אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: תביעת התחלוף של המבטח התקבלה בניכוי 40% רשלנות תורמת של המבוטח

השופט רם וינוגרד: די בקביעה לפיה פרצה השריפה במוסך אליק והתפשטה ממנה למרכז הרדיאטור כדי להטיל את האחריות לנזקי השריפה על הנתבעים. מסקנה זו נשענת, בראש ובראשונה, על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין
 

  

 

 

תא (י-ם) 1567-05-13 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' מוסך אליק ובניו

 

בית המשפט: המחוזי בירושלים

 

פסק הדין ניתן ביום: 14/7/2016

 

ע"י כב' השופט: רם וינוגרד

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לחייב את בעלי המוסך אשר ממנו פרצה אש שגרמה לנזקי רכוש במוסך שכן, לפצות את חברת הביטוח שביטחה את המוסך השכן בגין תגמולי הביטוח ששילמה למבוטחה?

 

בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי וחייב את בעלי המוסך לפצות את חברת הביטוח בגובה הסכומים ששולמו על ידה לפיה הפוליסה בניכוי 40% רשלנות תורמת של המבוטח.

 

מתוך פסק הדין:

 

"המסקנה מכל האמור לעיל הוא שיש בהצטברות הראיות כדי להביא למסקנה לפיה הגרסה המסתברת יותר לאירועים היא זו של התובעת, לפיה מקור האש היה במוסך אליק. הראיות שוללות את האפשרות לפיה פרצה האש במרכז הרדיאטור והתפשטה משם, בדרך לא דרך, אל תוך מוסך אליק. על אחת כמה וכמה שקשה להלום טענה זו עם העובדה שמכל העדויות עולה כי בעת שהגיעו כוחות הכיבוי למקום (ואף קודם לכן, כעולה מעדויות בעלי מרכז הפלסטיק) כבר נצפתה אש בוערת על הגג בין שני בתי העסק. מעדויות מומחי הנתבעים עולה לכאורה שהיה צורך בדליקה משמעותית במחסן קודם שיכולה היתה האש למצוא דרכה אל מוסך אליק. מאחר והאש לא הובחנה לראשונה מכיוון רחוב חרשי הברזל, אלא דווקא ברחוב בעלי המלאכה, נראה שסדר האירועים המוצע על ידי הנתבעים אינו הולם את התפתחות האירוע. כאשר לכך מיתוספות הסוגיות בעניין כיוון הרוח ובנוגע לסימני הבעירה בסביבת פתח ארובת האוורור, יחד עם יתר הראיות שצוינו לעיל, הכף נוטה בבירור לכיוון הקביעה לפיה התפשטה האש ממוסך אליק למרכז הרדיאטור.

 

...

 

די בקביעה לפיה פרצה השריפה במוסך אליק והתפשטה ממנה למרכז הרדיאטור כדי להטיל את האחריות לנזקי השריפה על הנתבעים. מסקנה זו נשענת, בראש ובראשונה, על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), המטילה את נטל הראיה על תופש המקרקעין ממנה יצאה האש (לעניין היקף הנטל ראו ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז(5) 333, 340 (1993)), ועל כך שלא עלה בידי הנתבעים להרים נטל זה. על מנת שיוכל המחזיק לעמוד בנטל עליו להרים "חובת הוכחה כבדה" ולהוכיח כי נקט אמצעי זהירות כאלה שדי בהם כדי לשלול התרשלות מצדו או מצד עובדיו "תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות" (ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו 388, 393 (1961); ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה, פ"ד נ(1) 866, 870 (1996), להלן: הלכת יער זאב; ע"א 2303/11 מדינת ישראל נ' עואודה, מיום 24.6.14, בפסקה 4 לפסק-דינה של כבוד השופטת חיות, להלן: הלכת עואודה). במקרה דנא לא עמדו הנתבעים בנטל זה, ולמעשה אף לא ניסו להוכיח כי לא היה לגבי מקור האש או התפשטותה "התרשלות שיחוב עליה", כלשון סעיף 39 לפקודה. את יהבם השליכו אך על הנסיון, שכשל, להוכיח כי השריפה כלל לא פרצה מהמוסך שבבעלותם.

