חיפושדלג על חיפוש
חיפושדלג על חיפוש
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

פסיקה: בית המשפט דחה תביעה לפי פוליסה לביטוח חיים בשל התיישנות

הרשמת הבכירה קרן מרגולין פלדמן: על-מנת שניתן יהיה להסתמך על הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, דורש הסעיף כי הודאתו של הנתבע בזכותו של התובע, תיעשה בכתב או בפני בית-המשפט. על מסמך ההודאה לכלול הודאה מפורשת בקיום הזכות
14/11/2016

 

תק (חד') 40566-01-16  גילבירט בן שיטרית נ' אקסלנס נשואה גמל ופנסיה בע"מ

בית המשפט: תביעות קטנות בחדרה

פסק הדין ניתן ביום: 6/11/2016

על ידי כב' הרשמת הבכירה: קרן מרגולין פלדמן

עניינו של פסק הדין: האם יש לדחות מפאת התיישנות את תביעתה של אלמנה המבקשת לחייב את חברת הביטוח לשלם לה תגמולי ביטוח לפי פוליסת ביטוח החיים שלטענתה נערכה לטובת המנוח?

בית המשפט דחה את התביעה מחמת התיישנות

מתוך פסק הדין:

"אבהיר כבר בפתח הדברים כי משמצאתי לנכון לדחות את התביעה בשל התיישנותה כפי שיפורט להלן איני רואה מקום וצורך להוסיף ולהתייחס לשאלה האם בוטלה הפוליסה עובר לפטירתו של המנוח כטענת הנתבעת אם לאו, והאם אמנם ניתנה למבוטח הזדמנות ראויה למנוע ביטולה אם לאו.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: החוק) קובע –

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח."

סעיף 41 לחוק קובע כי -

"בביטוח חיים מקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח או של זולתו או הגיעם לגיל מסויים או מקרה אחר בחייהם למעט תאונה, מחלה ונכות."

(ההדגשות שלי – ק.מ.פ)

משנפטר המנוח בשנת 2009, כעולה מתעודת הפטירה שהוצגה, הרי שיש לקבוע כי דינה של התביעה למימוש כספי ביטוח החיים התיישנה כבר בחודש נובמבר 2012, שלוש שנים לאחר פטירתו של המנוח. התביעה שלפניי הוגשה ביום 20/1/16 – כשלוש שנים וחצי לאחר התיישנותה, וכשש שנים וחצי לאחר פטירת המנוח.

משמדובר בהליך המתנהל בביהמ"ש לתביעות קטנות מצאתי לנכון לבחון מיוזמתי את השאלה האם היה בנסיבות ההתנהלות שבין הצדדים כאן משום עילה לדחיית מניין ימי ההתיישנות, ואולם לאחר חקירת התובעת ובתה, שהתייצבה עימה לדיון, מצאתי כי עילה כזו אינה מתקיימת בנסיבות העניין.

בהתאמה ולמען הבהירות אציין כי בחנתי האם יש בנסיבות כדי לקבוע כי יש להחיל למשל את סעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) הקובע –

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

בנוסף גם לא מצאתי כי העובדות המשמשות בסיס לתביעה נודעו לתובעת באיחור או כי הנתבעת "מטעה ביודעין את התובעת, מפעילה נגדה כוח, מאיימת עליה או מנצלת את מצוקתה" כהוראות חוק ההתיישנות, או נסיבות אחרות אשר יש בהן כדי להאריך את תקופת ההתיישנות או לדחותה על פי חוק ההתיישנות, ואבהיר -

התובעת העידה, בכנות רבה, כי היא עצמה אינה בקיאה ברזי הביטוח ובכל הנוגע להתנהלות הבירוקרטית הנדרשת לשם בירור הזכויות, וכי על כן טופלה הסוגיה על ידי בתה המנוחה, גב' זוהר בן שטרית ז"ל, אשר הלכה לעולמה בינתיים.

לדבריה מיד לאחר פטירתו של המנוח ערכו היא ובני משפחתה בחינה של המסמכים אשר תויקו על ידי בעלה ואו אז גילו כי לטובתו נערכה פוליסת ביטוח, כעולה מדו"חות בנק מזרחי טפחות שצורפו לכתב התביעה, היא הפוליסה נשוא התובענה כאן.

בפניה לבנק מזרחי טפחות הופנו היורשת ובני משפחתה אל הנתבעת, אשר רכשה על פי דיווחו של בנק מזרחי טפחות את חשבונו של המנוח בקופת הגמל הרלוונטית ואשר בהתאמה ערכה את פוליסת הביטוח הקבוצתית בה בוטח המנוח. בפניה אל הנתבעת דחתה הנתבעת את תביעתם בטענה כי הפוליסה בוטלה, ומאותו מועד ואילך טופלה הסוגיה על ידי זוהר ז"ל.

לשיטת התובעת כל שהיא יודעת לומר בהקשר זה, זה כי זוהר "נלחמה" בנתבעת וכי הנתבעת המשיכה להתנגד ולסרב לשלם כספים.

...

נראה אם כן כי לא זו בלבד שאין בידי התובעת להראות כי הנתבעת ניהלה עימה מו"מ ובו הודתה בחוב או במקצתו לאורך השנים, אלא שלשיטתה היא אף ידעה והבינה היטב כי הנתבעת עומדת על סירובה להודות בקיומו של חוב כלשהו, כך - שנים ארוכות לפני הגשת התביעה כאן.

אציין כי אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שכל תשובותיה של הנתבעת ניתנו לתובעת ולבני משפחתה בעל פה בלבד ולא בכתב, ואולם משאין חולק כי תשובתה היתה שלילית לאורך כל הדרך, לא מצאתי בעובדה זו כדי להקים טענה של הכשלה של התובעת על ידי הנתבעת, שהרי מלכתחילה ידעה התובעת כי התשובה היא שלילית ויכולה וצריכה היתה לפעול למימוש זכויותיה מבעוד מועד.

