אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















פסיקה: האם קיים הבדל בין הודעת ביטול לבין בקשת ביטול? והאם היה או לא היה ביטוח?

השופטת יהודית שבח: חוששני כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה נהג המשיב את האופנוע תחת כיסוי ביטוחי בהינתן כל אלו: הודיע למערערת כי מכר את האופנוע; ביקש לבטל את הביטוח לאלתר, החזיר את תעודת הביטוח המקורית והורשע בנהיגה ללא ביטוח – הינה מרחיקת לכת ודינה להתבטל.
 

 

 

עא (ת"א) 36420-01-16  המאגר הישראלי לביטוחי רכב (ה"פול") נ' אסף ימיני

 

בית המשפט: המחוזי בתל אביב - יפו

 

פסק הדין ניתן ביום: 24/1/2017

 

על ידי כב' השופטים: שבח יהודית, אב"ד, שאול שוחט ויונה אטדגי

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור של הפול על פסיקת השלום, שקבע, כי במועד תאונת הדרכים בה נפגע נהג האופנוע היה לו ביטוח בר תוקף אצל הפול ולפיו נפסק לו פיצוי בסך 1,175,209 ₪ בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד.?

 

רקע: בעל האופנוע הודיע לפול, כי הוא מכר את האופנוע, ביקש לבטל את הביטוח לאלתר; החזיר את תעודת הביטוח המקורית והורשע בנהיגה ללא ביטוח.

 

בית המשפט קיבל את הערעור

 

מתוך פסק הדין:

 

"חוששני כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה נהג המשיב את האופנוע תחת כיסוי ביטוחי בהינתן כל אלו: הודיע למערערת כי מכר את האופנוע; ביקש לבטל את הביטוח לאלתר; החזיר את תעודת הביטוח המקורית; והורשע בנהיגה ללא ביטוח – הינה מרחיקת לכת ודינה להתבטל. הנימוקים לכך, חלקם כלליים וחלקם נטועים בנסיבותיו הקונקרטיות של המשיב, יובאו להלן.

 

לא יהא זה נכון להתייחס לתכליתו של סעיף 24 לפקודה מבלי לעמוד על קורותיו ההיסטוריים. תחילתו של המשטר המשפטי שעניינו בחובה לבטח נסיעה בכלי רכב מנועי בפקודת ביטוח כלי רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), 1947, שכשמה כן היא, אוסרת שימוש ברכב מנועי או התרת השימוש בו בלא פוליסה המבטחת אחריות כלפי צד שלישי, וכלפיו בלבד. בנוסח המקורי של הפקודה לא נכללה הוראה שעניינה בתקופת חסד (גרייס) בה יוותר הביטוח על כנו לאחר מעשה הביטול, אלא נקבעה סנקציה למי שהמשיך להחזיק בתעודת ביטוח אף שהביטוח עצמו לא היה עוד בתוקף, ולא החזיר אותה תוך זמן נקוב.

 

בתיקון מס' 1 לפקודה, משנת 1967, שונה המצב המשפטי ובסעיף 10(2)(ג) לפקודה המתוקנת נקבעה תקופת חסד של שבעה ימים כלפי הניזוק או שאיריו, לפיה:

 

"המבטח לא יהיה עלול לשלם סך כל-שהוא... בקשר לחבות כל שהיא, אם לפני שאירע המאורע שגרם למוות או לחבלת הגוף שמהם נובעת החבות, בוטלה הפוליסה בהסכמה הדדית או בתוקף הוראה כל שהיא בפוליסה; אולם אם היתה סיבת הביטול, או אחת הסיבות לכך, קשורה בכשרו של בעל הפוליסה לנהוג ברכב, בדרכי נהיגתו ברכב או בהיותו פרוע או מופרע, לא יהיה תוקף לביטול כלפי הניזוק או שאיריו אלא שבעה ימים לאחר שניתנה הודעה על ביטולה לרשות הרישוי".

