". אין גם מניעה שהגדרת "חבות מעבידים" בכל פוליסה תהייה שונה, ושהנפגע ייחשב (או לא ייחשב) כ"עובד" לצורך הכיסוי הביטוחי בשתי הפוליסות, על אף (או בגלל) שוני זה. לא זו אף זו, על-פי מתווה זה, לא מן הנמנע גם שאותו מזיק יחוב בפוליסה אחת מכח "חבות מעבידים" ובפוליסה אחרת מכח "חבות כלפי צד שישי"".

 

אומנם בפוליסה של הפניקס אין פרק של "חבות מעבידים", לפיכך אין מקום להחיל כיסוי ביטוחי על התובע מכוח היותו עובד של אבו ראס, או אף עובד של דראושה.

 

יחד עם זאת, אין כל מניעה כי אותו נפגע יכוסה בפוליסה של הפניקס מכח פרק "חבות כלפי צד שלישי".

 

לפיכך ניתן לקבוע עקרונית כי תחולתה על התובע של הפוליסה בהכשרת הישוב מכח פרק "חבות מעבידים" אין בה כדי לאיין את לסתור את תחולת הפוליסה של הפניקס על הנפגע מכח הפרק של "חבות כלפי צד שלישי".

 

כעת יש לבחון את הפוליסה של הפניקס כדי להכריע בשאלה אם יש להחילה על הנפגע מכוח הפרק של "חבות כלפי צד שלישי". מעיון בפוליסה עולה כי היא מיועדת מלכתחילה לכיסוי כל הסיכונים של הקבלנים, כשהמבוטח הראשי והראשון בפוליסה, הוא צד ג' מס' 1, דראושה. המטרה של הפוליסה היא לכסות את הפרויקט וכל אלו שעוסקים במלאכת העשייה באותו פרויקט. אומנם לא הייתה כוונה לבטח "עובדים" בפרויקט כי לא נערך ביטוח ל"חבות מעבידים", אך בהחלט הוכנסו לגדר הפוליסה קבלני משנה ועובדיהם. אם לא מכוח פוליסת ביטוח מעבידים, אזי ברור כי הוכנסו לכיסוי הביטוחי של הפוליסה בפרק של "חבות כלפי צדדים שלישיים". אם תאמר אחרת הרי תרוקן את הפוליסה בפרק של "חבות כלפי צד שלישי" מכל תוכן. הפרשנות של ב"כ הנתבעת לפוליסה אינה יכולה להתקבל כי משמעותה שכמעט אף פעם לא תהא תחולה של פרק "חבות כלפי צד שלישי" על כל מה שמתרחש באתר העבודה של הפרויקט, אתר שלשמו ולביטוחו בלבד נוצרה הפוליסה של הפניקס.

 

אין טענה מצד התובע, הנתבעים או הצדדים השלישיים כי התובע היה "עובד" של דראושה, או כי הועסק על ידו, או כי בוטח על ידו, או כי שולם לו שכר ע"י דראושה, או כי התקיימו ביניהם יחסי עובד מעביד בכל צורה שהיא. למעשה גם התובע וגם הנתבעים טוענים, ואף הוכיחו כאמור לעיל, כי התובע היה "עובד" של אבו ראס בעת התאונה, ולא היה "עובד" של דרושה בכל זמן נתון. אם כך, ומשאין מחלוקת כי התובע עבד באתר המבוטח בתקופה הרלוונטית לפוליסה של הפניקס, ומשקבעתי כי התובע היה העובד של אבו ראס באותה תקופה, ומשקבעתי כי אבו ראס היה קבלן משנה של דראושה באותה תקופה, הרי שיש להחיל על התובע את הפוליסה של הפניקס מכוח פרק "חבות כלפי צד שלישי".

 

כפל ביטח:

 

ב"כ הנתבעים התייחס בסיכומיו בהרחבה לעניין זה, לרבות החישובים הנובעים מכפל הביטוח על פי העיקרון שנקבע בסעף 59 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981, ואילו ב"כ הצדדים השלישיים לא התייחס כלל לעניין זה בסיכומיו, לפיכך אני מקבלת את חישוביו של ב"כ הנתבעים לעניין גבול האחריות של כל אחת מהפוליסות.

 

ברור כי אין טענה לכפל ביטוח של צד ג' מס' 1, דראושה, בפוליסת הביטוח של הכשרת הישוב.

 

לפיכך ייקבע החלק היחסי של כל אחת מהמבטחות בהתאם לתוצאת החלוקה של גבול האחריות בכל פוליסה, מחולק בגבול האחריות המשותף של שתי הפוליסות יחד. גבול האחריות של הכשרת הישוב בפוליסה בפרק "חבות מעבידים" הוא עד לסכום של 1,500,000 דולר אמריקאי, סכום המוערך לפי ערך הדולר בסך 5,676,000 ₪ (לפי חישוב ב"כ הנתבעים). גבול האחריות בחברת הפניקס בפרק "חבות כלפי צד שלישי" הוא 10,000,000 ₪, בערכי היום 12,976,238 ₪ (לפי חישובי ב"כ הנתבעים). יוצא איפוא כי בחלוקת כל אחד מגבולות האחריות של המבטחות בסך הכולל של גבול האחריות של שתי המבטחות יחד. יוצא כי על הכשרת הישוב לשאת ב- 30% מהפיצוי שבו אמור אבו ראס לשאת כלפי התובע, ועל הפניקס לשאת ב- 70% מהפיצוי שבוא אמור לשאת אבו ראס כלפי התובע.

 

לגבי חלקו של דראושה, הרי כל החלק יוטל על הפניקס, היות ודראושה אינו מבוטח כלל בחברת הכשרת הישוב, ולגביו אין כפל ביטוח.

 

לפי העקרונות דלעיל, החלוקה הנזיקית והביטוחית בין המבטחות, יוצא כי על הכשרת הישוב לשלם לתובע 30% מתוך 80% של אבו ראס בסך 30,613 ₪. ואילו הפניקס תישא ב- ב- 70% מתוך ה- 80% של אבו ראס, בסך 71,430 ₪. כן על הפניקס לשאת במלוא חלקו של דראושה כלפי התובע בשיעור 20% בסך 25,511 ₪.

 

יוצא איפוא כי סה"כ התשלום שעל הפניקס לשלם לתובע הוא 96,941 ₪. סה"כ התשלום שעל הכשרת הישוב לשלם לתובע הוא בסך 30,613 ₪. "