אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: בית המשפט קיבל את עמדתה של חברת הביטוח לגבי מועד סיומה של תקופת הביטוח

השופטת: לימור ביבי: העדרו של מסמך המעיד על רצונו של המבוטח בשינוי תנאי הביטוח על דרך הארכתו, מצביע ביתר שאת על כך שלא התבקש שינוי כאמור, במיוחד בנסיבות בהן הוצג בפני בית המשפט מסמך משנת 1994, המלמד על כך שמקום בו ביקש המנוח לשנות את תנאי הביטוח האחרים (ולא את תקופת הביטוח), הרי שעשה כן בכתב
 

 

 

תא (הרצ') 32127-10-14  לאריסה מתאני נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

 

בית המשפט: השלום בהרצליה

 

פסק הדין ניתן ביום:21/9/2016

 

ע"י כב' השופטת: לימור ביבי

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את תביעתה של אלמנת מבוטח המוטבת לפי פוליסת ביטוח החיים על שמו כנגד חברת הביטוח וסוכנות הביטוח לתשלום תגמולי הביטוח לפי פוליסת ביטוח החיים של המבוטח בעקבות מותו של המבוטח?

 

רקע: חברת הביטוח טענה, כי לפי רשימת הפוליסה והצעת הביטוח, פוליסת הביטוח הסתיימה בהגיעו של המבוטח לגיל 65 ועל כן האלמנה המוטבת לפי הפוליסה אינה זכאית לתגמולי ביטוח מהסיבה שהמבוטח נפטר לאחר מועד סיום הביטוח. האלמנה מצידה טענה, כי לפי תוספת ד' לפוליסה תקופת הביטוח הוארכה בחודש ימים ועל כן הפוליסה היתה תקפה במועד פטירתו של המבוטח והיא זכאית לתגמולי הביטוח.

 

בית המשפט קיבל את עמדתה של חברת הביטוח

 

מתוך פסק הדין:

 

"אקדים אחרית לראשית, לאחר שבחנתי את טענותיהם של הצדדים והראיות כפי שהוצגו בפני הנני סבורה כי נפלה טעות ברישום תאריך סיום הפוליסה הנקוב בנספח ד' וכי אין ליתן תוקף לטעות זו וזאת, בנסיבות בהן הן המבוטח המנוח והן התובעת לא הסתמכו על דבר הטעות ואף לא שינו מצבם לרעה לאור טעות זו.

 

קודם אפרוט טעמי, הנני מוצאת להתייחס לטענה אשר הועלתה על ידי התובעת בסיכומיה, כמו גם בסיכומי התשובה מטעמה ובהתאם לה, אין מקום לדון בטענת ההסתמכות בגין מצג השווא הרשלני בהתאם לדיני הנזיקין, בנסיבות בהן עסקינן בפוליסת ביטוח- ומשכך, יש לנהל דיון הנסב על דיני החוזים.

 

הנני סבורה כי בטענה זו נפלה התובעת לכלל טעות יסודית.

 

כך, ברי כי ככל שקיימת הוראה חוזית הרי שעל ההוראה החוזית האמורה חלים דיני החוזים ובהתאמה ברי כי ככל שקיימת הוראה בפוליסת ביטוח המזכה את המבוטח בתגמולים  אין הכרח כי המבוטח יראה הסתמכות על הוראה זו כתנאי לקבלת תגמולי הביטוח, באשר הסתמכותו לכאורה מובנית. יחד עם זאת, שונים הם פני הדברים מקום בו מדובר בהוראה אשר מתברר כי בטעות יסודה. כך, במקרה בו מדובר בהוראה אשר מקורה בטעות ומקור הטעות ברשלנות, הרי שהמצג המוצג מכח טעות זו הינו מצג שווא רשלני. בנסיבות אלו, איננו מצויים עוד בתחום דיני החוזים, אלא בתחום דיני הנזיקין ועלינו לבחון האם יש במצג השווא הרשלני כאמור בכדי להוביל לחיוב הצד הרשלן. כפי שאראה להלן, חלק מהתנאים להחלת חיוב כאמור הינו נזק אשר נגרם כפועל יוצא ממצג השווא, הקשור בקשר סיבתי להסתמכות על אותו מצג שווא.

