אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: עצם ההימצאות ברכב אינה בגדר שימוש ברכב

השופטת יעל ייטב: מעצם תיאורו של התובע עולה כי גם לשיטתו לא היה זה תיקון או טיפול דחוף. התובע לא עצר את האוטובוס במקום כדי לטפל בתקלה שאינה סובלת דיחוי, אלא הוא המשיך בנסיעה, הגיע לתחנה הסופית, הוריד את הנוסעים, ולמעשה סיים את הנסיעה.
 

 

 

תא (י-ם) 9242-12-13  בסאם עאיש נ' איילון חברה לביטוח בע"מ

בית המשפט: השלום בירושלים

פסק הדין ניתן ביום: 30/10/2016

על ידי כב' השופטת: יעל ייטב, סגנית הנשיא

עניינו הביטוחי של פסק הדין: האם האירוע במהלכו נפגע התובע מהווה תאונת דרכים לפי הגדרתה בחוק הפלת"ד?

רקע: על פי תצהיר עדותו של התובע, ארעה תאונה בעת שהוא נהג באוטובוס במסגרת עבודתו, כאשר הגיע לתחנת הורדת הנוסעים האחרונה, לטענתו הוא התכוון להמשיך בדרכו לכיוון משרדי החברה הממוקמים במודיעין, ואולם כיוון שהבחין שעליו לכוון את המראה הצדדית הימנית של האוטובוס, קם מכיסאו, הניח את רגליו על מוט האחיזה של מדרגות האוטובוס, הסמוך לדלת הקדמית, וזאת על מנת להגיע בזויות נוחה לעבר המראה. תוך כדי כיוון המראה, החליקה רגלו וכתוצאה מכך נפל על הרצפה ונחבל בכתפו השמאלית.

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

"קשה להתעלם ממספר סימני שאלה המתעוררים למשמע גרסתו של התובע. בראש ובראשונה, קשה היה להבין מהתובע מהו מנגנון התאונה הנטען. המראה הימנית היא מראה חיצונית, המצויה מחוץ לאוטובוס. הדרך לכוונה, כפי שתיאר התובע עצמו, היא באמצעות טיפוס על סולם העומד מחוץ לאוטובוס. לא ניתן היה להבין מתיאורו של התובע כיצד עמד על מעקה מדרגות העלייה לאוטובוס (ובה בעת גם על המדרגה), נאחז במוט האנכי, והגיע עד למראה לשם כיוונה. מתצהיר עדותו הראשית ניתן היה להבין כי הוא כיוון את המראה בפועל, ותוך כדי כך מעד ונפל. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית הודה התובע כי המראה הייתה רחוקה מדי, ולא עלה בידו להגיע אליה. בשעה שניסה להתמתח ולהגיע לעבר המראה, נפל. מצד שני השיב בחקירתו הנגדית כי בעבר עלה בידו לכוון את המראה בדרך זו.

לתובע הוצג תצלום של אוטובוס על מנת שינסה להסביר את גרסתו, ולאחר שראה כי הגרסה אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם מבנה האוטובוס, טען כי האוטובוס שבו אירעה התאונה היה מדגם אחר מזה המוצג בתצלום. התובע עצמו לא הציג תצלום של האוטובוס האחר, שבו אירעה התאונה, אף לא הביא כל ראייה אובייקטיבית שיש בה כדי לתמוך בגרסתו באשר למנגנון התאונה הנטענת.

תהיה נוספת באשר למנגנון התאונה עולה מהעובדה שכתפו השמאלית של התובע היא שנפגעה, ולא הימנית. על פי תיאורו, עמד התובע על המעקה, כשהוא אוחז בידו השמאלית במוט, ונטה עם ידו הימנית לעבר המראה. סביר היה לצפות שאילו היה נופל בנסיבות שכאלו תוך כדי התמתחות אל עבר המראה היה נופל בראש ובראשונה על ידו הימנית. לא ברור מתיאורו כיצד זה נפגעה ידו השמאלית דווקא, והסבריו לכך לא התיישבו עם ההדגמה שהדגים במהלך חקירתו.

מעבר לסימני שאלה אלו, העולים בשל הקושי להבין את מנגנון התאונה ואת היחס בינו לבין הפגיעה, עיון בגרסתו של התובע לאחר התאונה מגלה כי חלה תמורה בגרסתו באשר לנסיבות התאונה, גרסתו לא הייתה קוהרנטית, ונפלו בה סתירות.

...

לא רק במסמכים הרפואיים, אלא גם במסמכים הקשורים למקום העבודה ולתביעה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי נזכר קשר בין התאונה לבין העבודה באיחור בלתי מוסבר. בטופס בל/ 250 מתאריך 16.04.2012, וכן בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, ציין המעביד מפורשות כי התובע נפגע ביום 18.03.2012 שהה במחלה, ורק לאחר מכן דיווח על תאונת עבודה. צוין בטופס כי תשלום המחלה יקוזז מהשכר. ניתן לכאורה להתרשם מהדברים האמורים כי למעביד דווח בתחילה על מחלה, ואילו הדיווח על תאונה שאירעה בעבודה ניתן רק כחודש לאחר שאירעה.

תהיות עולות גם באשר לתיאור נסיבות התאונה. במסמכים שהוגשו למוסד לביטוח לאומי הסתפק התובע בכך שהתאונה אירעה בעת העלייה במדרגות האוטובוס. בטופס בל/ 250 מתאריך 16.04.2012, נכתב באשר לנסיבות התאונה: "עליתי על המדרגה באוטובוס כדי לכוון את המראה והחלקתי על המדרכה. נפגעתי בכתף השמאלית".

...

ראוי לציין כי תהיות וסימני שאלה אלו מתחזקים נוכח העובדה שלא הייתה זו תאונת העבודה הראשונה שנגרמה לתובע. בשנת 2011, מספר חודשים לפני התאונה הנוכחית, שהה התובע תקופה ממושכת בתקופת אי כושר עבודה בעקבות תאונת עבודה אחרת, שאירעה לו בעת נסיעה באוטובוס. התובע היה אפוא מודע למעמד של נפגע עבודה, לזכויות המתלוות לכך, ולהליכים הקשורים בתאונת עבודה. בעדותו לא נתן כל הסבר סביר לכך שהוא לא דיווח באופן מיידי על תאונת עבודה, לא לרופאים המטפלים, לא למעביד, וקשה להימנע מהרושם כי רק בדיעבד ביקש התובע ליצור את הקשר בין תאונה שאירעה לו לבין עבודתו.

...

אמנם בענייננו הוכרה התאונה כתאונת עבודה, ואולם כיון שלא נערכה בדיקה על ידי המוסד לביטוח לאומי, וסיווגה של התאונה כתאונת עבודה יסודה לכאורה בדיווחו של העובד, בעוד שהמעביד ציין את הסייג שציינתי באשר למועד הדיווח, לא מצאתי שיש בכך כדי לתמוך בעדותו של התובע. מדובר בענייננו בעדות יחידה של בעל דין, אשר אינה נתמכת בראיות אובייקטיביות, בוודאי שאינה נתמכת במסמכים שנערכו במועד סמוך לתאונה, שחזקה כי האמור בהם מהימן יותר, ומשקף את המצב לאשורו. קשה להימנע מהרושם (אשר התחזק במהלך חקירתו של התובע) כי התאונה לא הייתה תאונת עבודה, אף לא הייתה קשורה באוטובוס, כפי שמשתקף באישורים הרפואיים הסמוכים לתאונה ובדיווח הראשוני למעביד. נראה כי רק בדיעבד ביקש התובע לקשור בין תאונה שאירעה לו לבין העבודה ולבין האוטובוס. בתחילה ניסה להצביע על קשר סיבתי בין תאונה שאירעה לו לבין האוטובוס, בתחילה באמצעות הטענה כי אירעה על מדרגות האוטובוס, ולאחר מכן, טענה כי אירעה בשעה שעמד על המעקה באוטובוס עצמו.

אשר על כן, ונוכח סימני השאלה שהזכרתי, אשר לא נמצא להם הסבר סביר, מצאתי שלא עלה בידי התאונה להוכיח את גרסתו באשר לנסיבות התאונה, וכפועל יוצא מצאתי שיש לדחות את התביעה.

...

מעבר לדרוש אתייחס למחלוקת שנייה בין הצדדים, והיא, האם תאונה שאירעה בנסיבות שאותן תיאר התובע היא בגדר תאונת דרכים. לטענת התובע, יש לסווג את התאונה שאירעה לו כתאונת דרכים, בחלופת שימוש של "טיפול דרך או תיקון דרך" אשר נעשה אגב הנסיעה ולצורך המשכה המידי. התובע הפנה בסיכומיו לרע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (מיום 04.02.09, להלן – "פרשת חסן נביל"), שם נקבעו התנאים להגדרת טיפול דרך כדלקמן: האירוע אירע בדרך; טיפול הדרך נדרש עקב אירוע פתאומי; לא מדובר בתקלה מורכבת, הטיפול נעשה ברכב עצמו או באחד מרכיבי הרכב.

אשר לתנאי הראשון, הפנה התובע לפסק הדין ברע"א 372/10 הראל נ' ספנייב (מיום 16.06.10, להלן- "פרשת ספנייב"), שבו נכתב כי המונח "בדרך" מתייחס לשלב המתחיל בעלייה לרכב ומסתיים בירידה ממנו, בסיומה של הנסיעה. נטען כי בהלכה הפסוקה נקבע כי תנאי זה משלב בתוכו שני מבחנים: הראשון, המבחן הגאוגרפי, שלפיו נעשה התיקון בדרך, ולא במקום אחר כגון ליד הבית. השני, מבחן הזמן- התיקון נעשה אגב נסיעה או לצורך המשכה המידי. נטען כי בענייננו התקיימו שני התנאים האמורים ועל כן יש לקבוע כי התאונה ארעה במהלך הנסיעה, בטרם סיומה במודיעין, ולפיכך מדובר בתאונה שארעה "בדרך".

אשר לתנאי של "עקב אירוע פתאומי", טען התובע כי בית המשפט העליון הגדיר את דרישת הפתאומיות בע"א 3392/09 אליסן דהן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ וקבע כי "דרישת הפתאומיות מבטאת את התפיסה כי תיקון דרך יכנס לגדר "שימוש", אך כאשר הוא מהווה חלק בלתי נפרד מהנסיעה. משמע, התקלה אירעה באופן פתאומי ובלתי צפוי, ולפיכך מחייבת את הנהג לתקנה באופן מיידי על מנת שיוכל להמשיך בנסיעתו". נטען כי בעניינו מדובר באירוע פתאומי, אשר חייב את התובע לקום מכיסאו ולתקן את כיוון המראה, על מנת שיהיה באפשרותו להמשיך בנסיעה באופן בטיחותי. לאור זאת, נטען כי יש לקבוע כי מדובר באירוע פתאומי.

אשר לתנאי שלפיו לא מדובר בתקלה מורכבת, טען התובע כי ברור מהנסיבות שמדובר בתקלה שגרתית, וככל אשר אינה נדרשת לתיקון בידי איש מקצוע, וככל שמתרחשת במהלך הנסיעה, נדרש הנהג לטפל בה באופן עצמאי. נטען כי מתקיים גם התנאי של טיפול באחד מרכיבי הרכב, שכן מראת הרכב נמנית על אחד מרכיביו.

...

מעבר לדרוש אציין כי גם טיפול או תיקון דרך צריכים לעמוד במבחנים איכותיים לסיווגם ככאלו. התובע לא הציג בפני מהי הדרך לכוון את המראה כיוון דחוף, ואולם בכל מקרה קיים קושי רב בסיווג עמידה על מוט האחיזה כאמצעי לתיקון דרך. זאת ועוד, על פי תיאורו של התובע בחקירתו הנגדית, להבדיל מהאמור בתצהיר עדותו הראשית, הוא כלל לא הגיע למראה כדי לכוונה. עצם

לסיכום נקודה זו, גם אילו הייתי מקבלת את טענתו של התובע לכך שהתאונה אירעה בקשר עם האוטובוס, לא הייתי מוצאת שעלה בידו של התובע להוכיח כי מדובר בתאונת דרכים.

...

סיכום

אשר על כן התביעה נדחית."