אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: המחוזי דחה את ערעורה של נפגעת בתאונת דרכים שהתחזתה כסובלת מנכויות קשות

השופט חגי ברנר: אין להקל ראש בחומרת מעשיה של המערערת, אשר בסיועו הפעיל של בנה, הציגה מצגים כוזבים בדבר מצבה הפיזי והנפשי, באופן מתוחכם, שיטתי ולאורך זמן, הן בפני המומחים הרפואיים והן בפני בית המשפט
 

 

 

 

 

עא (ת"א) 6833-06-15‏ ‏ פלונית נ' איילון בע"מ - חברה לבטוח‏

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 27/9/2016

 

ע"י כב' השופט: חגי ברנר ובהסכמת כב' השופטים: ישעיהו שנלר, סגן נשיא וד"ר קובי ורדי, סגן נשיא 

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורה של נפגעת בתאונת דרכים על פסיקת השלום אשר דחה את תביעתה לתשלום פיצויים בגין נזקי תאונת דרכים לאחר שמצא, כי הנפגעת התחזתה כמי שסובלת מנכויות קשות שאינן קיימות בפועל?

 

בית המשפט דחה את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

"לאחר עיון בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי הגם שיש ממש במקצת מטענותיה של המערערת, הרי שמבחינה אופרטיבית דין הערעור להידחות (בכפוף לקיזוז מסוים מתוך סכום ההוצאות בו חויבה המערערת), וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

 

ראשית לכל, אני סבור כי בצדק דחה בית המשפט קמא את בקשתה של המערערת לעבור בדיקה חוזרת, זו הפעם בתנאי אשפוז, וכי אין מקום שערכאת הערעור תורה על עריכתה של בדיקה כזו כיום. אין להקל ראש בחומרת מעשיה של המערערת, אשר בסיועו הפעיל של בנה, הציגה מצגים כוזבים בדבר מצבה הפיזי והנפשי, באופן מתוחכם, שיטתי ולאורך זמן, הן בפני המומחים הרפואיים והן בפני בית המשפט. המערערת התחזתה כמי שרתוקה לכיסא גלגלים בפני כל אחד מהמומחים הרפואיים ואף בפני בית המשפט, שעה שלמעשה היא תועדה בעת שהיא נעה בכוחות עצמה, הולכת, חוצה כבישים, עולה לרכבים ויורדת מהם בכוחות עצמה. המערערת אף התחזתה כמי שאינה מסוגלת לדבר כלל ואינה מבינה את הנאמר לה, אלא שהיא תועדה כשהיא מנהלת שיחה עם נהג שאת רכבו עצרה לצורך נסיעה בטרמפ. ברי כי מעשי התחזות אלה נועדו להאדיר את נזקיה ולזכות אותה בפיצוי כספי ניכר, בגין נזק שלא היה ולא נברא. מעשי התחזות אלה אף צלחו בידיה של המערערת, שכן המומחית ד"ר משגב סברה תחילה שהמערערת סובלת מנכות נפשית חריגה וקיצונית, ובגינה יש לקבוע לה 100% נכות. גם המומחים האחרים לא זיהו את מעשה ההתחזות ואף הם סברו שבעייתה של המערערת היא בתחום הנוירו- פסיכיאטרי. בנסיבות אלה, מתן הזדמנות נוספת למערערת לנסות ולהוכיח את נזקיה בתחום הנפשי, כמוהו כמתן פרס על מעלליה והעברת מסר שלילי כלפי תובעים עתידיים, לפיו גם אם ינקטו בדרכי התחזות ותרמית, בסופו של דבר יסולח להם ותינתן להם הזדמנות שניה להוכיח את נזקיהם. יתר על כן, על פי הדין, לא קיימת חובה ליתן לבעל דין הזדמנות נוספת להוכיח את נזקיו, לאחר שכשל בהזדמנות הראשונה שניתנה לו. למערערת ניתן יומה בבית המשפט, כאשר נבדקה על ידי שלושה מומחים רפואיים שונים, ואם הטקטיקה בה בחרה היתה התחזות ומרמה, אין לה אלא להלין על עצמה כאשר טקטיקה זו לא צלחה.