 

משהאמור הובהר אפנה לבחינת הטענות לגופן.

 

התאריך הנקוב בנספח ד' הינו בגדר טעות-

 

כפי שפורט לעיל בהרחבה, במסגרת נספח ד' צוין, כתאריך סיום תחולת הביטוח יום 31/10/11 – תאריך אשר התובעת טוענת כי הינו תאריך נכון ואילו הנתבעות טוענות כי הינו תאריך שגוי ובגדר טעות קולמוס.

 

הנני סבורה כי הראיות כפי שהוצגו בפני יש בהן בכדי לתמוך בכך שאמנם מדובר בטעות.

 

...

 

הנני סבורה שבמקרה בפני, העדרו של מסמך המעיד על רצונו של המבוטח בשינוי תנאי הביטוח על דרך הארכתו, מצביע ביתר שאת על כך שלא התבקש שינוי כאמור, במיוחד בנסיבות בהן הוצג בפני בית המשפט מסמך משנת 1994, המלמד על כך שמקום בו ביקש המנוח לשנות את תנאי הביטוח האחרים (ולא את תקופת הביטוח), הרי שעשה כן בכתב (והמסמך הכתוב צויין במסגרת סעיף 5 לעיל לפסק הדין). זאת אף זאת, הנני סבורה כי בנסיבות בהן העידה התובעת שהמנוח היה מסודר ושמר כל מסמך (ראו עדותה בסעיף 8 בתצהירה וכן בעמוד 11 שורות 4-6)– הרי שניתן ללמוד מכך שלא נמצא כל תיעוד בכתב לבקשת המנוח לשינוי תום תקופת הביטוח, שהמנוח לא ערך כל בקשה כאמור שאם לא כן, הרי שהבקשה היתה מתועדת על ידי המנוח.

 

יתרה מכך, הנני סבורה כי טענה ולפיה האריך המנוח את תוקף הביטוח בחודש אחד בלבד במועדים שבין תחילת הביטוח בשנת 1992 לבין מועד הנפקת נספח ד' בשנת 1994 - אינה עולה עם שורת ההיגיון שכן- מה לו למנוח להאריך 17 שנים לפני מועד תום הביטוח את תוקף הביטוח בחודש אחד ויחיד?!

 

בבחינת למעלה מן הצורך- הואיל וכאמור לא הוצגה כל ראייה המעידה על רצון המנוח בהארכת תקופת הביטוח או על פעולתו בתחום זה –הנני מוצאת לציין כי בפני בית המשפט העידה הגב' שלהבת ארז מטעם הנתבעת 1 ומעדותה, אשר לא נסתרה, עולה מפורשות כי תוקף ביטוח החיים הינו עד לגיל 65 ומשכך, גם לו היה מבקש המבוטח לשנות ולהאריך את תוקף הביטוח, לא ניתן היה לעשות כן (ראו עדותה בעמוד 39 שורות 23-27). עדות זו אף בה יש בכדי

לחזק את הטענה ולפיה מדובר בטעות בנספח ד' שכן, לא ניתן היה להאריך את תקופת הביטוח למועד הנקוב בו.

 

יתרה מכך, הנני סבורה כי על דבר קיומה של טעות בנספח ד' ניתן ללמוד גם מנספח ד' גופו –  כך, עיון בנספח ד' מעלה כי מועד תקופת הביטוח הנקוב בו הוא ביום 1/10/92 וכי תקופת הביטוח היא ל- 19 שנים. מתוך הכתוב ניתן ללמוד כי מועד סיום הביטוח הינו ביום 1/10/11 ולא כפי שנרשם באותו מסמך (ראו עדותה של התובעת בעמוד 8 שורות 25-26- המאשרת את האמור). דהיינו, בנספח ד' עצמו סתירה פנימית בין הנתונים כפי שהינם מופיעים בו.

