אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: כלפי אילו גורמים קיימת לקרנית זכות חזרה על פי הוראות חוק הפלת"ד?

השופטת אורלי מור-אל: כפי שנפסק לא פעם, זכות החזרה של קרנית, נועדה, בין היתר, לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח ונהיגה ללא רישיון והיא מונעת הטלת מלוא נטל הפיצוי על ציבור המבוטחים
 

 

 

 

 

תא (ת"א) 20951-04-14  קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים נ' בסאם ספורי

 

בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו  

 

פסק הדין ניתן ביום: 4/9/2016

 

על ידי כב' השופטת: אורלי מור-אל

 

עניינו של פסק הדין: קרנית ששילמה פיצויים לנפגע בתאונת דרכים על ידי רכב שלא היה מבוטח בביטוח חובה. אל מי רשאית קרנית לחזור בתביעת השבה בנוסף לנהג הרכב? האם אל מי שנטענת להיות הבעלים הרשום של רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים או גם אל מי שנטענת להיות בעלת זכות השימוש והמחזיקה בו?

 

רקע: בתאונה נפגע רוכב אופניים, חסוי הסובל מפיגור שכלי, ונגרמו לו פגיעות גוף.  בדיקה שעשתה קרנית העלתה, לטענתה, כי במועד הרלוונטי לא היה הרכב מבוטח בפוליסה בת תוקף לביטוח חובה לרכב ושילמה לנפגע פיצויים בהתאם להוראות חוק הפלת"ד.

 

בית המשפט קבע, כי לקרנית קיימת זכות חזרה כלפי כל אחד מהנתבעים על ידה

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את הוראות החוק והפסיקה, באתי לידי מסקנה, כי הנתבעים 2 ו-3, דהיינו החֶבְרָה והקוֹנָה, חבים יחד ולחוד עם הנהג, להשיב לתובעת את הוצאותיה, שכן הוכח, שהחֶבְרָה נותרה בעלת הרכב, מתירת השימוש בו ואף אפשר שהייתה לה מקצת מזכות החזקה ואלו הקוֹנָה הינה בעלת זכות השימוש ברכב בהתאם להסכם המכירה ומתירת השימוש בו לאחרים – כל אחת מן השתיים, ידעה שהרכב לא מבוטח והתירה את השימוש ברכב באופן זה ומכאן אחריותן.

 

זכותה של התובעת מבוססת על סעיף 9(א) לחוק פיצויים, הקובע זכות לחזור אל מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה וכן  בהתאם לסעיף זה, קיימת לתובעת זכות חזרה לבעל הרכב או המחזיק בו שהתיר לאחר לנהוג ברכב ללא ביטוח לפי הוראות הפקודה (ובהתאמה להעדר הזכאות על פי סעיפים 7(6) או 7א לחוק, אליהם מפנה סעיף 9(א)).

 

כפי שנפסק לא פעם, זכות החזרה של קרנית, נועדה, בין היתר, לשמש גורם מרתיע כנגד הבחירה להימנע מרכישת ביטוח ונהיגה ללא רישיון והיא מונעת הטלת מלוא נטל הפיצוי על ציבור המבוטחים

 

...

 

חוק הפיצויים אינו מגדיר מי יחשב "בעל רכב" לצורך חבות על פי החוק ולצורך זכות החזרה, משכך, יש לפנות, ראשית, למשמעות הרגילה של מושג הבעלות על פי דיני הקניין (ראה י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, תשס"ה, עמ' 192).

 

בענייננו, אין חולק, כי החֶבְרָה הייתה תחילה הבעלים של הרכב. עם זאת, מהראיות שהוצגו עולה, שהחזקה ברכב וזכות השימוש הועברה בתאריך 12/3/2011 והרכב נמסר לקוֹנָה, זאת בהתאם להסכם המכר שהוצג ובהתאם לעדות נציג החֶבְרָה והקוֹנָה כאחת.

 

הסכם המכר קובע באופן מפורש, שעל אף מסירת הרכב, הוא נותר בבעלות החֶבְרָה, לקוֹנָה אין זכות לעשות עסקה כלשהי ברכב, ואם תפר הקוֹנָה את הוראות ההסכם ובכלל זה לא תעמוד בתשלומים, רשאית החֶבְרָה להחזיר את הרכב לחזקתה.

 

עוד הוכח בענייננו, כי הקוֹנָה שילמה אך תשלום אחד בגין הרכב והפסיקה לשלם את התשלומים האחרים, התיימרה למכור את הרכב לאחרים ולבסוף ככל הנראה הגיע הרכב למוסך שהתיימר למכור אותו לנהג, דבר שהובא לידיעת החֶבְרָה, אך החברה לא עשתה דבר כדי להשיב את הרכב לחזקתה או לנסות לגבות את החוב באמצעי אחר מלבד נקיטת הליכי הוצאה לפועל נגד הקוֹנָה והודעתה למוסך, כי כל עוד לא ישולם התשלום בעבור הרכב הוא נותר בבעלותה.

 

...

 

העולה מן המקובץ, כי באשר לחֶבְרָה מתקיים יסוד הבעלות, הנדרש בחוק, החֶבְרָה, היא בבחינת "בעל הרכב" לצורך זכות החזרה של התובעת. כאמור, בענייננו אמנם החזקה ברכב וזכות השימוש נמסרו לקוֹנָה הבעלות נותרה בידי החברה. בהקשר זה, לא בוצעה מסירה של הרכב במובן הוראות סעיף 33 לחוק המכר הקובע, כי הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו אלא אם הסכימו הצדדים על מועד אחר או דרך אחרת להעברת הבעלות. בענייננו הסכימו הצדדים על מועד אחר ודרך אחרת: הצדדים הסכימו שרק עם תשלום החוב יעבור הרכב לבעלות הקוֹנָה ובמקביל התחייבה החֶבְרָה להעביר בעלות רק לאחר סילוק סופי של החוב.

 

יתירה מזו, נדמה שבנסיבות שהוכחו די בבעלות הרשומה במשרד הרישוי בנסיבות הקונקרטיות על מנת לענות להגדרת "בעל הרכב" שבסעיף 7(6) לחוק הפיצויים.

 

...

 

באשר למהות זכותה של הקוֹנָה, כזכור הקוֹנָה קיבלה לידיה את החזקה ברכב וזכות השימוש בו ואולם טענה שהוציאה את הרכב משליטתה וחזקתה כחודש לאחר מכן שעה שמכרה את הרכב לאחרים, לדבריה מכרה את הרכב למישהו שקוראים לו אחמד והוא העביר את זה למישהו בשם מחמוד, כאשר לטענתה אחמד לקח את הרכב על מנת למכור אותו ולהביא לה כסף. הקוֹנָה טענה כי לא עשתה עם אחמד הסכם בכתב, וכי קיבלה כסף אינה זוכרת בדיוק כמה, אולי 5,000 או 6,000 ₪. 

 

הנהג כזכור, טען שרכש את הרכב מן המוסך ולאחר התאונה החזיר את הרכב למוסך וקיבל חלק מהכסף.

 

הסכמי מכירה כלשהם – של הקוֹנָה עם אחמד, ושל הנהג עם המוסך לא הובאו וגם לא הובאו כל עדים שיכולים לאשר את טענותיהם, פרט לכך שנציג החֶבְרָה העיד, כי אכן בעל המוסך פנה אליו בנוגע לרשיון הרכב וזה השיב לו שכל עוד תמורת הרכב לא שולמה לא ניתן להעביר בעלות. כמו כן, הסתבר, כי על הרכב היה עיקול ומשכך ממילא, לא ניתן היה למכור את הרכב.

 

...

 

כב' השופט עמית, עמד על כך, שהמדובר בחזקה עובדתית, הנחשבת כראיה נסיבתית שאינה מעבירה את נטל השכנוע אלא את הנטל המשני של הבאת הראיות ובהקשר זה ציין, כי על בעל הדין הנטל להביא ראיות שהנגישות שלו אליהן גדולה מזו של הצד שכנגד. ברגיל, התובעת אינה יכולה לדעת את העובדות הקשורות ליחסים בין הבעלים לבין המשתמש ועובדות אלה אמורות להימצא בידיעת הבעלים או המחזיק ברשות, מתיר השימוש, אף שהמדובר בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי ומכאן שניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות. בבואו לסכם את עניין נטלי ההוכחה בעניין זה קבע כב' השופט עמית -

 

"הנה כי כן, כללים ראייתיים שונים "מושכים" לכיוונים שונים. אמנם נטל ההוכחה הראשוני מוטל על קרנית כתובעת, אך במקרים רבים הנטל לא יהא כבד במיוחד לאור החזקות העובדתיות של חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית; הכלל לפיו על בעל דין להוכיח עובדה המקדמת את עניינו; וכלל הנגישות לראיות. לצד כללים ראייתים אלה, אוסיף כי גם כעניין של מדיניות, יש להקל עם מידת ההוכחה המוטלת על קרנית, על מנת להרתיע מפני הפקרות במסירת רכבים למשתמשים חסרי כיסוי ביטוחי.

 

...

 

נדמה שמדובר בנסיבות קיצוניות, בהם "האשם" הן של החֶבְרָה והן של הקוֹנָה ברורים, מדובר בהעברת הרכב מיד ליד, כשכל אחד מהגורמים המעבירים את זכות השימוש ברכב יודעים באופן ברור שלא קיים ביטוח לרכב ואף לא קיימת כוונה לעשות ביטוח כזה ומאפשרים שימוש של גורמים רבים ברכב בלא ביטוח.

 

...

 

האינטרס הציבורי לאפשר את זכות החזרה של התובעת במקרים מסוג זה, פועל במלוא עוזו ומשכך דינה של התביעה להתקבל.

 

סוף דבר

 

לאור כלל האמור, דין התביעה להתקבל.

 

בהתאם לתצהיר עו"ד אבו קאעוד סהאם מטעם התובעת, שלא נסתר, ואשר לגביו לא טענו הנתבעים כל טענה בסיכומיהם, סכום הנזק שנגרם לתובעת עומד על 54,787 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

 

אני מחייבת אם כן, את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

 

לסכום זה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4% והוצאות האגרה כפי ששולמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד ליום התשלום בפועל.

 

אשר לחלוקה הפנימית בין הנתבעים – אשר כאמור חבים ביחד ולחוד - על הנהג רובצת האחריות הגדולה ביותר, משכך ראוי כי חלקו יעמוד על 70%, כאשר את יתרת האחריות יש לחלק שווה בשווה בין החֶבְרָה לבין הקוֹנָה."