 

הוראה דומה עוגנה בנוסח החדש שנקבע לפקודה, ששמה שונה לפקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי) [נוסח חדש] תש"ל-1970 הקובעת כי:

 

"מבטח לא יהיה חייב לשלם לפי סעיפים 19 או 21(א) בקשר לחבות, אם לפני המאורע שגרם למוות או לחבלת הגוף שמהם נובעת החבות בוטלה הפוליסה בהסכמה הדדית או בתוקף הוראה שבפוליסה; אולם אם היתה סיבת הביטול, או אחת הסיבות לכך, כרוכה בכשרו של בעל הפוליסה לנהוג ברכב, בדרכי נהיגתו ברכב או בהיותו פרוע או מופרע, לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור שבעה ימים לאחר שניתנה הודעה על ביטולה לרשות הרישוי" (סעיף 24 לנוסח החדש המקורי; דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 15, 325).

 

הארכת תקופת החסד והרחבת הכיסוי מעבר למקרי הביטול שנמנו בנוסח החדש המקורי נעשתה במסגרת תיקון מס' 1 לפקודה בנוסח החדש, עת בדברי ההסבר נאמר כי:

 

"סעיף 24 לפקודה קובע בחלקו הראשון, שאם לפני שאירעה התאונה, הפוליסה בוטלה בהסכמה הדדית של הצדדים או בתוקף הוראה שבה, אין חברת הביטוח חייבת לשלם לניזוק או לשאיריו. הוראה זו תואמת את כללי החוזים שאין תוקף לחוזה שבוטל. עם זאת, על מנת לשמור על זכויותיו של הניזוק ושל שאיריו, שאינם צד לחוזה הביטוח, מורה אותו סעיף בחלקו השני:... מוצע לקבוע הוראה כללית שלפיה לא יהיה תוקף לביטול כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור 21 יום לאחר

שניתנה הודעה לבעל הפוליסה, וזאת בלי להתחשב בסיבת הביטול. הארכת אחריותו של המבטח לאחר ביטול הפוליסה דרושה כדי לאפשר לבעל הפוליסה להסדיר מחדש את ביטוח רכבו ולמנוע ככל האפשר נהיגה בהעדר פוליסת ביטוח..." (ה"ח 1009, עמ' 401; הדגשה בקו- של הח"מ).

 

הנוסח האמור עומד בתוקפו גם היום.

 

הרחבת היקף הביטוח שבעבר כונה "ביטוח צד ג" באופן שיכלול גם את הנוהג ברכב, נעשתה במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן- חוק הפלת"ד) עת בין היתר שונתה גם כותרתה של פקודת הביטוח והושמטה התיבה "(סיכוני צד שלישי)". 

 

העולה מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 24 נושא ענייננו, מדברי ההסבר, מההיגד "על מנת לשמור על זכויותיו של הניזוק ושל שאיריו, שאינם צד לחוזה הביטוח", אף מהאבחנה הברורה בין "בעל הפוליסה" לבין "הניזוק ושאריו"-  הוא שמלכתחילה נועדו הסדרי חובת הביטוח שבפקודה להגנה על אותם נפגעי צד שלשי שאינם הנוהג ברכב. למענם ולצורך הגנת עניינם של אותם נפגעים נטולי אשם שאינם נוהגים ברכב ראה המחוקק לנכון לחרוג מהכלל הרגיל של דיני הביטוח שנהג באותה עת, לפיו ביטולו של החוזה נכנס לתוקף באופן מיידי לכל דבר ועניין (להבדיל מהכללים שנקבעו מאוחר יותר בסעיף 10 לחוק חוזה הביטוח), על דרך קביעת תקופת חסד, שאם לא כן היו אלו נותרים ללא פיצוי.

 

לא ניתן אפוא לייחס למחוקק כוונה החורגת ממטרת התיקון ולהתבונן עליו כעל מי שהתכוון לקבוע מלכתחילה הסדר פטרנליסטי שתכליתו הגנה גם על אותו "בעל הפוליסה" שהפר את חובת הביטוח המוטלת עליו.

 

עמדה זו מקבלת משנה חיזוק נוכח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שחוקק חמש שנים לאחר הפקודה, במסגרתו קבע המחוקק מסגרת חדשה להגנה על ניזוקים תמי לב שאינם הנהגים או אלה החייבים בביטוח, פיצוי ע"י קרנית - מחד גיסא, והוראה מעין עונשית השוללת כיסוי ביטוחי מכוח החוק ממי שהפר את חובת הביטוח שהוטלה עליו, והמטילה עליו את חובת השיפוי של מי שניזוק על ידו- מאידך גיסא.

 

סעיף 7 לחוק הפלת"ד מונה, בין ששת הנפגעים ש"אינם זכאים לפי חוק זה" גם את "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" [סעיף 7(5)] בדיוק כמו זה שגרם לתאונה במתכוון; סעיף  12 לחוק הפלת"ד קובע כי קרנית תפצה את הנפגע הזכאי לפיצויים כאשר "אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה" [סעיף 12 (א)(2) לחוק]; חוק הפלת"ד אף קובע הוראה עונשית כואבת בדבר זכות החזרה של קרנית לתבוע שיפוי מנוהג הרכב או בעליו שהפר חובתו לדואג לכיסוי ביטוחי, כאשר ההתחשבות היחידה בחוק הפלת"ד במי שלא מילא את חובתו לדאוג לביטוח בר תוקף מתייחסת להפטרו מחובת השיפוי כלפי קרנית, במקרה מיוחד בו "היה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה" [סעיף 9(2)].  

 

שעה שהוראת סעיף 24 לפקודה אינה נדרשת עוד לצורך קיום תכליתה המקורית, קרי: הגנה על נפגע צד שלישי, ושעה שחוק הפלת"ד שולל במפורש את זכותו של נוהג חסר ביטוח לפיצויים, הרי הרחבת תחולתה ופרישתה של תקופת החסד גם על הנוהג ברכב שהפר את חובותיו להחזיק בביטוח תקף, חותרת גם תחת התכלית החקיקתית וגם תחת המשטר המשפטי שקבע המחוקק בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בהוראות שעניינן שלילת תחולת הביטוח.

 

ומתכלית לפרשנות:

 

נעיין בשנית בנוסחו של סעיף 24 לחוק: "מבטח לא יהיה חייב לשלם לפי סעיפים 19 או 21(א) בקשר לחבות, אם לפני המאורע שגרם למוות או לחבלת הגוף שמהם נובעת החבות בוטלה הפוליסה בהסכמה הדדית או בתוקף הוראה שבפוליסה; אולם לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב על הביטול; ניתנה ההודעה בדואר רשום עם אישור מסירה, יראו את התאריך המסומן באישור המסירה כתאריך מתן ההודעה".

 

רואים אנו שסעיף 24 מורכב משני חלקים: הרישא, הקובעת כלל קשוח לפיו המבטח מופטר מתשלום פיצויים אם "בוטלה הפוליסה בהסכמה הדדית או בתוקף הוראה שבפוליסה", והסיפא המרככת, הקובעת כי ביטול הפוליסה לא יכנס לתוקף "כלפי הניזוק או שאיריו" אלא כעבור 21 יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה ההודעה בכתב על הביטול.

 

הסעיף, כמו יתר סעיפי החוק, מבחין היטב בין מי שהוא "בעל הפוליסה" לבין מי שהוא "ניזוק או שאריו" עת תקופת החסד מכוונת רק לאלו האחרונים. כך למשל סעיף 20 לחוק מבחין בין "מבוטח", שאינו אלא בעל הפוליסה, לבין "הניזוק"  עת הוא קובע: "אין בהוראות סעיף 19 כדי למנוע את הניזוק מלתבוע את המבטח יחד עם המבוטח"; כך גם סעיף 21 (ב) לחוק: "היה ביטוח בשל חבות לנזקי רכוש ונתקיימו הנסיבות האמורות בסעיף קטן (א), ישלם המבטח לניזוק או לשאריו מה שהיה חייב לשלם למבוטח לפי תנאי הפוליסה", וכן הלאה.

 

הרחבת תקופת החסד גם לבעל הפוליסה- המבוטח, שלא דאג לביטוח כחוק, סותרת את לשונו הברורה של הסעיף.

 

הרחבת תקופת החסד והחלתה גם על בעל הפוליסה אינה עולה בקנה אחד גם עם הגיונו של הסעיף, שהרי תקופת החסד נדרשת למי שלא ידע על הביטול, כגון נוסע תמים, להבדיל ממי שהודיע ביוזמתו שלו על הביטול [ראו גם ת"א 16924/06 (שלום ת"א) רונית פיסטינר נ' הפול ופסק דינה של השופטת חדווה וולצקי, המפרשת אף היא את הסעיף באופן זה].

 

יוער כי מחמירים, כמו המערערת, יטענו כי אף תקופת החסד המוענקת בסיפת הסעיף לצד השלישי מוגבלת רק למקרים בהם המבטחת היא שיזמה את הביטול, ולא שעה שבעל הפוליסה הוא שביקש את ביטולה. אבחנה זו מוצאת את ביטוייה בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 שבו תקופת החסד משתרעת על פני שלושה ימים בלבד בהינתן  ש"הודיע המבוטח על ביטול החוזה" (סעיף 10(ב) לחוק), ועל פני חמישה עשר יום עת "הודיע המבטח על ביטול החוזה" (סעיף 10(א) לחוק), הגם שההוראות לעיל  אינן חלות "אם יש בפרק אחר של חוק זה או בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון" (סעיף 40 לחוק). במסגרת הערעור שלפנינו לא נדרשת הכרעה בשאלה זו.

 

 נתבונן עתה על  נוסחה של הודעת הביטול.

 

בית משפט קמא ייחס חשיבות מכרעת לכותרת שבטופס הנוקטת בנוסח "בקשה לביטול פוליסה", במובחן מ"הודעה על ביטול פוליסה", סבר שהיא משרה אווירת עמימות על הטופס כולו המזמין פרשנות נגד הנסח- המערערת ולטובת המבוטח, ולכן התבונן עליה כעל מעין "הצעה" המצריכה הודעת קיבול מטעם המבטחת.

 

אינני שותפה לפרשנות זו מכמה סיבות:

 

ראשית- פרשנות זו מנותקת כליל מיתר האמירות שבטופס שאין משמעותן אלא שהמבוטח מודיע שהוא מסיים את הביטוח, כאן ועכשיו: מכר את האופנוע; מצהיר בזאת כי החל מתאריך 17-09-06 כלי הרכב המבוטח בחברתכם על פי הפוליסה הנ"ל לא יהיה בשימוש ; לפוליסה לא יהיה תוקף כלשהו; ו-  אחריות החברה לא תחול על שום תביעה ו/או תאונה שתתרחש בכלי הרכב הרשום לעיל. לכל אלו חוברת גם הפקדת תעודת הביטוח המקורית במעמד הפקדת הטופס.

 

המתבונן מן הצד אינו נתקל בעמימות או בחוסר בהירות, ומבין את שצריך להבין: המבוטח מכר את האופנוע ומודיע לחברת הביטוח על תום יחסי מבטחת-מבוטח ששררו ביניהם עד כה.

 

שנית- המשיב כלל לא טען לתיזה לפיה רק ביקש לבטל את הפוליסה וכי סבר שהביטוח ממשיך לחול עד אשר תודיע לו המערערת כי היא מקבלת את בקשתו וכי נאותה לסיים את יחסי הביטוח. המשיב גם לא טען שמסיבה כלשהי הבין שהחוק מעניק לו תקופת חסד וכי נסמך על כך. לשאלה האם נכון כי 16 יום לפני התאונה "הודעת לחברת הביטוח שאתה מבטל את פוליסת הביטוח... ולא תהיה שום אחריות של החברה, האם זה נכון?" השיב:  "אני לא זוכר בדיוק מה היה שם, אני רואה פה את החתימה שלי פה על המסמך (ב"כ התובע הגיש לעד את מסמך הבקשה). אני ממש לא זוכר את הסיטואציה שהייתה שם... לא זוכר... קודם כל זו שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן, זה לא משהו שמאפיין אותי... ואין לי הסבר הגיוני שמניח את דעתי וכל יום אני שואל את עצמי כל יום, זו תאנה ששינתה את חיי מקצה לקצה...אני לא זוכר את המקרה. אני לא יכול לתת לזה הסבר. אני שואל את עצמי יום יום את השאלה הזאת, זה לא אני" (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 17.5.2015, עמודים 7-8).

 

אפילו המשיב לא יכול היה לתת מענה לשאלה כיצד זה נקלע למצב בו נהג ברכב שטען כי מכר אותו וביטל לגביו את הביטוח.

 

שלישית- הפרשנות הגורסת כי "בקשה לביטול פוליסה" אינה אלא הצעה המחייבת קיבול, וכי סיום יחסי הביטוח מותנה בהסכמת המבטחת - יוצרת מצב של ביטוח כפוי, ופועלת למעשה לרעת המבוטח ולא לטובתו. לפי פרשנות זו מבוטח אינו יכול להשתחרר מכבליה של חברת הביטוח אלא נותר שבוי בזרועותיה גם אם מכר את הרכב המבוטח ואינו נזקק עוד לביטוח, גם אם החליט לעבור לחברת ביטוח אחרת בה הוצעו לו תנאים טובים יותר, עת יחסי ביטוח כפויים אלו מחייבים אותו להמשיך ולשאת בפרמיית הביטוח עד אשר תאמר חברת הביטוח "רוצה אני".

 

זו תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת.

 

לכל האמור לעיל מתווספים בענייננו המיוחד שני נימוקים נוספים:

 

האחד- המשיב הואשם, הודה והורשע בהליך הפלילי בביצוע עבירת נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודה. המשיב מושתק מלטעון כי נהג תחת כיסוי ביטוחי.

 

השני- במעמד חתימת הודעת הביטול החזיר המשיב למערערת את תעודת הביטוח המקורית. לתעודת הביטוח משמעות חפצית באופן שהשבתה לידי המבטחת מפקיעה את תוקף הביטוח. הדבר מעוגן כיום בסעיף 15(ב) לפוליסה התקנית שבתוספת הראשונה לתקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח של רכב מנועי), המורה כי "ביטול הפוליסה על ידי בעל הפוליסה ייכנס לתוקפו במועד החזרת תעודת הביטוח המקורית או במועד מסירת ההצהרה למבטח", הוראה המשלימה את החובה להשיב תעודה שבוטלה תוך שבעה ימים המוסדרת בסעיף 27 לפקודה הקובע בין היתר כי "לא עשה כאמור- יאשם בעבירה". מלבד היות המעשה מלמד באופן חד משמעי על הסכמה להפסקת הביטוח, להוראה האמורה חשיבות מעשית ממשית לצורך המקרים בהם ניתנת רשות לנהוג ברכב למי שאינו נושא בחובת הביטוח לגביו – שאז, הצגת תעודת הביטוח בפני הנהג מלמדת אותו על קיומו של ביטוח תקף.

 

התוצאה

 

לטעמי אין מנוס מלהתבונן על המשיב כ"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח" ועל כן להחיל עליו את הוראת סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד השוללת את זכאותו לפיצוי מאת המערערת. כפועל יוצא דין הערעור להתקבל ודינו של פסק הדין שניתן ע"י בית משפט קמא להתבטל.

 

נוכח השאלה העקרונית שהועלתה לדיון בערעור ונוכח העובדה המצערת שהמשיב נותר ללא פיצוי, אציע לחברי שלא לפסוק הוצאות לחובתו.

 

יהודית שבח, שופטת, אב"ד

 

 

 השופט ש. שוחט:

 

אני מסכים.

 שאול שוחט, שופט

 

השופט י. אטדגי:

 

1.  אני מסכים לאמור בחוות דעתה של כב' סגנית הנשיא שבח ומבקש להוסיף מספר מילים.

 

2. לדידי, אין כל ספק שהאמור בסעיף 24 לפקודת ביטח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל – 1970   (להלן – פקודת ביטוח רכב מנועי) מכוון כלפי צד שלישי ולא כלפי המבוטח.

 

זאת, משום שסעיף 24 מפנה לסעיפים 19 ו-21(א), שוודאי מכוונים כלפי הצד השלישי ולא כלפי המבוטח.

 

סעיף 19 קובע אחריות ישירה של המבטח כלפי צד שלישי שניזוק, אם ניתן פסק דין נגד המבוטח בשל החבות טעונת הביטוח, כשחבות זו היתה מכוסה על ידי הביטוח, וכן נקבע בה כי משהתמלאו התנאים הללו, מוטל על המבטח לשאת בתשלום פסק הדין שניתן כנגד המבוטח, "אף אם היה זכאי לבטל את הפוליסה מעיקרה או להפקיעה או כבר בוטלה או הפקיעה, והכל בכפוף לסעיפים 22 עד 24" (ראו: פרופ' דניאל פרידמן, ביטוח רכב מנועי (להלן – פרידמן, עמ' 95).

 

סעיף 21(א) מתייחס למקרים מסוימים, שבהם לא ניתן לתבוע את המבוטח או לתת פסק דין נגדו.

 

הסעיף קובע, כי במקרים הללו, למרות שלא ניתן פסק דין נגד המבוטח, מוטל על המבטח לשלם לצד השלישי שניזוק, "מה שהיה חייב לשלם לפי סעיף 19 אילו היה ניתן פסק דין נגד המבוטח" (פרידמן, עמ' 195).

 

סעיף 24 קובע, בעקבות זאת, שבמקרים המפורטים בסעיפים 19 ו-21(א), אם הפוליסה בוטלה קודם לאירוע מושא החבות, פטור המבטח מתשלום, אולם הביטול נכנס לתוקפו כעבור 21 יום לאחר שניתנה הודעה על הביטול.

 

כשם שסעיפים 19 ו-21(א) מכוונים כלפי הצד השלישי שאינו המבוטח, כך גם סעיף 24 מכוון כלפי הצד השלישי שאינו המבוטח (ראו פרידמן, עמ' 146).

 

3. מהו המועד שבו נכנס ביטול הפוליסה לתוקף כלפי המבוטח?

 

התשובה לכך יכולה להימצא בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח), שהוראותיו חלות גם על פקודת ביטוח רכב מנועי, כשאין בה הוראות מיוחדות לעניין הנדון, מתוקף סעיף 73 לחוק (ראו: ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שניה, עמ' 743).

 

סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, כנוסחו בזמן הרלוונטי לאירוע הנדון (ספטמבר-אוקטובר 2006) קבע:

 

"ביטל אחד הצדדים את החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול לצד השני".

 

(בתיקון תשע"ב, 14.3.12, תוקן הסעיף לנוסחו היום, כך שאם המבוטח הוא שהודיע על ביטול החוזה, מתבטל החוזה כעבור שלושה ימים מיום מסירת הודעת הביטול למבטח).

 

אלא, שאִינָה הדבר והתאונה אירעה 16 ימים לאחר היום שבו מסר המשיב את הודעת הביטול למערערת, יום אחד לאחר שביטול הפוליסה נכנס לתוקפו.

 

4. אני מסכים גם עם הקביעה, לפיה המשיב הודיע ביום 17.9.06 על ביטול הפוליסה, גם אם כותרת הטופס היתה "בקשה", משום שכאשר למבטח אין כל שיקול דעת ועליו להיעתר לבקשת המבוטח לביטול הפוליסה, הרי ש"הבקשה" שקולה ל"הודעה", וגם משום שנסיבות המקרה הנדון הצביעו בבירור על הודעת ביטול, כפי שפורט בחוות דעתה של כב' סגנית הנשיא שבח.

 

5. לפיכך אני מצטרף לדיעה, לפיה דין הערעור להתקבל, וכי בנסיבות העניין אין לפסוק הוצאות לחובת המשיב.

 

 

יונה אטדגי, שופט

 

 

התוצאה

 

הערעור מתקבל ופסק דינו של בית משפט קמא מבוטל.

 

אין צו להוצאות בערעור."