 

הנני מוצאת להוסיף ולציין כי הסתירה האמורה אינה התהייה היחידה אשר ניתן להעלות באשר לנספח ד' אשר בנוסף, תמוה כי הינו נושא תאריך הדפסה : 9/8/94 ואולם נכתב בו כי הינו נכון לתאריך 30/6/94.

 

זאת ועוד, הנני סבורה כי חיזוק לטעות הגלומה בנספח ד' ניתן ללמוד גם  ממסמכים נוספים אשר הוצגו בפני בית המשפט –

 

...

 

לאור האמור הנני קובעת כי אין בטענתה זו של התובעת בכדי לשנות מסקנתי ולפיה האמור בנספח ד' בטעות יסודו.

 

טענתה השנייה של התובעת ולפיה אין מדובר בטעות נסבה על כך שלטענתה הנתבעת לא ערכה כל בדיקות ומשכך, לא הוכיחה שאמנם מדובר בטעות בנספח ד'. הנני סבורה כי טענתה זו של התובעת נשללה בנסיבות בהן, העידה בפני בית המשפט הגב' שלהבת ארז בעמודים 21-23 כדלקמן על דבר הבדיקות אשר נעשו על ידה על מנת לאשש טענת הנתבעת 1 בדבר טעות ועדותה של זו לא נסתרה ולא נשללה.

 

...

 

כבר בשלב זה, הנני מוצאת להקדים ולציין כי הואיל ולטעמי אין בטעות להקים לתובעת זכות תביעה, הרי שאינני נדרשת לבחינת השאלה בעטיה של מי מהנתבעות נגרמה הטעות וכן,  אינני נדרשת לבחינת טענת התובעת ולפיה גם ככל שהטעות הינה טעות הנתבעת 2 הרי שהואיל והינה סוכנת של הנתבעת 1 יש בה בכדי לחייב את האחרונה.

 

במסגרת הפסיקה נקבע כי טעות כשלעצמה – גם ככל שמקורה ברשלנות  - אין בה בכדי להקים חיוב יש מאין (ראו עע (ארצי) 39/99 יהושע אסרף נ' מדינת ישראל, לז (2002) 179 (01.11.2001)), אלא שעל מנת שהתובע בתביעה המבוססת על טעות המהווה מצג שווא רשלני יזכה בתביעתו, עליו להראות כי הסתמך על מצג השווא וכי נגרם לו נזק. כך, במסגרת עא 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (12.08.2007), נקבע על ידי בית המשפט העליון כי:

 

"אחריות בגין מצג שווא רשלני, בדומה לאחריות בעוולת התרמית, תוטל רק מקום בו התובע הסתמך על המצג הרשלני באופן סביר ועקב כך נגרם לו הנזק (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש רע"א, פ"ד נה(5) 276, פיסקה 27 מפי השופטת שטרסברג כהן)."

 

בדומה, בעא (מחוזי- חיפה) 913-08 וינגוט יהודה נ' יונירנט בע"מ (07.09.2009) נקבע:

 

"גם בהנחה שהמערער יצר כלפי המשיבה מצג שווא, לא נגרם למשיבה נזק עקב הסתמכותה על המצג. העוולה של מצג שווא רשלני באה להגן על אינטרס ההסתמכות של הנפגע (להבדיל מאינטרס הציפיות שלו), ויש לבחון את מצבו של הניזוק אלמלא מצג השווא הרשלני – ע"א 5460/94 הדס מפעלי מזון בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד (ניתן ביום 29.6.1997); ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ראשון לציון (ניתן ביום 7.4.1997).

 

את הנזק בגין עוולה המבוססת על מצג שווא רשלני יש לבחון "בהתאם לשאלה מה היה המצב לולא הוצג מצג השווא ולא בהתאם לשאלה מה היה קורה לו הדברים שנאמרו היו אמת" [ע.א 5460/94 הכס מפעלי מזון בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד [פורסם בנבו] [29.6.97], או כפי שמצאנו בע.א. 5610/99, צלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשל"ץ, פ"ד נא [1] 97 [1977]. לגבי הצורך בהסתמכות על המצג ראו ת"א 1056/08  בריו א.ג. בע"מ נ' מחצית היובל בע"מ, פורסם באתרים משפטיים; כן ראו ע"א 790/81 American Microsystems Incנ' אלביט מחשבים בע"מ, פ"ד לט (2) 785, 795-796)."