 

הקביעה בדבר היפוך הנטל והטלת האחריות על המחזיק בנכס ממנו פרצה האש אינה בגדר גזירת מחוקק הקלוטה מהאוויר ונטולת בסיס רעיוני. התפיסה לפיה כל שימוש באש טומן בחובו "סכנה גדולה ומיוחדת במינה" (ע"א 131/55 י. פרידמן ובניו בע"מ נ' לוי, פ"ד יא 145, 149 (1957) הוטמעה ברבות השנים בהלכה הפסוקה. נקבע איפוא כי בהוראת סעיף 39 לפקודה חבויה התפיסה לפיה יש מקום להטלת חובה "עם יצירתו של סיכון מיוחד" הטמון באש (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1)102, 113 (1995); לסקירת רציונלים נוספים העומדים בבסיס ההסדר ראו האסמכתאות בהלכת עואודה בפסקה 7 לפסק-דינה של כבוד השופטת חיות). עצם היפוך הנטל מעיד כי המחוקק סבר שמדובר במקום בו החלת כללי ההוכחה הרגילים אינה ראויה וצודקת (ע"א 6102/13 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, מיום 24.9.15, בפסקה 39 לפסק-הדין). הועלתה אף הדעה לפיה יש מקום להטלת אחריות חמורה בהקשר זה (ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 1308 (חלק ב, התשע"ג), להלן: גלעד). לפיכך אין כל קושי במסקנה המשפטית לפיה שעה שהוכח כי הסיכון המיוחד הטמון בהתפשטות אש התממש, והנתבעים לא עמדו בנטל שהוטל עליהם, יש להטיל עליהם את האחריות לנזקי השריפה.

 

...

 

מעבר לנדרש יובהר שבמקרה דנא היה מקום לקבוע את אחריות הנתבעים אף על יסוד הקביעה שעלה בידי התובעת להוכיח את התקיימות יסודותיה של עוולת הרשלנות. לאחר שנקבע כי האש פרצה ממוסך אליק, כל שנותר הוא לבחון כיצד פרצה והאם יש להטיל אחריות על הנתבעים מכח התפרצותה. אין מחלוקת שלאחר כיבוי השריפה נמצאו בדלי סיגריות רבים ברצפה הצפה של חדר הצביעה. בדלים מעין אלה הם המקור הסביר ביותר לפריצת הדליקה. כך צויין בחוות-הדעת וכך הבהיר גם טפסר משנה תורג'מן בחקירתו כי "אני ראיתי חמישה מקרים של תנורי צבע שבוערים ובכל המקרים זה היה בגלל בדלי סיגריות שבערו, ובמקרה הזה היו מלא בדלים" (עמ' 124 לפרוטו'ול, שורות 10-9). מסקנה עובדתית זו גוררת מיניה וביה הטלת אחריות ברשלנות על הנתבעים. עישון בחדר הצביעה עמד בניגוד להוראות הנתבעים, לשיטתם. פעולת העישון בקרבת צבע, מדללי צבע וחומרים דליקים אחרים הנוטלים חלק בפעולת הצביעה, אינה פעולה סבירה והיא עולה כדי התרשלות. אי הקפדה של המעביד על הימנעות העובדים מעישון בחדר הצביעה עולה כדי רשלנות. מכאן שהנזק נגרם עקב פעולה רשלנית של עובדי המוסך ובשל התרשלותם של בעלי המוסך מלאכוף התנהלות העולה בקנה אחד עם התנהלות סבירה במקום עבודה מעין זה. ריבויים של בדלי הסיגריות מעיד כי מדובר בפעולה חוזרת ונשנית, ולא במעשה חד פעמי של עובד שייתכן כי המעביד לא היה מודע לו. התפרצות שריפה בשל עישון בקרבת חומרי צביעה היא בגדר הצפיות הפיזית והנורמטיבית. מכאן שהוכח המסד העובדתי הנדרש לצורך הוכחת רשלנות מצד בעלי המוסך שגרמה לנזק.

 

כך או כך, לנוכח הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין, די במסקנה לפיה פרצה האש בעסקם של הנתבעים והתפשטה משם למוסך המבוטח, והעדר כל נסיון מצד הנתבעים להרים את הנטל להוכיח כי לא היה לגבי מקור האש או התפשטותה "התרשלות שיחוב עליה", כדי להטיל על הנתבעים את האחריות לנזקי השריפה.

 

...