 

אכן, המומחית ד"ר משגב המליצה על עריכתה של בדיקה נפשית חוזרת, בתנאי אשפוז, תוך שהיא לא שללה קיומה של מצוקה נפשית וכן ירידה קוגניטיבית אצל המערערת, אלא שבית המשפט קמא לא מצא שיש בכך משום סיבה מספקת להורות על בדיקה כזו, ובדין עשה כן, משום שאין לאפשר למתחזים "הזדמנות שניה" לאחר שנתפסו בקלקלתם, מה גם שבעדותה, ולאחר שנחשפה ההתחזות בפניה, המומחית לא קבעה באופן פוזיטיבי קיומה של נכות נפשית למערערת אלא רק לא שללה אפשרות לקיומה של נכות כזו. לא הרי קביעה פוזיטיבית כהרי אי שלילת אפשרות לנכות. בסופו של דבר, הגם שבית המשפט נוטה בדרך כלל לקבל את המלצות המומחים מטעמו (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (1988)), עדיין נתונה לו "המילה האחרונה" בכל ענין בו הוא נדרש להכריע. כפי שנאמר בע"פ (תל-אביב-יפו) 71565/00 עזריאל לוין נ' מדינת ישראל תק-מח 2002(3), 5972 ,עמ' 5994:

 

"אין בכך כדי לומר שבית משפט חייב לקבל מסקנות של חוות דעת מומחה בהעדר חוות דעת מומחה נגדית. המילה האחרונה תמיד שמורה לבית המשפט, וחוות דעת של מומחה יכולה "לקרוס" (מילה טעונה בדיון זה) או להתברר כבעלת משקל מועט וכדומה, גם ללא חוות דעת נגדית."

 

ראה גם ע"א 7991/96 מוחמד אלקבהא ואח' נ' קוטייבה כנעאן ו-2 אח' (12.1.2000), שם נפסק:

 

"ראשית, יש להדגיש שאין בית המשפט חייב לקבל את חוות דעתו של המומחה הרפואי. הוא רשאי לקבל חוות דעת של מומחה, להסתייג מחלקים שבה או לדחותה. כאשר ראיות המובאות בפניו מצדיקות מסקנה השונה מזו של המומחה הרפואי, רשאי בית המשפט, ואף חייב, להגיע למסקנה שונה משל המומחה, התואמת את המסקנה העולה ממכלול הראיות שבפניו. אכן, הנחה היא שמומחה המתמנה על ידי בית המשפט פועל בהגינות ובתום לב. בדרך כלל, חוות דעת זו מתקבלת ועל פיה מחושבים הפיצויים. אך אין בכך למנוע מבית המשפט לבקר את עדותו של המומחה הרפואי ואת מסקנותיו. ברי, ש"המילה האחרונה" בעניין זה היא של בית המשפט."

 

 

 

זאת ועוד, בצדק קבע בית המשפט קמא כי ישנו חשש שמא המערערת תשוב ותתחזה גם בעת אשפוזה. הגם שיש להניח כי התחזות לאורך זמן תהא קשה יותר למערערת, החשש מפני המשך נסיונות ההתחזות נותר בעינו, והמערערת כבר הוכיחה כי ביכולתה להטעות לא פחות מאשר שלושה מומחים רפואיים.

 

לפיכך, יש לדחות את הערעור בנקודה זו ואין להורות על קיומה של בדיקה חוזרת למערערת.

 

יחד עם זאת, בכל הנוגע לדחייתה של התביעה מכוחו של ס' 25 לחוק חוזה הביטוח, דעתי היא שיש לקבל את טענות המערערת ולקבוע כי סעיף זה אינו חל על תביעות המוגשות לפי חוק הפלת"ד.

 

ס' 25 לחוק חוזה הביטוח, שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים", קובע:

 

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".

 

אין למצוא הוראה דומה בחוק הפלת"ד. ס' 7 לחוק הפלת"ד קובע שורה של מקרים בהם הנפגע אינו זכאי לפיצוי על פי החוק. מדובר במי שגרם לתאונה במתכוון, במי שנהג ברכב ללא רשות בעליו, במי שנהג ללא רשיון נהיגה או ללא ביטוח, וכיוצא בזה, אלא ששלילת זכאות בגין התחזות, אינה נמנית על המקרים הללו.

 

יצוין כי בפרשת בג"ץ 6215/12 ורדה באסטאקאר נ' שר האוצר  (פורסם בנבו, 16.06.2015), הותיר בית המשפט העליון בצריך עיון את שאלת תחולתו של ס' 25 לחוזה חוזה הביטוח על תביעות לפי חוק הפלת"ד, אך הזהיר מפני החלה גורפת של הסדרים מחוק חוזה הביטוח על פוליסות של ביטוח חובה:

 

"מנגד, ניתן לטעון כי התכלית הסוציאלית של מערך החקיקה המיוחד החל על נפגעי תאונות דרכים, עומדת בסתירה לתכלית העונשית-ההרתעתית שבבסיס סעיף 25 לחוק. אותיר את שאלת תחולת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח בצריך עיון, מאחר שאינו נושא העתירה שבפנינו. מצאתי לנכון להזכיר סוגיה זו, על מנת להדגים את הבעייתיות בהחלה גורפת של הסדרים מחוק חוזה הביטוח על פוליסת החובה באמצעות הצינור של סעיף 40 או 73 לחוק חוזה הביטוח."

 

נזכיר מושכלות יסוד, ולפיהן תכליתו של חוק הפלת"ד היא סוציאלית- הבטחת פיצוי לכל מי שנפגע בתאונת דרכים. כפי שנפסק ברע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(6) 926, 932:

 

"אחת התכליות העיקריות שעמדה בבסיס חקיקתו של החוק הייתה תכלית סוציאלית שעניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים (ראו י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בעמ' 7). מימושה היה קשור, בין היתר, בקביעה כי אחריותו של הנהג הינה 'מוחלטת ומלאה' ללא קשר להתקיימותו של אשם (סעיף 2(ג) לחוק) וביסוד מנגנון כולל של גיבוי ביטוחי. על-כן מדובר בתפיסה חברתית המכתיבה צורך שלא להותיר נפגעי תאונות דרכים נעדרי פיצוי (רע"א 2853/96  קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח  (להלן – פרשת פרח), בעמ' 685). תפיסה זו מצאה ביטוי גם בגישה פרשנית ליברלית ומקלה המעדיפה להעניק פיצוי לניזוק – תוך פיזור הנזק על הציבור – על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי ..."

 

על רקע זה נפסק כי:

 

"העיקרון המנחה אפוא את פרשנות סעיף 7 לחוק הוא שיש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק – שלילת פיצוי מן הנפגע – לבין ההפרה."

 

 

(דנ"א 10017/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נח (5) 639 (פורסם בנבו, 02.06.2004)).

 

ואכן, נוכח אופיו הסוציאלי של חוק הפלת"ד, דעתי היא שאין מקום לקרוא לתוכו בדרך של חקיקה שיפוטית, שלילת זכאות לפיצויים ממי שנפגע בתאונת דרכים באמצעות החלה של ס' 25 לחוק חוזה הביטוח.

 

גם כב' השופט א' ריבלין, בספרו "תאונות הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים" (מהדורה רביעית, 2011) ע' 22, סבור כי ס' 25 לחוק חוזה הביטוח אינו חל על תביעות לפי חוק הפלת"ד:

 

"אירועים- שלגביהם חלות הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי הקובעות, כאמור, כי תנאים מסוימים המחריגים את הכיסוי הביטוחי הם חסרי תוקף כלפי צד שלישי- אין לגביהם תחולה להוראות חוק חוזה הביטוח התשמ"א- 1981. לפיכך מקום בו חלות הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי- אין תחולה להוראת ס' 25 לחוק חוזה הביטוח השוללת את זכותו של מי שמסר למבטחת עובדות כוזבות בכוונת מרמה. הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי גוברות על הוראות חוק חוזה הביטוח וזאת מכח הוראת סעיף 73 לחוק חוזה הביטוח ומכח ההסדר המפורש בפקודת ביטוח רכב מנועי."

 

דעה זו מקובלת אף עליי.

 

ראה גם פסק דינו של כב' השופט ד' פיש במסגרת ת.א. 13212/05 (חי') סאמי דלאל נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 03.08.2009):

 

 

 

"עד כמה שהדבר מפתיע, בתביעות לפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין תחולה לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, הפוטר מבטח מחבות במקרה של מסירת עובדות כוזבות בכוונת מרמה. מסקנה זו עולה בצורה ברורה מסעיף 73 לחוק העוסק בשמירת דינים והקובע כי, "הוראות חוק זה יחולו כשאין בפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, או בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון." ... עינינו הרואות כי קיימות הוראות מיוחדות בנדון. ראשית, החבות הביטוחית בענייני תאונות דרכים והיחסים החוזיים הנובעים ממנה נקבעים מכוח מההסדר המפורש הקבוע בסעיף 3 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נ-ח), תש"ל-1970 "[ש]הוראותיה עדיפות מהוראות חוק חוזה הביטוח, אם לפי עקרונות כלליים ואם לפי ההוראות המפורשות שבסעיף 73 לחוק זה." ... יתר על כן, ההסדר המיוחד קיבל ביטוי נוסף כאשר קובע סעיף 7 לחוק הפיצויים רשימה ממצה של נפגעים אשר אינם זכאים לפיצויים ... נפגע שמנסה לרמות חברת ביטוח אינו כלול בחריגים שברשימה. התוצאה הינה כי אדם המוסר פרטים כוזבים באשר למקרה ביטוח בנוגע לתאונת דרכים אינו נפסל מקבלת פיצוי, משתי סיבות: לאור העדיפות הניתנת לפקודת ביטוח רכב מנועי על חוק חוזה הביטוח בתביעות להטבת נזקי גוף מתאונות דרכים ובפרט העדר תחולה של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח ומפאת אי-הכללת מקרה כאמור בסעיף 7 לחוק הפיצויים."

 

אכן, בע"א (חי') 3000/04 אריה חב' לביטוח בע"מ נ' עאמר עלי  (פורסם בנבו, 26.10.2005) קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי מכוחו של ס' 25 לחוק חוזה הביטוח ניתן לשלול פיצוי מנפגעי תאונת דרכים שנקטו בדרכי מרמה כלפי המבטחת, אלא שהטענה לפיה סעיף זה איננו חל בתביעות לפי חוק הפלת"ד לא נטענה וממילא לא נדונה בפסק דין זה, והדיון נסב אך ורק על השאלה האם אכן הוכחה המרמה הנטענת.

 

גם בת.א. (י-ם) 1119/84 גועגע עבד אל גאבר נ' הלבנון בע"מ  פ"מ , תשמ"ח (2) 045 (פורסם בנבו, 31.12.1984) (מפי כב' השופט י' וייס) נקבע כי ס' 25 חל אף על נפגעים לפי חוק הפלת"ד, אלא ששם היה מדובר בפגיעה עצמית, בה נפגע המבוטח עצמו, שלא כמו בעניננו בו מדובר בנפגע שהוא צד ג' ואיננו צד לחוזה הביטוח של נהג הרכב הפוגע. מכל מקום, דעתי בענין זה שונה. לדידי, אין תחולה לס' 25 לחוק חוזה הביטוח על תביעות המוגשות לפי חוק הפלת"ד, בוודאי לא כאשר התובע הוא צד שלישי ולא הנהג המבוטח.

 

סיכומו של דבר, לא היה מקום לדחות את תביעתה של המערערת בהסתמך על ס' 25 לחוק חוזה הביטוח.

 

השאלה הבאה הטעונה הכרעה היא האם לבית המשפט נתונה סמכות טבועה לדחות תביעה מחמת התנהלות כגון זו של המערערת בעניננו. בית המשפט קמא ציין אמנם בפסק דינו כי בכוונתו להידרש לסוגיה זו, אלא שבפועל, הוא לא עשה כן, ומתוך עיון בפסק הדין עולה כי תביעתה של המערערת נדחתה רק בשל החלת ס' 25 לחוק חוזה הביטוח.

 

במחלוקת זו, דעתי היא שחרף חומרתו הרבה של המקרה דנן, אין מקום לסלק את התביעה מחמת התנהלותה של המערערת. אכן, הגם שבדרך כלל סמכות טבועה "אינה אלא אותה סמכות מינימלית בעניני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית-המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים" (ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89, 96 (1974)), והגם שבדרך כלל היא מתייחסת לנושאים הקשורים בסדרי דין (רע"א 4990/05 ממן יעקב ו-80 עוררים אח' נ' עיריית הרצליה (פורסם בנבו, 07.10.2009)), דומה שאין חולק כי לבית המשפט נתונה הסמכות הטבועה לסלק תובענה מקום בו עשה בעל דין שימוש לרעה בהליכי משפט. יחד עם זאת, יש לנהוג מתינות רבה בשימוש בסמכות זו, והדבר ייעשה במקרים חריגים בלבד:

 

"נראה הדבר כי לבית-המשפט קנויה גם סמכות טבועה לסלק תובענה על הסף – אם במחיקתה ואם בדחייתה – מקום שבו עשה בעל-דין שימוש לרעה בהליכי משפט ... עם זאת ברי כי השימוש בסמכותו הטבועה של בית-המשפט ייעשה בזהירות. כך בכלל ... וכך במיוחד כאשר מדובר בסילוק תובענה על הסף. הטעם לכך הוא שיש להישמר פן תיפגע הזכות היסודית בדבר פנייה לערכאות יתר על המידה."

 

(ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (1) 577 (פורסם בנבו, 09.10.2003)).

 

ראה גם ע"א 8184/12 מרכז תורני לאומי ע"ר נ' הרב מרדכי דב קפלן (פורסם בנבו, 28.10.2015):

 

"אכן, לבית המשפט סמכות לסלק תובענה על הסף מקום בו עשה בעל דין שימוש לרעה בהליכי משפט, אולם השימוש בסמכות זו ייעשה במשנה זהירות ובמקרים חריגים בלבד (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין) 400 (1995); ע"א 2452/01  דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (1999); בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה שנפ [פורסם בנבו] (2007); רע"א 993/96 מדינת ישראל נ' מוסטפה דיב מרעי דיראני [פורסם בנבו] (2011)). הפסיקה הכירה בזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, והכלל הוא כי שערי בית המשפט לא יינעלו בפני תובע המבקש סעד, אלא מטעמים כבדי משקל ... ".

 

דברים אלה נאמרו בהקשר של סילוק על הסף, אך הדברים יפים גם במקרה של סילוק לאחר שמיעת ראיות. יחד עם זאת, כל מקרה ונסיבותיו. בעניננו, דומה כי בגין התנהלותה הפסולה, המערערת כבר באה על עונשה בשני מישורים: במישור המהותי, היא איבדה את הזכות להוכיח כי נזקיה עולים על מה שקבע בית המשפט קמא. במישור הדיוני, היא חוייבה בתשלום הוצאות משפט. בנסיבות אלה לא יהיה זה ראוי להוסיף סנקציה נוספת, של שלילת פיצויים בגין נזק שדבר קיומו הוכח בראיות ולמעשה הוא איננו שנוי כלל במחלוקת.

 

בית המשפט קמא אמד את נזקיה של המערערת בסכום כולל של 55,558 ₪ (מתוכו סך של 21,000 ₪ הוא לפני שערוך). סכום זה נבלע בסכום התגמולים ששילם המל"ל למערערת. יחד עם זאת, כפי שציין בית המשפט קמא, המערערת זכאית לתשלום בשיעור של 25% מהנזק המוכח, שכן דיווחה על תביעתה למל"ל. משמע, המערערת זכאית  לתשלום סך של 13,890 ₪ (לפני השערוך). במקביל, בית המשפט קמא מצא לחייב את המערערת בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪. בקביעת ההוצאות לחובתה של המערערת לא מצאתי יסוד להתערב, נוכח חומרת התנהלותה. מכאן שמסכום ההוצאות שנפסק לזכותם של המשיבים, יש לקזז את הסכום המשוערך לו זכאית המערערת.

 

 

 

סוף דבר, הערעור נדחה, בכפוף לכך שהתשלום המגיע למערערת, יקוזז מתוך סכום ההוצאות שנפסק לטובת המשיבות. ככל שההוצאות כבר שולמו במלואן על ידי המערערת, אזיי על המשיבות לשלם לה סך של 13,890 ₪, כשהוא משוערך להיום."