 

(בהקשר זה ראו בנוסף - ע"א 314/07 רון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 20 ( 8.4.10); ע"א 4482/92  עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נד(5) 252, 286 (2000); ע"א 4413/90 קוטליצקי נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 12 (15.8.91); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 685 (2002)).  

 

זאת ועוד, בכל הנוגע לנזק אשר לו זכאי תובע בעוולת מצג שווא רשלני, בע"א 5610/93 יוסף זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, נא (1) 68 (07.04.1997)  דן בית המשפט העליון באמות המידה לקביעת נזק זה וקבע כי אמת המידה בנוגע לפיצוי בגין מצג השווא אינה מגנה על מלוא אינטרס הציפיות של הנפגע, דהיינו אין היא באה להעמידו במקום בו היה לו היה המצג אמיתי, אלא היא מתמקדת בהגנה על אינטרס ההסתמכות דהיינו – יש לבחון את החובה לפצות, על מנת להשיב את המצב לקדמותו למצב שקדם להיגד הרשלני (הטבת נזק שמקורו בתחום אינטרס ההסתמכות). דהיינו בהקשר למצב שווא רשלני, נוסחת הפיצויים היא זו הנוהגת בדיני הנזיקין -  הנפגע זכאי לפיצויי הסתמכות ולא לפיצויי קיום.  זאת ועוד, באשר ליחס בין אינטרס הצפיות לבין אינטרס ההסתמכות, נקבע באותו עניין, שאינטרס ההסתמכות כולל את זכותו של נפגע לפיצוי על הפסדים שנגרמו לו עקב כך שנמנע מלהתקשר בעסקה חלופית בשל מצג השווא הרשלני וכי הפסד כזה עקב אבדן הזדמנות עלול לנבוע מהסתמכותו הסבירה של הניזוק על המצג ושינוי מצבו של הניזוק לרעה עקב הסתמכות זו.

 

מן האמור נובע, שעל מנת שהתובעת תזכה בתביעתה, עליה להוכיח כי המנוח הסתמך על נספח ד' – דהיינו סבר כי אמנם יש לו ביטוח וכן, להוכיח כי לו היה יודע שהמצב שונה – דהיינו שאין לו הכיסוי הנדון לפרק הזמן של החודש הנוסף- הרי שהיה רוכש לעצמו כיסוי כאמור אצל מבטח אחר ומונע את הנזק המוצא ביטויו בכך שהתובעת אינה זכאית לתגמולי ביטוח. כלומר, על התובעת להוכיח שניים- האחד- הסתמכות ושני- שינוי מצב לרעה. דא עקא, הנני סבורה כי התובעת לא הוכיחה אף לא אחד מן התנאים וקל וחומר שלא את שניהם במצטבר.

 

אפתח בטענת ההסתמכות – במסגרת תצהירה טענה התובעת כי המנוח הסתמך על האמור בנספח ד' ופירטה בסעיף 17 לתצהירה כי עדות להסתמכותו, ניתן למצוא בכך שהמסמך המקורי נשמר על ידו במשך שנים רבות. עוד טענה התובעת כי גם לה נראה המסמך כמסמך רשמי ואמין אשר ניתן להסתמך עליו כחלק מסמכי הפוליסה. בנוסף, טענה התובעת בתצהירה, כי המנוח שמר את כל הדואר מחברת הביטוח בתיקיה מסודרת וכי לשאלתה מדוע הוא עושה כן, השיב כי הוא מסתמך עליהם כדי שלא יהיו ויכוחים להבא. עוד הוסיפה התובעת והצהירה כי לאחר שחלה המנוח ובמועדים בהם הרגיש טוב יותר אמר לה שלא תדאג: "אם הסוף לא יהיה טוב לפחות אקבל כסף מביטוח החיים שקנה כדי שלא יחסר לי דבר לאחר מותו".

 

במסגרת סיכומיה הוסיפה התובעת על טענתה בדבר הסתמכותו של המנוח וטענה כי המנוח הסתמך על נספח ד' הואיל והסתמך על סוכן הביטוח שלו (הנתבעת 2) אשר  הביא לו את נספח ד' וזאת, בבחינת "אתה סומך רק על זה". זאת ועוד, התובעת הוסיפה וטענה כי  אף היא הסתמכה על נספח ד'.

 

קודם לבחינת הטענה בדבר הסתמכות המנוח- הנני מוצאת להקדים ולסלק טענת התובעת ולפיה היא הסתמכה על נספח ד'. באשר לטענה זו, שראשית הטענה נטענה לראשונה בסיכומי התובעת ומשכך, יש בה בכדי להרחיב את חזית המחלוקת שלא כדין ומטעם זה דינה מחיקה. זאת ועוד, הנני סבורה כי דין הטענה להידחות גם לגופם של דברים וזאת, בהינתן  שבמסגרת עדותה של התובעת הוברר על ידה מפורשות כי המועד הראשון בו ראתה את נספח ד' היה לאחר פטירת המנוח (ראו עדותה בעמוד 7 שורות 23-24). בנסיבות אלו הרי שאין בהסתמכותה של התובעת בכדי להקים לה זכות כלשהי וזאת, הואיל והסתמכותה הינה לאחר מות המנוח. בהקשר זה, ניתן להוסיף ולציין כי בהתאם לפסיקה כפי שהובאה לעיל, ממילא מקום בו מוצג מצג שווא, תכלית הפיצוי אינה להעמיד את הניזוק במצב בו היה לו המצג היה אמיתי, אלא תכליתו הינה להעמידו במצב שהיה קודם למצג השווא. בנסיבות כפי שהונחו, הואיל והתובעת גילתה- גם לדידה - את נספח ד' לאחר פטירת המנוח ובמועד בו ברי שלא ניתן היה לעשות לו ביטוח חיים – הרי שאינה יכולה לטעון לנזק כלשהו בגין מצג השווא, באשר לא היה ביכולתה לנהוג באופן שיקים לה ביטוח חיים למנוח לאחר פטירתו.

 

בנסיבות אלו, הרי שיש לדחות טענת התובעת בדבר הסתמכותה היא על נספח ד'. 

 

מכאן אפנה לטענת התובעת ולפיה המנוח הסתמך על נספח ד'. גם טענה זו אין בידי לקבל.

 

כך ראשית- במהלך הדיון המשפטי הוצג בפני תיק הביטוח של המנוח אשר לטענת התובעת במסגרתו ריכז המנוח את כלל מסמכי הביטוח אשר הגיעו לידו במהלך השנים. עיון בתיק העלה כי על המסמכים המצויים בו קיימים סימונים בעט וכן, מירקורים. לבקשתי הובהר על ידי התובעת כי הסימונים בעט נערכו על ידה (ראו עדותה בעמוד 12 שורות 30-32) ואילו- לטענתה- כל הסימונים במרקר על גבי המסמכים, נערכו על ידי המנוח. בהקשר זה בפרט  - העידה  התובעת כי לטענתה, סימן המנוח במרקר על גבי נספח ד' את מועד סיום הביטוח, כי סימן במרקר את מועדי תחילת הביטוח וסיומו (1/10/11)כפי שהם מופיעים בפוליסת הביטוח וכן, את תקופת הביטוח שהיא 19 שנים כפי שהינה מופיעה בפוליסה (ראו עדות התובעת בעמוד 15 שורות 22-27).