בע"א 2946/03 (מחוזי ת"א-יפו) קל וחומר לבנייה ולשיווק 1985 בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ קבע ביהמ"ש בעניין תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות כי:

"16.       סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח קובע תקופת התיישנות קצרה ומיוחדת בתביעה לתגמולי ביטוח, ולמשך שלוש שנים בלבד מיום קרות מקרה הביטוח. לפי לשון הסעיף וההלכה הפסוקה, על התובע תגמולי ביטוח להגיש תביעתו לבית-המשפט, בתוך שלוש שנים ממועד קרות האירוע הביטוחי, אחרת תידחה תביעתו (ע"א 3812/91 ג'רייס נ' "אריה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [1]).

סעיף 9 לחוק ההתיישנות הדן ב"הודעה בקיום זכות", קובע בזו הלשון:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית-משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה.

בסעיף זה, 'הודאה' – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

על-מנת שניתן יהיה להסתמך על הוראותיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, דורש הסעיף כי הודאתו של הנתבע בזכותו של התובע, תיעשה בכתב או בפני בית-המשפט. על מסמך ההודאה לכלול הודאה מפורשת בקיום הזכות, וכי ניתן יהיה להסיק מהמסמך כי הנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות לצורך ביסוס הזכות. כמו כן, דרישת הכתב היא מהותית.

עניין זה נדון ברע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון [2], שם קבעה השופטת ביניש:

"ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך 'הודאה'... תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות".

דברי השופטת ביניש מבוססים בעיקרם על אשר קבע השופט זמיר בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי (להלן – פרשת הכפר הירוק [3]):

"...סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות... המסקנה היא, כי המסמך הנדון אינו ראוי להיחשב הודאת הנתבע בזכות התובע, כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתישנות, לא מבחינת הצורה ואף לא מבחינת התוכן".

הנה-כי-כן, סעיף 9 לחוק ההתיישנות מהווה חריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ובמקום שבו הוכח כי ניתנה על-ידי הנתבע הודאה בזכות בכתב המכירה בקיום זכות התובע, יחל מניינה של תקופת ההתיישנות מחדש, ומיום מתן ההודאה.

עם זאת מאחר ומדובר בחריג המאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח, הנטל להוכיח את קיומו של אותו חריג רובץ על כתפי הטוען לקיומו, ובמקרה זה על המערערת (ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל [4]; ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן [5])"

(ר' שם עמ' 497-498, ההדגשה שלי – ק.מ.פ)

וכן כי –

"מהותו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, כי הנתבע באופן גלוי מכיר בזכותו של התובע, ולמעשה ניתן לראות בהודאה זאת, כעין מועד חדש ל"היווצרות העילה". העילה המקורית והבסיסית אמנם נסמכת על העובדות היוצרות את זכות התובע, אולם התובע אינו יכול להיזקק לה אם חלפה תקופת ההתיישנות. מעת שהנתבע מודה בזכות, המשמעות העיונית של הדבר היא כי מעתה יכול ועילת התביעה תהא מבוססת על אותה הודאה בזכות, וכעין עילה עצמאית, ומכאן שמירוץ ההתיישנות מתחיל מחדש, אף אם ההודאה ניתנה בחלוף תקופת ההתיישנות המקורית בגין העילה הבסיסית.

משכך, קיימות בסעיף 9 לחוק ההתיישנות שתי הדרישות החיוביות והסייג בצדן.

ראשית כי ההודאה תיערך באופן גלוי או בפני בית-המשפט או בכתב, ושנית כי ההודאה תהא במלוא העובדות החיוניות ליצירת העילה או קיום הזכות. רק בקיומן של שתי דרישות אלו, נוצרת למעשה העילה העצמאית. לכך יש להוסיף את הסייג, המאפשר לנתבע להודות אכן בזכות, אך מנגד לטעון כי אין בכך ליצור עילה עצמאית, הואיל ושוברה של הטענה של הודאה בזכות בצדה, דהיינו, שמירה על טענת ההתיישנות" ( ר' שם בעמ' 508, ההדגשה שלי – ק.מ.פ)).

במקרה שלפניי לא מצאתי כי הנתבעת הודתה ולו במקצת תביעתה של התובעת, ושוכנעתי כי תשובה בעל –פה הדוחה את בקשת התובעת לקבלת תגמולי ביטוח אמנם ניתנה על ידי הנתבעת לאורך כל התקופה באופן שהעמיד את התובעת על עמדתה של הנתבעת מבעוד מועד, ואיפשר לתובעת לפעול לתביעת תגמולי הביטוח בתוך תקופת ההתיישנות.

במצב דברים זה, בשים לב לכך שאין חולק כי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חלפה, ואף לא שוכנעתי כי יש בנסיבות העניין כדי להצדיק דחיית מנין ימי ההתיישנות בשל נסיבות המקרה (אף

שהסוגיה נבחנה ביוזמתי מבלי שהתבקשתי לבחון זאת על ידי התובעת), איני רואה מנוס מדחיית התובענה על הסף.

בנימה אישית אציין כי ביהמ"ש משתתף בצערה של התובעת על פטירתם של בעלה ובתה, ואולם נסיבות המקרה מחייבות דחיה של התביעה על הסף מבלי לבררה לגופה. ממילא מיותר לציין כי משלא נבחנו הטענות לגופן אין באמור כאן משום קביעה בנוגע לתחולתה או ביטולה של הפוליסה עובר לפטירתו של המנוח.

בנסיבות המיוחדות של המקרה איני עושה צו להוצאות."

 

עבור לתוכן העמוד