אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: נפגע ישראלי שנפגע בתאונת דרכים בשטחים יפוצה לפי הדין הישראלי

השופט צ' זילברטל: מגמת המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בתיקוני החקיקה שאותם יזם בעקבות הסכמי הביניים עם הרשות הפלסטינית, היתה, להשוות את מעמדו של נפגע ישראלי שניזוק בתאונת דרכים שאירעה באזור ואשר בה היה מעורב רכב ישראלי (כהגדרתו בחוק), למי שנפגע בתחום מדינת ישראל
 

 

 

 

 

רע"א  4290/16 המאגר הישראלי לביטוחי רכב  ("פול") נגד פלוני ואח'

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 25/1/2017

 

על ידי כב' השופט: צ' זילברטל ובהסכמת השופטים י' עמית, ונ' סולברג

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את בקשת רשות הערעור של הפול על פסיקת המחוזי בנצרת דחו את עמדת המבטחת וקיבלו את עמדתה של  קרנית?

 

רקע: מדובר על תביעת עזבונו של מבוטח שהיה בגדר "נפגע ישראלי" כמשמעות בחוק הפלת"ד שנפגע בתאונה שאירעה באזור יהודה ושומרון. מוסכם, כי האופנוע הוא "רכב ישראלי".

 

בית המשפט העליון דחה את התביעה

 

מתוך פסק הדין:

 

"שלוש הוראות חוק חולשות על ניתוח הסוגיה המשפטית שבמחלוקת, ולשם הנוחות יובא להלן נוסחן של הוראות אלה. סעיף 2(א1) לחוק קובע כדלהלן:

 

הנוהג ברכב ישראלי חייב לפצות נפגע שהוא ישראלי או תייר חוץ, על נזק גוף שנגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב אף אם התאונה אירעה באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית או באזורים ויראו את התאונה כאילו אירעה בישראל [ההדגשה אינה במקור – צ.ז.].

 

 סעיף 12 לחוק עוסק בתפקידה של קרנית. סעיף משנה (ה) עוסק בתפקיד הקרן במקרה של נפגע ישראלי שנפגע בתאונת דרכים שאירעה באזור "ואשר החבות לגביה אינה מכוסה בפוליסה שהוציא מבטח". במקרה כזה קרנית תשלם לנפגע "השלמת פיצויים בסכום ההפרש שבין הפיצויים שהיה זכאי להם אילו אירעה התאונה בישראל, לבין הפיצויים שהוא זכאי לקבל לפי הדין במקום התאונה".

 

סעיף 3(ג) לפקודה מורה כי:

 

 פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו, כאמור בסעיף קטן (א), תכסה אף מפני כל חבות בשל נזק גוף שנגרם לאדם, כולל הנוהג ברכב בתאונת דרכים אשר אירעה באזור ... הכל לפי הדין החל במקום התאונה [ההדגשה אינה במקור – צ.ז.].

 

שלוש ההוראות המפורטות לעיל נחקקו במסגרת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1994.

 

...

 

נקודת המוצא של בית משפט השלום (שעל עיקר טעמיו סמך בית המשפט המחוזי את ידו), כמו גם של קרנית, היא כי הוראת סעיף 2(א1) לחוק יוצרת "חריג לתחולתו הטריטוריאלית" של החוק; שהרי נאמר בה במפורש כי תאונה שארעה באזור, בה נפגע ישראלי (או "תייר חוץ") יראו אותה, כלפי נוהג ברכב ישראלי, "כאילו אירעה בישראל". בית משפט השלום פסק, כי סעיף 3(ג) לפקודה אכן משקף את הנורמה הכללית באשר לסיכון המבוטח, על-פי העקרון של תחולה טריטוריאלית של הדין, באופן שהנפגע מחוץ לישראל – יחול עליו דין מקום האירוע. אלא שבצדה של הוראה זו נקבע בסעיף 2(א1) לחוק דין מיוחד שתחולתו על נפגע ישראלי שנפגע על-ידי רכב ישראלי. מדובר בנורמה ספציפית הגוברת על העקרון הכללי. זאת ועוד –

 

 "משהמחוקק קבע כי תאונה הבאה בגדר סעיף 2(א1) לחוק הפלת"ד יראו אותה 'כאילו אירעה בישראל', ממילא אף אין רלוונטיות לסעיף 3(ג) לפקודה לגביה, שכן סעיף זה עניינו הכיסוי בפוליסה ביחס לתאונות שאירעו באזור ולא ביחס לתאונות שאירעו בישראל, וענייננו הוא כאמור בתאונה אותה יש לראות 'כאילו אירעה בישראל'" (פסקה 16 לפסק דינו של בית משפט השלום).

 

בית משפט השלום הוסיף, מעבר לדרוש (שכן המבטחת לא טענה לכך), שעל-אף לשונו של סעיף 2(א1) לחוק, המתייחס, לכאורה, לחובתו של הנוהג ברכב ישראלי לפצות נפגע ישראלי, הוראתו יפה גם כאשר הנפגע הוא הנוהג עצמו, כבמקרה דנן. נראה כי אין מחלוקת בעניין זה.

 

כאמור לעיל, סבורני, כפי שסבר גם בית המשפט המחוזי, כי פסק דינו של בית משפט השלום, משקף נכונה את הדין ואין מקום להגיע לתוצאה שונה. זאת ועוד, נימוקיו מקובלים עלי במלואם וניתן לטעמי לאמץ את פסק דינו במלואו. לפיכך לא אמנה אלא מקצת הטעמים שהובאו.

 

מגמת המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בתיקוני החקיקה שאותם יזם בעקבות הסכמי הביניים עם הרשות הפלסטינית, היתה, להשוות את מעמדו של נפגע ישראלי שניזוק בתאונת דרכים שאירעה באזור ואשר בה היה מעורב רכב ישראלי (כהגדרתו בחוק), למי שנפגע בתחום מדינת ישראל. התפקיד שיועד לקרנית, במסגרת מהלך חקיקתי זה, הוא להשלים את הפיצוי לנפגע ישראלי אם על האירוע לא חלה פוליסה של מבטח ישראלי, שכן אמות המידה לחישוב פיצוי בגין נזקי גוף על-פי הדין החל באזור שונות ותקרת הפיצוי נמוכה מזו הנוהגת בישראל. כך נאמר במפורש בדברי ההסבר לתיקון אשר הוסיף לחוק את הוראת סעיף 12(ה) (דברי ההסבר להצעת חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (תיקוני חקיקה), התשנ"ד-1994, ה"ח 2299, בעמ' 621):

 

"כן מוצע להסמיכה [הכוונה להסמיך את קרנית – צ.ז.] לשלם לישראלים שנפגעו באזור ... את הסכום הנדרש להשלמת הפיצויים שיקבלו מהקרן או ממבטח לפי הדין במקום התאונה, עד לרמת הפיצויים שהיו מקבלים אילו אירעה התאונה בישראל, אם על האירוע לא חלה פוליסה של מבטח ישראלי, ותקרת הפיצויים באזור ... תהיה נמוכה מתקרת הפיצויים בישראל" [ההדגשה אינה במקור – צ.ז.].

 

הוראת החוק הספציפית הקובעת את העקרון האמור היא הוראת סעיף 2(א1) לחוק, היוצרת פיקציה משפטית (או חזקה חלוטה) לפיה בנסיבות הנדונות יראו תאונת דרכים שאירעה באזור כאילו אירעה בישראל. מכאן ואילך יש להתייחס לתאונה כאמור בהתעלם מהעובדה שהתרחשה בפועל באזור, ולהחיל עליה, לעניין פיצוי הנפגע בתאונה, את מערכת הדינים החלה על תאונת דרכים שאירעה בשטח ישראל. נוכח מציאות משפטית זו, השונה מהמציאות העובדתית, אין אנו נדרשים, במקרה הנדון, להוראת סעיף 3(ג) לפקודה, שעניינה בתאונת דרכים שאירעה באזור, ואין לגרוס, כטענת המבטחת, שסעיף זה חולש על משטר הפיצויים בסיטואציה הנדונה.

 

להתייחסות זו אל דברי החקיקה הרלבנטיים כבר ניתן בעבר ביטוי בפסיקת בית משפט זה, שהוזכרה בפסק דינו של בית משפט השלום, ובדברי מלומדים שאף הם נזכרו בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בענייננו.

 

בפסק הדין שניתן בע"א 9242/02 עזה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ' כבאבו, פ"ד נח(6) 241 (2004), נדונה סוגית פיצוי נפגע ישראלי שנפגע בידי רכב ישראלי בתאונת דרכים שאירעה באזור (אם כי המבטחת היתה חברת ביטוח פלסטינית). השופט א' ריבלין פסק כדלהלן (שם, בעמ' 244):

 

 " ... הרכב שבו נפגע המשיב הוא 'רכב ישראלי', כמשמעותו בסעיף 2(א1) לחוק הפיצויים והנפגע שהוא גם הנוהג במקרה זה הוא 'נפגע' 'ישראלי', כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. גם מסיבה זו המערער זכאי לפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים, שאירעה לו בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, כאילו אירעה התאונה בישראל, כמצוות סעיף 2(א1) האמור".

 

על עקרון זה חזר בית המשפט העליון בע"א 304/10 ח'מיס נ' קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (28.7.2011), בפסקה 7 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין. אכן, בפסיקה זו אין התייחסות לטענות בדבר אופי החבות הביטוחית נוכח הוראת סעיף 3(ג) לפקודה, אך מענה ישיר לכך ניתן בספרות המשפטית מפי מלומדים שלעמדתם בסוגיה משקל רב:

 

"על אף האמור בסעיף 3(ג) לפקודת הביטוח תפצה חברת הביטוח את הנפגע הישראלי ואת תייר החוץ שנפגעו בתאונת דרכים בשטחים בהתאם לדין הישראלי שכן מכוח סעיף 2(א1) לחוק הפיצויים רואים את התאונה כאילו התרחשה בשטח ישראל" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק סדרי דין וחישוב פיצויים 55 (מהדורה רביעית, 2012)).

 

 כן ראו האמור בספרו של פרופ' י' אנגלרד באשר להוראת סעיף 2(א1) לחוק:

 

 "התוצאה של הוראה זו היא, כי על ישראלים ותיירי חוץ, כמשמעותם בחוק, הנפגעים על ידי רכב ישראלי בשטחים הנזכרים, חל הדין המהותי הישראלי בנושא האחריות המוחלטת של נוהג ברכב. ההוראה הביאה אפוא לשינוי עקרוני בברירת הדין: מבחינתו של המשפט הישראלי התאונה הנידונה תיראה כאילו אירעה בישראל. מכאן, כי הדין המהותי החל על התאונה אינו עוד דין השטחים, אלא במישרין המשפט הישראלי. נמצא, כי גם הכיסוי הביטוחי של הפוליסה שהוצאה בישראל משתרע על אחריות זו, מה עוד שהחוק יצר חזקה חלוטה הרואה את התאונה כאילו אירעה בישראל" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 25 (מהדורה רביעית, תשע"ג); ההדגשה הוספה – צ.ז.).

 

באמור לעיל יש משום תשובה מלאה לטענות המבטחת, ולא מצאתי כי ראוי לנקוט בעמדה שונה, לא מבחינת פרשנות דברי החקיקה ולא מבחינת השגת מטרותיה. כאמור, הדברים נאמרו בצורה ברורה ומשכנעת גם בפסיקת הערכאות הקודמות והמבטחת לא התמודדה בבקשתה עם האמור במקורות משפטיים אלה.

 

אודה כי התקשיתי להבין מדוע ראתה המבטחת לנכון לעמוד על קיום דיון בשלוש ערכאות בסוגיה הנדונה, שהדין לגביה ברור יחסית, ומכל מקום הוא הובהר הן בדברי מלומדים, הן בפסיקת בית משפט זה והן בפסקי הדין שנתנו בפרשה דנא על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. לטעמי, הילוך זה צריך למצוא ביטוי בפסיקת הוצאות.

 

נוכח כל האמור אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המבטחת בתשלום הוצאות קרנית בסך 20,000 ש"ח ובתשלום הוצאות התובעים בסך 15,000 ש"ח.

 

 ש ו פ ט

 

השופט י' עמית:

אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

השופט נ' סולברג:

 

אני מסכים.

ש ו פ ט

 

לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל."