אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: נדחתה תביעה בגין הנזק הנפשי שנגרם לתובע בגין פציעתה של אמו בתאונת דרכים

השופטת אשרית רוטקופף: משעה שמבחני הלכת אלסוחה אינם מתקיימים במלואם בענייננו, התובע אינו זכאי לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות ההשלכות הנטענות של פגיעת אימו
 

 

 

תא (פ"ת) 45727-12-13  פלוני נ' שולי חג'ג'

בית המשפט: השלום בפתח תקווה

פסק הדין ניתן ביום: 1/11/2016

על ידי כב' השופטת: אשרית רוטקופף

עניינו של פסק הדין: האם התובע זכאי לפיצוי כנפגע משני בגין הנזק הנפשי שנגרם לו לטענתו, כתוצאה מפגיעתה של אימו בתאונת דרכים?

בית המשפט דחה את התביעה

מתוך פסק הדין:

" לטענת התובע בעקבות פציעת אימו בתאונה ומעורבותו הרגשית הרבה בתהליך שיקומה, הוא החל לסבול ממצוקה נפשית מתמשכת ומצב נפשי ירוד, שהתבטאו בתסמינים גופניים שונים, ובין היתר, ברעד בחצי גוף, ירידה במשקל, חוסר תיאבון, קשיי שינה, לחץ ומתח נפשי רב, עצבנות, גילויי תוקפנות כלפי רעייתו. כן, טען התובע כי החל לפתח בהדרגה מחשבות פרנואידיות הקשורות להליך המשפט של אימו מול הנתבעת, לרבות מחשבות על כך שהנתבעת וחוקריה מחבלים במכוניתו; פורצים לביתו; הניחו קליע של אקדח ויונה ערופת ראש בכניסה לביתו וכן שהם עוקבים אחריו באמצעים אלקטרוניים מתוחכמים (דבורים עם מצלמות) ואף שתלו שבב בגופו לצורך קריאת מחשבותיו.

המחלוקת הראשונה הדרושה הכרעה בענייננו נסבה אודות שאלת זכאותו של התובע לפיצוי בגין טענתו כי הינו נפגע משני כתוצאה מהתרשמותו באופן ישיר מפגיעתה של אימו בבית החולים במועד התאונה ובתקופת השיקום הארוכה לאחריה. מכאן שיש לבחון את זכאות התובע לפיצוי על פי המבחנים שנקבעו בהלכת אלסוחה. הלכת אלסוחה קובעת ארבעה תנאים אשר רק בהתקיימם במצטבר זכאי נפגע משני לפיצוי בגין נזקיו.

התנאי הראשון - זהות התובע;

א.      נדרש, כי תהיה קרבה משפחתית בין התובע והנפגע בתאונה. בהלכת אלסוחה נקבע כי בעיקרון עסקינן בקרבה מדרגה ראשונה וההנחה היא, כי מידת הקרבה משליכה על עוצמת הנזק הנפשי. עם זאת, הפסיקה הכירה גם במקרים בהם אין עסקינן בקרבה מדרגה ראשונה כמקרים בהם זכאי הנפגע המשני לפיצוי.

ב.      בענייננו, התנאי היחיד שעל קיומו אין מחלוקת בין הצדדים הינו תנאי זה, לאור מידת הקרבה שבין התובע לנפגעת בתאונת הדרכים כאמור.

התנאי השני – התרשמות ישירה מהאירוע המזיק;

א.      ההלכה חלה במקרה של תובע שהיה עד ראיה או שמיעה לתאונה בה נפגע קרוב משפחתו, ובמקרה של תובע אשר עמד בחושיו על תוצאותיה המידיות של התאונה, אף אם לא היה עד ראיה ושמיעה לה. ההנחה היא, שככל שהניזוק המשני קרוב לאירוע המזיק וחווה אותו בחושיו אזי צפוי יותר שייגרם לו נזק נפשי.

 

 

...

מעדותו של התובע עלה כי חלק לא מבוטל מהנזקים הנפשיים שנטען כי נגרמו לו, מקורם למעשה מחשיפתו של התובע למראות מצבם הרפואי של  המטופלים האחרים ששהו בבית החלים לוינשטיין, ולא בהכרח כתוצאה מהחומרה וההשלכות פגיעתה הישירה של אימו בתאונה. יחד עם זאת, יש לזכור כי למעשה התובע היה נוכח למעשה, פעמיים, באשפוזה של אימו בחדר מיון; הראשונה - בסמוך לאחר פגיעתה בתאונת הדרכים; השניה – במהלך האשפוז הנוסף, הקצר יותר, בבית חולים "מאיר" שאירע בסמוך לאחר קליטתה של האם לבית לוינשטיין. ודוק, אין לטעמי נפקא מינה לטענות שהועלו בסיכומי הנתבעת לעניין שאלת מצבה ההכרתי של האם בעת האשפוזים או מקום להתחשב בתהייתה הכיצד האחיות של התובע שהיו נוכחות גם הן בחדר המיון לא ניזוקו נפשית ממראה האם הפגועה. הוכחת חשיפת התובע לפגיעת האם בנסיבות שתוארו, די בה לעמוד בנטל להתקיימותו של התנאי השני בענייננו.

התנאי השלישי עניינו בדרישה של קרבה במקום ובזמן בין היווצרות נזקו של הניזוק המשני לבין הפגיעה בניזוק העיקרי. דרישה זו זכתה לפירוש גמיש; נקבע שאין לשלול את האפשרות שנזק שהתהווה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת להבדיל מהלם מיידי, יהא גם הוא בר-פיצוי. התנאי הקובע – כך נקבע – הינו קיומה של קירבה סיבתית.

התנאי הרביעי עניינו בעוצמת הנזק; בפסק דין אלסוחה נקבע כי נפגע משני זכאי לפיצוי רק בגין נזק נפשי מהותי של מחלת נפש או מקרים ברורים וקשים של פגיעות נפשיות רציניות. בע"א 2935/98 מריה דריז נ' אררט ואח' [פורסם בנבו] (31/8/99), עמ' 3, סיכמה כ' השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"בשורה של מקרים שבאו לפני בתי המשפט בעקבות פסק-דין אלסוחה, הסתמנה גישה לפיה אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה נפשית קלה, לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים, שתשלום פיצוי להם, הוא - מלכתחילה - הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי. בית משפט קמא צטט בהרחבה את הפסיקה המרכזית מאז הלכת אלסוחה והביא מדברי בית משפט זה באותם מקרים שנדונו בפניו. אכן, העקרונות כפי שהציבן בית משפט קמא נכונים הם ועולים מן ההלכות שהוזכרו אלא שנראה כי בית המשפט לא דק פורתא ביישומם על המקרה שבפנינו. כפי שנקבע, לא די בפגיעה נפשית - שהיא למרבית הצער נחלתו של כל מי שאיבד מי מיקיריו. נכות נמוכה - בדרך כלל בין 5% ל15%- - שהשפעתה על חי יום יום על כושר העבודה ועל אפשרויות התפקוד אינה רבה במיוחד, לא נמצאו עונים על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה. כפי שנקבע, משמש אותנו קריטריון חומרת הפגיעה הנפשית גם במקרה של קרוב שנוכח בזמן האירוע הטראגי כבענייננו ואין להפעיל כלפי נפגע משני כזה קריטריון המקל בדרישת חומרת הנזק הנפשי (ר' ע"א 5803/95 ציון שרה נ' צח אברהם ואח' (לא פורסם)".

התנאי הרביעי אודות עוצמת הנפש וטיבו הינו הנוקשה מבין מבחני הזכאות, כפי שנוסחו בהלכת אלסוחה. בעוד כללי הקרבה השונים המוצעים בפרשת אלסוחה מאופיינים בגמישות מסוימת, המאפשרת בעתיד הרחבה של חוג הזכאים, הרי שהסייג לעניין עוצמת הנזק – ככל שמדובר בנזק נפשי – פורש באורח נוקשה ודוגמאטי (ר' ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק [פורסם בנבו] (5/6/07)).

...

תחת פרק המסקנות ציין מומחה בית המשפט כי על פי החומר הרפואי והבדיקה הפסיכיאטרית שקיים לתובע, הוא נמצא לא בריא מבחינה נפשית בתקופה שקדמה לתאונת האם. בהקשר זה, ציין המומחה כי על אף שבסמוך לפני התאונה, עבד התובע 6 שעות ביום, הוא ציין בבדיקה "שהרגיש "שחוק" שחש "מנוצל" והחליט לקחת חופשות על דעת עצמו". בגין היעדרויות אלה, שחורגות לחלוטין מאישיותו הפדנטית כפי שהתובע עמד עליה בבדיקה, הוא פוטר מעבודתו מספר שבועות לפני תאונת האם, מבלי שהייתה לו כל תכנית לעבודה אחרת. לנוכח זאת, ציין המומחה כי "אין ספק שהיה המצב נפשי מעורער ולא מאוזן לפני התאונה".    

באשר לתאונת האם קבע המומחה כי היא אינה נחשבת בגדר אירוע טראומטי. המומחה ציין כי על פי ההגדרות המקובלות של ICD-10, בפרק המתאר הפרעת דחק פוסט טראומטית (43.1F) של ספר הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי הבינ"ל, מתואר האירוע הטרואמטי כ-"אירוע או מצב גורם דחק (קצר מועד או ממושך), שטבעו מאיים או קטסטרופאלי באופן חריג, והא עלול לגרום מצוקה ניכרת כמעט לכל אדם".

המומחה עמד בנוסף על כך שתיאור מצבו של התובע בבדיקה כ-"קריסה נפשית" הינו התחלה של מחלת נפש שבאה לידי ביטוי במחשבות רדיפה מתמידות שלא חלפו שבמשך 5 שנים למרות טיפול תרופתי נוגד פסיכוזה.

ביחס לטיבו של הקשר שבין התובע לאימו, ציין המומחה כי המדובר בקשר תלותי ומופרז הניכר מכך שמאז נישואיו המשיך התובע לגור בבית ההורים עד היום. כמו כן, ציין המומחה כי התלות המופרזת באה לידי ביטוי בתגובותיו לתאונה שאובחנו לראשונה כתגובת הסתגלות. כן, ציין המומחה כי למרות שמצבה של האם השתפר והיא "חזרה לעצמה" – מצבו הנפשי פתולוגי-פרנואידי של התובע לא חלף.

המומחה עמד על כך שבבדיקה שערך לתובע הוא לא התרשם מסימנים של הפרעת דחק פוסט טראומטית אלא מקיומה של מחלת נפש שהתובע סובל ממנה. בנוסף למחשבות הרדיפה סובל התובע מעייפות קשה, מחוסר תפקוד כלשהו מבחינה תעסוקתית, מנותק חברתי וסובל מבעיות משפחתיות. זאת למרות טיפול פסיכיאטרי סדיר ורציף.

לאור האמור, המומחה קבע כי אין קשר בין מחלתו הנפשית של התובע לתאונת האם. כן, ציין כי אפשר להניח שבנוסף למחלת הנפש ואולי לא במנותק ממנה, הגיב בתגובת הסתגלות אשר חולפת, לכל היותר, בתוך שנה ומזכה את התובע בנסיבות העניין בנכות זמנית בשיעור 20% כאמור למשך תקופה זו.                

 לאחר שעיינתי ובחנתי את טענות והסתייגויות התובע בסיכומיו (אשר היוו ברובן חזרה על הטענות שנטענו בבקשה למינוי מומחה חלופי שהוגשה כאמור לאחר עדותו של המומחה בבית המשפט ונדחתה בהחלטתי מיום 6/7/16) ולאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת וחקירת המומחה, מצאתי שאין מקום לקבל את טענת התובע שיש לאמץ בנסיבות העניין את הקביעה כי קיים קשר סיבתי ברור ומוכח בין נכותו הנפשית של התובע להיותו נפגע עקיף בתאונת האם. 

המומחה מטעם בית המשפט זומן כאמור לחקירה על ידי ב"כ התובע. חקירתו הנגדית של המומחה קוימה לאחר עדותו הראשית של התובע, כאשר המומחה היה נוכח בשמיעת חקירה זו במלואה. כבר בפתח חקירתו על ידי ב"כ התובע, הבהיר כי דבריו של התובע בחקירתו הראשית היו ידועים לו ממפגשו עם התובע לצורך עריכת חוות הדעת ולא היה בהם חידוש בעבורו (ר' ע' 39 שו' 3-10 לפרו'). 

באשר ליחסי התלות שבין התובע לאימו, חידד המומחה בעדותו כי התלות של התובע הבאה לידי ביטוי במגוריו הרציפים עם אימו ואביו ז"ל לאחר נישואיו, הינה בגדר תלות מוגזמת ולא מקובלת (גם ברקע התרבותי ממנו בא התובע והמוכר למומחה). המומחה לא סיווג תלות זו כמחלה או הפרעה נפשית אלא הגדירה כתכונה של חוסר התבגרות מספקת, כשמתוך האבחנות המקצועיות הרלוונטיות ציין כי ניתן להגדיר זאת כ-"הפרעת אישיות בלתי בוגרת או בלתי בשלה" (ר' ע' 39 שו' 27-29; ע' 40 שו' 28-32; ע' 41 שו' 1-2 לפרו').  

באשר למחשבות הרדיפה ומועד הופעתן לראשונה אצל התובע, חידד המומחה כי מקורן של מחשבות אלה הינו בתחושות הקיפוח מהן סבל התובע עובר לתאונת האם. תחושת קיפוח זו באה לידי ביטוי בתחושות של התובע אודות ניצולו וחוסר הערכה והתחשבות כלפיו במקום עבודתו. כך חידד בעניין זה: "בבדיקה הפסיכיאטרית הוא דיבר על דברים שגם הזכיר כאן שהוא הרגיש לחוץ, שהוא הרגיש שעוקבים אחריו, זה דברים שהוא אמר לי גם. הוא הרגיש שמצלמה זעירה מצלמת אותו והוא תיאר מצב של בן אדם רדוף, בן אדם שמתוח, חרד, שלא בדיוק יודע למה ומי ומדוע רודפים אחריו ומצרים את צעדיו ועושים לו רע. המצב הזה במקצוע שלנו נקרא "מחשבות רדיפה". היו לו ואולי יש לו, מחשבות רדיפה. מה שחשוב לי לציין פה שהמחשבות האלה קדמו במספר שנים לתאונה של האם. אני לא שולל שתאונת האם לא השפיעה עליו אבל הקטע הזה של להיות רדוף, הקטע הזה שקורעים לי את הצורה ורוצים ממני יותר ממה שאני מוכן או רוצה לתת- זה היה הרבה לפני תאונת האם" (ר' ע' 42 שו' 4-11; שו' 20-23; ע' 43 שו' 1-2 לפרו').

בהמשך הבהיר מומחה בית המשפט כי האירוע הטראומטי הקשור לפגיעת האם בתאונה  שאינו קשור לפרנויה, הביא להחלשה נפשית נוספת בעבור התובע והיא זו שהביאה לתגובת הסתגלות. ההשפעה של אירוע זה בעבור התובע כללה לשיטת המומחה שני נדבכים עיקריים: הקשר הקרוב של התובע אל אימו והפיכתה מדמות חזק לתלותית וכן ההשפעה של המראות אליהן נחשף התובע בבית לווינשטיין בעניינם של חולים אחרים ולא בהכרח של אימו (ר' ע' 43 שו' 1-15 לפרו').

המומחה נשאל אודות המקורות העובדתיים שמהם הוא לומד על מחלת הפרנויה שהתובע סבל לפני התאונה והפנה לדברים הברורים שמסר לו התובע בעת בדיקתו ושעליהם שב בעדותו בבית המשפט: "הוא סיפר פה שרודפים אחריו, שעוקבים אחריו, הוא לא דיבר על זה בסימן שאלה בכלל, זה היה עובדות ברורות. זה מה שאני יכול להגיד. זו הפרנויה שהוא במעקב, במרדף, שמצרים את צעדיו, לא יודע למה, הוא גם לא כל כך יודע למה. למה עושים לו את הרע הזה. הרבה פעמים אנשים שמרגישים רדופים, גם מרגישים מקופחים כי הם בסדר גמור, למה עושים לי את זה, למה עוקבים אחריי? רוצים להוריד אותי מהכביש. זו הפרנויה." (ר' ע' 43 שו' 24-30 לפרו').

באשר לקביעתו בעניין חלוף הפרעת ההסתגלות לאחר שנה ממועד התאונה, חידד המומחה כי: "הפרעת הסתגלות, או שמחלימים ממנה או שלא מחלימים ממנה. הוא [התובע] החלים ממנה. זאת אומרת, מצבו היום הנפשי, פחות רע מאשר היה בשלושה החודשים הראשונים שאמו הייתה בבית לוינשטיין. הוא הסתגל יותר טוב, הוא לא נשאר באותו מצב שהוא היה קודם. אם היה נשאר באותו מצב, הייתי צריך להגיד שהוא סובל מעבר למחלת הנפש שהייתה לו קודם, יש לו עוד איזה דיכאון כרוני" (ר' ע' 46 שו' 30-32; ע' 47 שו' 1-3 לפרו').

בהמשך חקירתו, עמד המומחה על ההבדל בין מצבו של התובע שנה לאחר התאונה לבין מצבו היום, והשיב כי השיפור במצב האם הביא לידי כך שהתובע פחות דואג לה, וגם אם התובע מתלווה לאימו לעיתים "זה לא תופס את כל האנרגייה הנפשית שלו". המומחה הדגיש כי גם אם לא ניתן להגדיר את מצבו של התובע "נפלא", מצבו דהיום בהחלט יותר טוב בעקבות השיפור במצבה של האם וההפחתה שחלה בדאגתו אליה, לא כל שכן, שעה שהתובע לא צריך לשהות במחיצתה במסגרת השיקומית. זאת בנוסף לשיפור בעקבות נטילת התרופות (ר' ע' 47 שו' 4-9; ע' 45 שו' 4-7 לפרו').

...

גם אם לא אייחס חשיבות יתרה לכך שמהמסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט, לא נמצא כל חיזוק לטענות התובע, הוריו ואחיו בעדותם לפיהן הבעיות בתחום הנפשי התעוררו אצל התובע בסמוך לאחר התאונה – הקביעות בחוות הדעת שוללת את הקרבה הסיבתית הנדרשת במסגרת התנאי השלישי. הניסיון ללמוד על כך מעדות כזו או אחרת של הסובבים אותו, לרבות מהרופאה שהובאה לעדות מבית לווינשטיין, דינה להידחות שעה שאין בידי הקרובים או הרופאה כל כלים לאבחון מצב נפשי או להחריגו ממצב רוח ירוד שהינו תוצאה של דאגה וחרדה לשלומה של האם. בעניין זה יש להדגיש כפי שעמד על כך מומחה בית המשפט בחוות דעתו, כי בעוד שתאונת האם אירעה ביום 30/12/09, הפנייה הראשונה של התובע לקבלת טיפול בתחום הנפשי הייתה ביום 16/8/11 - בחלוף כעשרים חודשים (ר' ת/4).      

ביישום ההלכה הפסוקה על המקרה הספציפי ונוכח קביעות המומחה, כפי שהובאו לעיל, אין אלא לקבוע שגם התנאי הרביעי לעניין שיעור הנכות אינם מתקיים, ועל אף הנכות שיוחסה לתאונה בגין הפרעת ההסתגלות, אין בה להועיל מקום בו המדובר בנכות זמנית בלבד.

הנה כי כן, משעה שמבחני הלכת אלסוחה אינם מתקיימים במלואם בענייננו, התובע  אינו זכאי לפיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לו, לטענתו, בעקבות ההשלכות הנטענות של פגיעת אימו.

סוף-דבר:

לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה."