אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: סגירת דלת מכונית על אצבעות היד כתאונת דרכים

השופטת עידית וינברגר: התרשמתי שהתובע דווקא העיד בכנות בכל הקשור למצבו התעסוקתי מאז התאונה ועד היום, ולא ניסה לייחס את הפסקת עבודתו לתאונה נשוא התביעה. התובע אף לא הסתיר את האשפוז האחרון שלו, בשל זיהום בו לקה, ללא כל קשר לתאונה.
 

 

 

 

 

תא (קריות) 12345-01-14‏ ‏ פלוני נ' הראל ביטוח ופיננסים בע"מ

 

בית המשפט: השלום בקריות

 

פסק הדין ניתן ביום: 16/8/2016

 

על ידי כב' השופטת: עידית וינברגר

 

עניינו של פסק הדין: האם יש להכיר בתאונה אשרבגינה נפצע התובע כאשר דלת הרכב בו נהג נסגרה על כף ידו השמאלית, כתאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד?

 

בית המשפט קיבל את התביעה.

 

מתוך פסק הדין:

 

"התובע אף הוא לא סבר שנסיבות פציעתו מהוות "תאונת דרכים" כך שאך מתקבל על הדעת שבקבלתו למשרד חדר המיון לא ציין כי נפצע בתאונת דרכים. לפיכך, אין לראות בכתוב במדבקה נ/11 משום סתירה לגרסת התובע.

 

בהודעה על התאונה, שמסר התובע במשטרה ביום 27.8.12 (נ/17) תיאר את נסיבות פציעתו באופן דומה, כאשר כתב:

 

"עצרתי את הרכב, פתחתי את דלת הרכב, רציתי להוציא חפצים מתוך הרכב, פתאום הדלת נסגרה על האצבע השמאלית..."

 

התיאור תואם לחלוטין את גרסתו כפי שנמסרה בבית המשפט.

 

בהודעה על התאונה לחברת הביטוח מיום 12.12.12 (נ/16) נרשם:

 

"החניתי את רכבי ליד הבית, בשטח ישר, פתחתי את הדלת שליד הנהג כדי להוציא את הפלאפון, לפתע הדלת נטרקה ופגעה באצבע יד שמאל..."

 

לטענת הנתבעת, פרטי הודעה זו סותרים את עדותו של התובע בבית המשפט, וביתר המסמכים, שכן כאן נכתב כי הדלת שנטרקה היתה הדלת "שליד הנהג" ולא דלת הנהג.

 

איני מקבלת את הטענה. אני סבורה כי כל אדם, אף אם אינו מתקשה בשפה העברית, עלול לכנות את "דלת הנהג" כ"דלת שליד הנהג" באופן המכוון לדלת שליד כיסא הנהג.  הביטוי "הדלת שליד הנהג" אינו מכוון, בפי כל, דווקא לדלת של הנוסע היושב ליד הנהג.

 

סתירה מסוימת לתיאור שמסר התובע בעדותו, ניתן למצוא בדו"ח הפציעה שמילא התובע בתאריך 16.6.12 (נ/12) שם נכתב: "וכשיצאתי מהרכב סגרתי את הדלת וביחד נטרקה לי האצבע (הזרת) ביד שמאל"

 

שתי סתירות נוספות, דומות במהותן, ניתן למצוא במכתב ב"כ התובע לנתבעת מיום 22.10.12 (נ/15) שם נכתב: "וכשיצא מהרכב סגר את דלת הרכב על ידו השמאלית" ובתצהיר התשובות לשאלון בתשובה 35 הצהיר: "לאחר חזרתי לביתי עם הרכב סגרתי את דלת הרכב על זרת יד שמאל." (נ/13-נ/14).

 

בשלושת המסמכים הללו, מתואר התובע כמי שסגר את דלת הרכב על אצבעו, באופן אקטיבי, בעוד שבעדותו ובשאר המסמכים אליהם הפניתי לעיל, תוארה סגירת הדלת כפאסיבית – כטריקה לא צפויה.

 

בחקירתו, הבהיר שוב התובע, כי פתח את דלת הרכב "לא עד הסוף" ובאותה שניה סובב את פניו לימין, ואז הדלת נטרקה באופן פאסיבי. (בעמ' 12 לפרוטוקול ש' 5-10).

 

התובע נשאל ביחס לסתירה בגרסאותיו, והשיב כי התיאור המופיע בדו"ח הפציעה (נ/12) מקורו בטעות ניסוח, בשל הקושי שלו בשפה העברית. לשאלה כיצד יתכן שהעברית שבפיו לא היתה טובה, לאחר שירות צבאי, השיב כי התגייס רק במרץ 2012 , כלומר שלושה חודשים לפני התאונה.

 

...

 

מקובל עלי ההסבר שנתן התובע לטעות, לפיו מכתב בא כוחו נוסח על פי הכתוב דו"ח התאונה, אשר הטעה את בא כוחו ביחס לאופן קרות התאונה, ואילו התיאור בדו"ח התאונה (נ/12) אכן נובע מניסוח לא מוקפד. במקור נכתב בדו"ח: "וכשיצאתי מהרכב סגרתי את הדלת וביחד נתרקה לי האצבע (הזרק) ביד שמאל" (הטעויות במקור). כלומר, המילה נטרקה דווקא מופיעה בתיאור, אך במיקום שונה, ואת המילים "כשיצאתי מהאוטו" ניתן בהחלט ליחס לכך שהתובע ביקש לציין כי התאונה אירעה בשלב היציאה מהרכב, ולא במהלך הנסיעה.

 

הסתירות נמצאות בעיקר במסמכים שניסח בא כח התובע, ולפיכך מדובר בתיאור מכלי שני, אשר נסמך על תיאור של התובע בדו"ח התאונה. אמנם, מצופה היה מעורך הדין של התובע שיקפיד בניסוח, לאחר שיברר עם התובע את נסיבות התאונה לאשורן, אולם לא ניתן לזקוף את חוסר הדיוק בכתב התביעה לחובת התובע עצמו.

 

היתכנות התאונה

 

לטענת הנתבעת, לא יתכן כי התאונה אירעה בנסיבות המתוארות.

 

התובע שיחזר את קרות התאונה בפני חוקר מטעם הנתבעת, אשר צילם את התובע בתוך הרכב, בתנוחה בה לטענתו נפצע. לטענת הנתבעת, התנוחה הנטענת בלתי מתקבלת על הדעת, לא טבעית ומאולצת. עוד טוענת הנתבעת, כי לו אכן היתה ידו של התובע מונחת במנח המתואר, והדלת היתה נטרקת עליה כנטען, היו כל האצבעות נפגעות ולא רק הזרת, בגליל המרוחק שלה. 

 

התובע נשאל על כך והשיב כי ספג מכה בכל האצבעות. כולן כאבו, אך רק הזרת נשברה, לדבריו (בעמ' 15 לפרוט' ש' 18-32).

 

לטענת הנתבעת, התיעוד הרפואי מלמד על כך שרק הזרת נפגעה, ולפיכך אין לקבל את טענת התובע המהווה הרחבת חזית.

 

איני מקבלת את טענות הנתבעת ביחס לחוסר היתכנות התאונה, שכן מעדותו של התובע התרשמתי כי נסיבות התאונה דווקא מתקבלות על הדעת.

 

התובע העיד כי כאשר החנה את הרכב, בסמוך לתאונה, חנה הרכב במעלה מדרון, כלומר כשחזית הרכב גבוהה יותר (בעת השחזור עמד הרכב במנח הפוך, ועל כך הסכים גם החוקר). מדובר ברכב מסחרי, מעט גבוה מהרגיל, כפי שניתן להתרשם מתמונותיו (נ/19). לפיכך, מתקבלת על הדעת טענת התובע לפיה החזיק בעמוד המתכת שבין דלתות הרכב משמאל, על מנת לתמוך בעצמו ולהקל על עצמו להתכופף ימינה וקדימה (כשהרכב חונה בזווית כלפי מעלה), כדי לקחת את חפציו מאזור תא הכפפות, שנמצא בחלקו הימני של הרכב (ראו ההסבר ללפיתת העמוד בעמ' 15 לפרוט' ש' 4-9).

 

המנח בו נמצאה היד לטענת התובע, טבעי בעיני ומתקבל על הדעת.

 

גם את הטענה לפיה מנגנון הפגיעה אינו מתקבל על הדעת, איני יכולה לקבל.

 

התובע העיד כי ספג חבלה בכל האצבעות וכל היד כאבה לו. עדותו זו מהימנה בעיני, ואין די בעובדה שהדבר לא צוין בתיעוד הרפואי כדי לסתור אותה. יתכן כי לא היה כל ממצא המצדיק תיעוד רפואי, ביתר האצבעות. מכל מקום, לא ניתן לשלול אפשרות שרק אחת האצבעות תישבר במקרה של פגיעה כאמור, אף אם היא הקצרה ביותר. הדבר יכול להיות, למשל, תוצאה של המישור בו היתה מונחת הזרת בעת טריקת הדלת, כך שאם היתה גבוהה מעט מיתר האצבעות ספגה את עיקר המכה.

 

...

 

לא מצאתי לייחס להימנעות מהבאת האב לעדות את המשקל המיוחס בדרך כלל להימנעותו של בעל דין מזימון עד שיכול היה לתמוך בגרסתו.  

 

עדותו של התובע – עדות יחידה של בעל דין

 

סעיף 54 לפקודת הראיות, מורה על קיומה של חובת הנמקה כאשר ביהמ"ש מבקש להסתמך על עדות יחידה, שאין לה סיוע, בין היתר במקרה ש"העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין".

 

עם זאת, הנמקה מספיקה ניתן לראות גם במתן אמון מלא בגרסת בעל הדין (ע"א 295/89 חיים רוזנברג נ' שרה מלאכי, פ"ד מו (1), עמ' 733).

 

עדותו של התובע, ביחס לנסיבות התאונה, היתה מהימנה בעיני.

 

...

 

התרשמתי כי אי הדיוקים ביחס לתאונות קודמות לא נבעו מניסיון להטעות, אלא מחוסר תשומת לב בלבד, שכן לא היתה צפויה לצמוח לתובע כל תועלת מהסתרת אותן תאונות, שלא יכולה להיות להן כל השלכה על תוצאות התביעה. התרשמתי שהתובע דווקא העיד בכנות בכל הקשור למצבו התעסוקתי מאז התאונה ועד היום, ולא ניסה לייחס את הפסקת עבודתו לתאונה נשוא התביעה. התובע אף לא הסתיר את האשפוז האחרון שלו, בשל זיהום בו לקה, ללא כל קשר לתאונה. 

 

לסיכום, אני סבורה כי התובע הרים את נטל השכנוע המוטל עליו, על פי מאזן ההסתברויות, אני מקבלת את גרסת התובע וקובעת כי נפצע בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק.

 

...

 

סיכום

 

הנתבעת תשלם לתובע סך של 84,200 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך  12,807 ₪ והחזר האגרה ששולמה בסך 712 ₪."