אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: סוכנות הביטוח לא התרשלה בשיווק ביטוח אובדן כושר עבודה למבוטח

השופט יצחק כהן: באין ראיה מפי המעסיקה על גובה הכיסוי שהמעסיקה רכשה, אין לנו אלא לסמוך על עדותה של הגב' עירית שפר, שעבדה אצל המשיבה, ומפיה למדנו, שסכום הביטוח הלך ונשחק עם השנים, ועל כן, כדי לשמור על גובה סכום הביטוח, הייתה דרושה השלמה של המערער עצמו
 

 

 

 

עא (חי') 33638-06-16  דוד גרוס נ' סימון את ויזל סוכנות לביטוח בע"מ

 

בית המשפט: המחוזי בחיפה

 

פסק הדין ניתן ביום: 22/9/2016

 

על ידי כב' השופט: יצחק כהן, סגן נשיא

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של המבוטח על פסיקת השלום שדחה את תביעתו כנגד סוכנות הביטוח בעניין השבת הפרמיה אותה שילם בעבור ביטוח מפני אבדן כושר העבודה, שנעשה למבוטח בחברת הביטוח "הראל", בתיווך סוכנות הביטוח?

 

רקע: המבוטח טען שלפי מידע שנמסר לו על ידי פקידה של סוכנות הביטוח, נודע לו לראשונה שהמעביד שילם בעבורו את הפרמיה לביטוח אובדן כושר עבודה ועל סוכנות הביטוח להשיב לו את הפרמיה ששלם לחברת הביטוח. סוכנות הביטוח טענה שסכום הביטוח לפי הפוליסה אותה ערך המעביד הלך ונשחק לאורך השנים ככל שעלה גילו של המבוטח והפרמיה ששולמה על ידי המבוטח שימשה בעבור כיסוי להשלמת ההפרש בסכום הביטוח, כך שיתקיים ביטח בשיעור של 75% ממשכורתו של המבוטח.

 

בית המשפט דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

"כאמור, המערער טוען, שהמשיבה הפרה את הסיכומים עמו, ולשיטתו, ההפרה באה לידי ביטוי, בכך שהמשיבה לא סידרה לו כיסוי ביטוחי כמוסכם עמו, בגובה של 75% משכרו, כנגד תשלום דמי ביטוח קבועים בשיעור 2.5% מהשכר (שהרי לטענת המערער כך הובטח לו, וכך היה על בית המשפט לנסח את השאלה העומדת לדיון).

 

ואולם, בסעיף 14 לעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו, טוען המערער, כי "אכן, המערער אומנם ידע כבר בשנת 2004 שבפועל לא מקוים סיכום הפגישה משנת 2001, ולפיו תמורת הסך של 2.5% שמפריש המעביד יועמד לו כיסוי מלא בגין אובדן כושר עבודה (75%) והוא אף פנה למשיבה וביקש הסברים, אלא שהמשיבה השיבה לו תשובות כוזבות תוך שהיא מעלימה מידיעתו עובדות ומסמכים".

 

צא וראה: אם כבר בשנת 2004 המערער ידע, שהמשיבה (ולמעשה חברת הביטוח "הראל", שלא נתבעה על ידו) אינה מקיימת את הסיכומים עמו, כי אז צדק בית משפט קמא כאשר דחה את תביעת המערער על יסוד ההנחה, שתקופת ההתיישנות התחילה את מניינה ביום האחרון של שנת 2004. גם אם אניח שהיה על בית המשפט קמא להגדיר את השאלה שעמדה לדיון כפי שהמערער מגדיר אותה (וכאמור דעתי שונה מדעת המערער), תביעת המערער כלפי המשיבה נחסמת מחמת התיישנות. טענת המערער, כי ניהל דין ודברים עם המשיבה לאורך השנים, אינה מאריכה את תקופת ההתיישנות.

 

על כן, לאור מחסום ההתיישנות יש לדחות את תביעת המערער בעילה החוזית. למעלה מן הדרוש אוסיף, שאף אלמלא מחסום ההתיישנות, ואם היה עלי לברר את טענת ההפרה לגופה, כי אז, כפי שיובהר בהמשך הדברים, ולאור עדויותיהם של סוכני הביטוח ה"ה אנדראה ויעקב מגן (שאצטט מתוכן להלן), שהעידו מטעם המערער, ואשר בדקו עבורו את תיק הביטוח שלו, מסתבר הדבר, שהמשיבה לא הפרה את הסיכומים עמו.

 

...

 

למיטב הבנתי שלי, תביעתו העיקרית של המערער הייתה דווקא תביעה בעילת התרמית, ומכאן אבחן טענותיו בעניין זה.

 

בכתב תביעתו, כמו גם בתצהיר עדותו הראשית, תאר המערער כיצד גילה שהמשיבה רימתה אותו. בעניין זה טען המערער, כי בשנת 2012 פנה אל מחלקת כוח האדם אצל מעסיקתו, והלין על כך שלזכותו נצברו ימי מחלה מעטים, הגם שכמעט ולא ניצל ימי מחלה. לדבריו, פקידת כוח האדם הרגיעה אותו ואמרה לו להסיר דאגה מלבו, שכן אם חלילה יחלה ולא יהיה כשיר לעבודה, הרי שלאחר 90 ימים יהיה זכאי לקבל מחברת הביטוח פיצוי בגין אובדן כושר העבודה בשיעור של 75% משכרו, ונאמר לו, כי מעסיקתו "מעבירה לחברת הביטוח סכומי פרמיה לכיסוי הנ"ל במסגרת הסיכום עם [המשיבה]".

 

למעשה, טענת המערער היא, שבמשך כל השנים הוא שילם דמי ביטוח עבור כיסוי ביטוחי מפני אובדן כושר העובדה (כיסוי בגובה 75% משכרו לאחר 90 ימי המתנה), והנה התברר לו, מפי פקידה שעבדה אצל מעסיקתו (ראדה שמה), כי במהלך כל השנים (מאז הסיכום משנת 2004 ועד אוגוסט 2013), המעסיקה עצמה שילמה למשיבה את דמי הביטוח כדי לרכוש את הכיסוי הביטוחי האמור. במילים אחרות: המערער טוען, כי שילם עבור כיסוי ביטוחי, שלמעשה נרכש עבורו על ידי מעסיקתו, ואשר תמורתו שולמה על ידי המעסיקה, והרי זו תרמית.

 

..

 

באין ראיה מפי המעסיקה על גובה הכיסוי שהמעסיקה רכשה, אין לנו אלא לסמוך על עדותה של הגב' עירית שפר, שעבדה אצל המשיבה, ומפיה למדנו, שסכום הביטוח הלך ונשחק עם השנים, ועל כן, כדי לשמור על גובה סכום הביטוח, הייתה דרושה השלמה של המערער עצמו.

 

טענותיו של המערער, בנוגע לתרמית מצד המשיבה, מבוססים על דברים שכביכול מסרה לו הפקידה ראדה. על כן, את העובדות שהמערער מבקש ללמוד מפיה של הגב' ראדה, היה צורך להוכיח בעדותה של הגב' ראדה עצמה. בהעדר עדות של ראדה, נשמט לחלוטין כל הבסיס מתחת לטענותיו של המערער על תרמית.

 

...

 

למעשה הדברים שמסרו סוכני הביטוח, שבדקו את עניינו של המערער מטעמו שלו, מאשרים בעדותם את הדברים שמסרה הגב' עירית שפר בעדותה שלה, בדבר הצורך שהתעורר, שהמערער ישלים את דמי הביטוח מכיסו, כדי לשמור על גובה הכיסוי הביטוחי. נשאלת אפוא השאלה, היכן התרמית? הרי מורשיו של המערער מאשרים, שעניינו של המערער התנהל באופן תקין.

 

כדי לחזק טענותיו בדבר התרמית, שעניינה גביית דמי ביטוח ביתר, ובנוסף לאלה שנגבו מהמעסיקה "קל בניין", מביא המערער כראיה את העובדה, שהחל מחודש ספטמבר 2012, הוחלט לבטל את חיובו האישי בדמי ביטוח, "ובמקביל שינו את סעיף אובדן כושר העבודה בפוליסה הראשית באופן שניתן לי כיסוי בגין "אובדן כושר עבודה" עד גובה 75% משכרי בסך 17,500 ₪ כנגד תשלום פרמיה בסך 230.8 ₪, המהווה 1.3% משכרי". עובדה זו, לדעת המערער "ממחישה את עצמתה של העוולה והפרת ההסכם מצידה של [המשיבה]" (וראו סעיף 39 בתצהיר עדותו הראשית).

 

...

 

במילים אחרות: סוכני הביטוח שפעלו מטעמו של המערער הצליחו להשיג לו הנחה נדירה, לאחר שהגירו דם מאוזניהם. ההפחתה בדמי הביטוח אינה מלמדת אפוא כלל וכלל על מרמה כלשהי שבוצעה על ידי המשיבה כלפי המערער.

 

על הטוען תרמית קיים נטל הוכחה מוגבר. טענת תרמית, כידוע, יש להוכיח בראיות מוצקות. הטעם לכך הוא, שהטוען תרמית כלפי אדם אחר, מטיל באחר דופי בעל אופי פלילי. במקרה שלפני, לא זו בלבד שהמערער לא הניח לפני בית משפט קמא ראיות מוצקות להוכחת התרמית, אלא שלא הוכיחה כלל, ודווקא העדים מטעמו, חיזקו את עדותה של העדה מטעם המשיבה.

 

אודה, שנתקלתי בחוסר בהירות מסוים בגרסתו של המערער. מצד אחד, סוכני הביטוח ה"ה אנדראה ויעקב מגן אישרו, כי טיפלו בעניינו של המערער החל משנת 2004. מן הצד האחר, עולה מגרסת המערער, כאילו השניים מונו לבדוק את נושא הביטוח רק לאחר שהוא לא הצליח לקבל תשובות בעצמו מהמשיבה, בעקבות המידע שקיבל מהגב' ראדה בשנת 2012.

 

כמובן, שאם נייחס את טענת התרמית למועד בו מינה המערער את סוכני הביטוח כדי לבדוק את עניינו בשנת 2004, כי אז גם התביעה בעילת התרמית נחסמת על ידי מחסום ההתיישנות. ואולם, כיוון שמסקנתי היא, שלגופם של דברים לא נעשתה כלפי המערער תרמית, אין אני נדרש לנסות וליישב את הפירכה האמורה.

 

סופו של דבר הוא, שלא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, לא בפן החוזי ולא בפן הנזיקי.

 

ה. סוף דבר

 

אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:

 

(א)  הנני דוחה את הערעור.

 

(ב) הנני מחייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט בערעור, בסכום כולל של 10,000 ₪, כולל מע"מ.

 

(ג) ככל שהמערער הפקיד עירבון להבטחת הוצאות הערעור, תעביר המזכירות את העירבון לידי המשיבה, באמצעות בא כוחה (עו"ד איל בריק)."