 

האחריות מוטלת על הנתבעים בראש ובראשונה מכח תחולת הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין בנסיבות העניין. על פי הוראת הסעיף "על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה". בפסיקה שהובאה לעיל נקבע כי על בעל הנכס ממנו התפשטה האש מוטלת חובת הוכחה כבדה ביותר בניסיון לשלול את אחריותו הן בכל הנוגע להתפרצות האש והן בכל הנוגע להתפשטותה. במקרה דנא לא נסתרה חזקה זו, ולמעשה אין מחלוקת שהאש לא היתה מתפשטת למרכז הרדיאטור לו היתה הארובה החיצונית מוצבת במקומה כנדרש. מכאן שהתפשטות האש נובעת ממצבו הפיזי של הנכס, עניין שהוא באחריותם

 של בעלי הנכס. לפיכך, מוטלת האחריות על התפשטות האש על רונן ועל אבי כאחד.

 

יוער כי אף לו ניתן היה לקבל את גרסת האחים בנוגע לחתימה על תצהיר העברת זכויות לאביהם 8 ימים לפני אירוע השריפה, ספק אם היה בכך כדי לשנות את התוצאה המשפטית של הטלת האחריות על אבי לנזקי האש. הנכס היה בבעלותם של השניים לאורך תקופה משמעותית קודם לאירוע, כשמצבו יוצר סיכון מוגבר להתפשטות אש. אף לשיטתם כל שנעשה עובר לאירוע השריפה עצמו הוא חתימה על תצהיר מתנה. במצב זה נראה שהבעלים, ולכל הפחות המחזיקים הרלוונטיים בנכס, הם הנתבעים עצמם.

 

המסקנה מכל האמור לעיל היא שהאחריות לנזקי השריפה מוטלת גם על שכמו של אבי, הנתבע 3. לו היתה חזית מחלוקת בין הנתבע 3 לנתבע 2 היה מקום לדון בשאלת חלוקת האחריות ביניהם, ולבחון האם יש מקום להטיל על רונן חלק משמעותי יותר באחריות בשל מעמדו כמנהל העסק וכמי שאחראי גם להתפרצות השריפה עצמה. עם זאת, מאחר והשניים לא פתחו ביניהם חזית, ומאחר והכלל החל בדיני הנזיקין הוא של אחריות יחד ולחוד, די בכך שהנתבע 3 אחראי מכח מעמדו כבעל זכויות בנכס כדי להטיל את האחריות על שני הנתבעים יחד ולחוד. לפיכך יש לקבוע כי עלה בידי התובעת להוכיח כי הנתבעים 2 ו-3 אחראים יחד ולחוד לנזקי השריפה במוסך המבוטח.

 

...

 

מהאמור לעיל עולה שעלה בידי התובעת להוכיח כי האש פרצה במוסך אליק והתפשטה ממנו אל המוסך המבוטח. על יסוד קביעה עובדתית זו נקבע כי האחריות לנזקי השריפה במוסך המבוטח רובצת לפתחם של בעלי מוסך אליק, הן על יסוד הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין והן לנוכח התקיימות רכיביה של עוולת הרשלנות. האחריות מוטלת הן על מנהלי העסק והן על בעלי מבנה המוסך. מכאן שעל בעלי מוסך אליק לשאת בנזקים שנגרמו למוסך המבוטח עקב השריפה.

 

...

 

יישום אמות מידה אלה למקרה דנא מביא למסקנה לפיה יש לדחות את הטענה בעניין ניתוק הקשר הסיבתי. נקבע לעיל שהנתבעים ידעו היטב על בניית מחסן הפח בצמוד לקיר המוסך. ממילא היה עליהם לצפות, ולו בקווים כלליים, את הסיכון האפשרי הנובע ממנו במקרה של שריפה שתצא מהמוסך שבבעלותם, ובפרט משריפה שעלולה לצאת מפתח ארובת האוורור לכיוון המחסן. כאמור, הלכה היא כי אף לו ביצע הניזוק "פעולה מכוונת" – שלא הוכחה בכל דרך במקרה דנא - לא יהא בכך כדי לנתק קשר סיבתי של מי שיכול היה לצפות בקווים כלליים את הפעולה ותוצאותיה. די בקביעה זו כדי להביא לשמיטת הקרקע מתחת לטענות הנתבעים לניתוק הקשר הסיבתי.

 

 

...

 

בניית המחסן בדרך ובמקום בה נבנה, כשבו מאוכסנים מצננים באריזות קרטון, תרמה ללא ספק להתממשות הסיכון. אלמלא נבנה המחסן במקום ובצורה בו נבנה היה נותר פער של שלושה מטרים בין פתח ארובת האוורור לבין קיר הגלריה של מרכז הרדיאטור. די היה במרחק זה, גם לשיטת היינה, כדי למנוע את התפשטות האש. מאידך השיב היינה, וגם על קביעה זו אין חולק, כי אם לפתח האוורור היתה מחוברת ארובה חיצונית העולה כלפי מעלה, כנדרש, לא היתה האש מתפשטת כלל. מכאן שהתפשטות השריפה על הנזקים הכרוכים היא פרי שילוב של אש שפרצה במוסך אליק בשל מחדלי הנתבעים, עלתה דרך ארובה לפתח פתוח שלא חוברה לו ארובה חיצונית שהיתה מונעת את התפשטות האש, ופגעה בעוצמה בקיר מחסן שנבנה על ידי מרכז הרדיאטור במרחק קצר ביותר מפתח הארובה והכיל חומרים הניצתים בנקל, כל זאת תוך יצירת סיכון מוגבר לעלייה באש או למצער חשיפה לסיכון מוגבר מעין זה. השאלה היא, איפוא, אם וכיצד יישקל טיב האשם התורם שיש לייחס לבעלי מרכז הרדיאטור בכל הנוגע להתפשטות האש.

 

...

 

נראה שמבחינה מעשית לא קיים מרחק של ממש בין התפיסה העיונית העומדת בבסיס דין האשם התורם והרואה בו ככזה הבוחן ומעריך את תרומת כל אחד מהצדדים להתרחשות האירוע, לבין האופן בו מפעילים בתי המשפט בפועל את מבחן האשמה המוסרית. לפיכך, לצורך הכרעה בשאלת שיעורו של האשם התורם שיש להטיל בנסיבות המקרה דנא, יש לאמוד את חלקם היחסי של כל אחד מהצדדים להתרחשות האירוע. לעניין זה ניתן משקל, בין היתר, לגורם להתפרצות האש ולגורמים המשולבים שהביאו להתפשטותה ולנזקים שגרמה בנכסים נוספים. שקלולם של כל אלה, תוך מתן משקל לחלק היחסי באחריות ול"נכון וצודק" בנסיבות העניין, מביא בנסיבות העניין לכלל מסקנה לפיה יש לזקוף לחובת המוסך המבוטח על ידי התובעת אשם תורם בשיעור 40%.

 

...

 

במקרה מעין זה חל הכלל לפיו שעה שהסכום ששולם על ידי המבטחת סביר בנסיבות העניין, יש לקבוע שעלה בידי המבטחת להוכיח כי התשלום בוצע מכח חובתה על פי הפוליסה ולפיכך קמה לה זכות התחלוף בגין סכום זה (ראו ע"א 7148/94 הכשרת הישוב נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567, 568 ו-569 (1997), להלן: הלכת הכשרת הישוב; ע"א 7287/12 חתמי לויד'ס נ' חברת נמל אשדוד בע"מ, מיום 9.12.14, בפסקאות 15 ו-21 לפסק-הדין). זאת בפרט לנוכח ההנחה לפיה "אין זה מדרכן של חברות הביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן" והכרוך בה (ראו הלכת הכשרת הישוב, שם). כאשר הפער בין הערכות מומחי הצדדים עומד על כ-5% בלבד, ולנוכח טיב התשלומים העומדים בבסיס חלק מהפער, נוטה הכף לקבלת עמדת התובעת לפיה שילמה את סכום השיפוי למבוטח על יסוד שיקולים סבירים. לפיכך יש לקבל את עמדת התובעת בנוגע לסבירות הסכום ששילמה ולקבוע כי היא זכאית לתבוע מהמזיק את מלוא הסכום שנתבע.

 

סוף דבר

 

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי עלה בידי התובעת להוכיח שהאש פרצה במוסך אליק והתפשטה ממנו למוסך המבוטח, וכי על הנתבעים 2 ו-3 מוטלת האחריות, יחד ולחוד, לשיפוי התובעת בגין תגמולי הביטוח ששילמה למוסך המבוטח. עוד נקבע כי המוסך המבוטח נושא באשם תורם בשיעור 40%.

 

לפיכך על הנתבעים  2 ו-3 לשלם לתובעת 60% מהסכומים בהם נשאה (שסכומם הנומינלי הכולל 2,597,426 ₪, כאשר לכל סכום וסכום יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתו ועד ליום התשלום בפועל). כמו כן ישאו הנתבעים 2 ו-3 בהוצאות המשפט של התובעת, וכן בשכ"ט עו"ד של התובעת בסכום כולל של 80,000 ₪. "