 

גם לו אלך עם התובעת כברת דרך ואתן אמון בעדותה ולפיה את ההדגשות במרקר ביצע המנוח וזאת, הגם שעדותה הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי עליה חל סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), הנני סבורה כי אין באמור בכדי לתמוך בטענתה ולפיה יש בסימונים האמורים בכדי להעיד על כך שהמנוח הסתמך דווקא על התאריך הנקוב בנספח ד'. כך בהקשר זה, כאמור לו אמנם סימן המנוח את תאריך הסיום בנספח ד' הרי שהוא סימן גם את תאריך הסיום בפוליסה וחזקה היא כי ידע על כך שקיימת סתירה בין שני המסמכים.  בנסיבות אלו, הרי ששומה היה על המנוח לפנות ולבחון את דבר הסתירה. יתרה מכך, גם לו אמנם הונחו בפני התובע שני המסמכים הסותרים כביכול, הנני סבורה כי שומה שייחס חשיבות גבוהה יותר לאמור בפוליסת הביטוח וזאת, במיוחד בנסיבות בהן על נספח ד' כתוב מפורשות "ט.ל.ח. הפרטים לעיל הינם אינפורמטיביים בלבד ואינם סופיים".

 

יתרה מכך, הנני סבורה כי בהינתן שהמנוח לא עתר לשינוי תקופת הביטוח, סביר שלא הניח שיש ממש בנספח ד' באשר לא היתה כל סיבה לשינוי ולהארכת מועד סיום הביטוח.

 

יתרה מכך, הנני סבורה כי לו אמנם התובע עיין בנספח ד', סביר שראה שהנתונים בנספח ד' סותרים האחד את השני, באשר מחד אמנם נקוב בו תאריך סיום : 31/10/11 ואולם, מאידך, נכתב בו כי תאריך התחילה הינה 1/10/92 (ואף נתון זה הודגש במרקר) וכי תקופת הביטוח הינה 19 שנים, דהיינו מועד הסיום של הפוליסה- גם לפי נספח ד' הינו ביום 1/10/11 (ראו עדותה של התובעת עצמה בנושא בעמוד 8 שורות 25-26) .

 

זאת אף זאת, בכל הנוגע לטענה – אשר הושמעה לראשונה במסגרת סיכומי התובעת ולפיה סוכן הביטוח מסר לתובע את נספח ד' בבחינת: "אתה סומך רק על זה" – הרי שטענה זו יש לדחות מכל וכל וזאת הואיל ונטענה לראשונה בסיכומי התובעת ומבלי שיש לה כל ביסוס ראייתי באיזה מהעדויות אשר נשמעו בפני בית המשפט.

 

יתרה מכך, הנני מוצאת להטיל ספק בטענת התובעת ולפיה קודם לפטירתו הרגיע אותה המנוח ואמר לה שאל לה לדאוג שכן, קיים לטובתה ביטוח חיים ולמצער בטענתה ולפיה- ככל שאמנם כך אמר המנוח הרי שהתייחס לפוליסת ביטוח ספציפית זו. לעניין זה  העידה התובעת בזו הלשון:

 

"ש. מתי אמר לך שיש לו פוליסת ביטוח?

 

ת. כשהרגיש לא טוב, חודש לפני שנפטר. הוא חשב שיש לו פוליסה. הוא אמר שיש לי ביטוח, לא דיברנו ממש על התאריכים. הוא אמר שלא אדאג שיש לו ביטוח. הוא עד הרגע האחרון חשב שיחיה התקופה היתה מאד קשה. יכלול  (צ"ל "יכול" ל.ב.) להיות שגם הוא היה מבולבל. אם לא היה מסמך כזה 31 לא הייתי ניגשת".

 

עדותה של התובעת כפי שהובאה לעיל ומאידך טענתה ולפיה המנוח הסתמך על נספח ד', בשים לב לכך שנפטר יומיים בלבד לפני המועד הנקוב בנספח ד', יש בה בכדי לעורר תמיהה ולעניין זה נקשה- בהינתן שאין אדם יודע את מועד פקודתו ובשים לב לכך שהתובעת עצמה טוענת בעדותה שהמנוח סבר עד ליום האחרון שהוא יחיה, כיצד הרגיע המנוח את אשתו התובעת ואמר לה- כטענתה- שיש לה ביטוח, בא בשעה שלו היה הולך לבית עולמו יומיים לאחר מכן, אין חולק שגם לפי נספח ד' כבר לא היה לו ביטוח?!

 

יתרה מכך, ככל שאמנם אמר המנוח לתובעת את שאמר, הרי שיכול – והדבר אף עולה עם שורת ההיגיון לאור האמור לעיל - שהתכוון לפוליסות ביטוח אחרות שהיו לו ולאו דווקא לפוליסת הביטוח נשוא התביעה. בהקשר זה הנני מוצאת להפנות לעדות התובעת בעמוד 14 שורה 20 במסגרתה העידה התובעת כי עורך הדין שביטה מטעמה פנה בהקשר לעוד פוליסות.

 

אשר על כן ולאור כל האמור והמפורט, הנני סבורה שהתובעת לא הוכיחה רכיב ההסתמכות ומשכך, דין תביעתה, המבוססת על הטעות בנספח ד' להידחות.

 

יתרה מכך, הנני סבורה כי התובעת לא טענה וקל וחומר שלא הוכיחה את הרכיב המצטבר השני, דהיינו לא הוכיחה שינוי מצב לרעה של המנוח כפועל יוצא מהסתמכות על נספח ד'.

 

בהקשר זה וכפי שפורט לעיל, היה על התובעת להראות שלו היה המנוח יודע שתקופת הביטוח תסתיים ביום 1/10/11 ולא ביום 31/10/11, היה פועל לשם הארכת תום תקופת הביטוח. הנני סבורה כי לא זו בלבד שהתובעת לא הראתה שכך היה נוהג המנוח, אלא שמתוך הראיות נמצאתי למדה שלא ניתן היה להאריך את תקופת הביטוח לחודש נוסף.

 

בהקשר זה, תחילה- בהינתן שהמנוח חתם על הצעת הביטוח במסגרתה נקבע כי תום תקופת הביטוח יהיה ביום 1/10/11 והסכים לה, ספק בעיני באם היה פועל להארכת הביטוח בחודש נוסף, שאם לא כן היה מבקש מלכתחילה שמועד הביטוח יסתיים בסוף חודש אוקטובר 2011 ולא בתחילתו. זאת ועוד, יש להדגיש כי בהינתן שהתובעת טוענת שבמסגרת נספח ד' בא לידי ביטוי שינוי שביקש המנוח בפוליסת הביטוח שלו, הרי שבהינתן שנספח ד' הינו משנת 1994, היה על התובעת להראות כי היה שינוי בין מועד תחילת הפוליסה- בשנת 1992 שאז הסתפק התובע בפוליסת ביטוח עד ליום 1/10/11 לבין שנת 1994 אז כביכול ביקש המנוח להוסיף חודש נוסף ואולם, התובעת לא הציגה כל צידוק להוספת חודש נוסף וקל וחומר שלא הוכיחה שלו היה יודע המנוח בשנת 1994 שפוליסת הביטוח היא עד ליום 1/10/11 כפי שנקוב בפוליסה ולא כפי הנקוב בנספח ד'- היה פועל להוסיף חודש נוסף זה.

 

זאת אף זאת, התובעת לא טענה בעדותה וקל וחומר שלא הראתה שבמועד ההסתמכות ועד למועד פטירת המנוח ניתן היה להאריך את תוקף הביטוח. בנוסף- מנגד לשתיקתה זו של התובעת בהקשר זה, הרי שהעדים מטעם הנתבעות העידו – ועדותם לא נסתרה – שלא ניתן היה להאריך את תקופת הביטוח בכלל ובפרט בחודש. 

 

כך, לעניין זה העיד  מר רון נווה מטעם הנתבעת 1 העיד בעמוד 48 שורות 3-4:

 

"לא נתקלתי בביטוח חיים שמאריכים חודש. זה לא רכב ולא דירה, זה ריסק, ביטוח חיים, אין דבר כזה, בטח לא בחודש".

 

...

 

לאור האמור והמפורט הנני קובעת כי בנסיבות כפי שהונחו בפני, אין בטעות המגולמת בנספח ד' בכדי ליצור לתובעת זכות תביעה כנגד הנתבעות או מי מהן.

 

 

 

סוף דבר:

 

  אשר על כן התביעה נדחית."