אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















התיישנות בחוסר תום לב- אימתי

פסק דין זה מצמצם ללא ספק עוד יותר את אפשרויות הדחיה של תביעה ע"י מבטח בשל טענת התיישנות

טענת התיישנות בחוסר תום לב- אימתי?

עו"ד שמואל מורד

הכותב הוא לשעבר מנהל מחלקת התביעות ב"אבנר" ומרצה במכללה האקדמית בנתניה, וכיום היועץ המשפטי לענייני תביעות של אבנר ושל הפול לביטוח חובה

ביום 21.11.07 ניתן בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב פסק דין בע"א 3418/06 בן נתן נגד "מגדל", בהרכב השופטות קובו, רובנשטיין ודותן, בו נדחתה טענת התיישנות של חברת ביטוח בתביעת מבוטח, מחמת התנהגות של חברת הביטוח שיש בה, לפי קביעת ביהמ"ש, משום הטעיה, מצג שווא וחוסר תום לב.

 

1.  עובדות המקרה היו כדלקמן:

התובע אושפז עקב אוטם חריף בשריר הלב, שהוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונה בעבודה. הוא פנה לחברת הביטוח בה היה מבוטח בביטוח אובדן כושר עבודה, כדי למצות את זכויותיו גם מכח הפוליסה שהוציאה, אולם זו דרשה ממנו להמתין לקביעת שעור נכותו במוסד לביטוח לאומי.

מאוחר יותר קבע המוסד לביטוח לאומי את נכותו בשעור 25% לצמיתות, אך הותיר אפשרות לתוספת לנכות זו מכח תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי בדיון במועד אחר. התובע חזר ופנה לחברת הביטוח בבקשה להקדים לו בינתיים את הפיצויים בהתאם לנכות שנקבעה, ולהשלים הפיצוי עם קביעת הנכות הסופית, אם תועלה ע"י הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי. חברת הביטוח נענתה לבקשה ושילמה לו הפיצוי על בסיס 25% נכות. יצוין גם כי היא לא החתימה אותו על שטר קבלה ושחרור סופי.

למעלה משנתיים לאחר מכן דן המוסד לביטוח לאומי בקביעת דרגת נכותו מחדש, והעמיד אותה על 40% לצמיתות. התובע חזר לחברת הביטוח לקבל השלמת הפיצויים לפי שעור הנכות החדש, אולם זו דחתה אותו בטענה כי בינתיים חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בפוליסה.

בית המשפט השלום אליו הגיש התובע את תביעתו, קיבל את טענת ההתיישנות של חברת הביטוח ודחה את תביעתו, ועל כך הוא ערער לביהמ"ש המחוזי.

 

2. בטרם נעמוד על ממצאיו של ביהמ"ש המחוזי, שהגיע למסקנה הפוכה מזו של ביהמ"ש השלום, נזכיר כי על פי החוק אכן תקופת ההתיישנות אינה נעצרת בדרך כלל אלא בהגשת תביעה לביהמ"ש, וזו לא הוגשה אלא לאחר שעברו שלוש שנים, המהווים את תקופת ההתיישנות לפי חוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981.

עוד נזכיר כי על פי הפסיקה, מרוץ ההתיישנות בפוליסות כאלה אינו מתחיל בהכרח ביום הארוע אלא ביום התגבשות הנכות הצמיתה, וכי על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958 עשויה להיות גם טענה של "התיישנות שלא מדעת", אלא שבנסיבות הענין ועל פי מנין התקופה, טענות אלה לא עמדו לתובע.

לא עמדה לו בנסיבות גם טענה על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, המדבר על "הודאה בזכות" או "ביצוע מקצת הזכות", שיש בהן כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות ולהתחיל אותו מחדש מיום ההודאה, או מיום תשלום מקצת הזכות.        

 

3. מה אם כן הביא את ביהמ"ש המחוזי לדחות את טענת ההתיישנות ולקבל את תביעתו של התובע?

תחילה קובע ביהמ"ש את העיקרון כי מבוטח אינו יכול לישון על זכויותיו ולהמנע מבירור נכותו הצמיתה, ולהניח בכך כי זכותו לא תתיישן, אולם כאן חברת הביטוח היא שביקשה להמתין לקביעת הנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי, והוא פעל על פי הנחייתה.

זאת ועוד, כאשר הביא התובע לידיעת חברת הביטוח כי הוא מקבל את הסכום הראשון על בסיס נכות של 25%, וכי הוא שומר בידו הזכות לחזור אליה אחרי השלמת בדיקתו במוסד כדי לקבל את יתרת הפיצוי שיגיע לו, נמנעה חברת הביטוח מלהזהיר אותו או להבהיר לו, כי אם עד אז תעבור תקופת ההתיישנות, לא יהיה בידו לתבוע אותה עוד.

משלא עשתה כן פירש התובע את התנהגותה כהסכמה להמתין לקביעת הנכות הסופית, ולשם כך להאריך את תקופת ההתיישנות, לפי הצורך.

נוכח סירובה של חברת הביטוח לאחר מכן לשלם את יתרת הפיצויים בטענה של התיישנות, קבע ביהמ"ש המחוזי כי בהתנהלותה של חברת הביטוח היה משום הטעיה, מצג שווא וחוסר תום לב, וחייב אותה בתביעה.

4. פסק דין זה מצמצם ללא ספק עוד יותר את אפשרויות הדחיה של תביעה בשל טענת התיישנות, ומוסיף על האמור בחוק לגבי האפשרויות לעצירת מרוץ ההתיישנות, בשל הודאה בזכות, ביצוע מקצת הזכות או התיישנות שלא מדעת, או על האמור בפסיקה בנוגע לעצירת מרוץ ההתיישנות עד למועד התגבשות הנכות, גם את הטענה כי בנסיבות הענין היה על חברת הביטוח להבהיר לתובע כי תקופת ההתיישנות עלולה לחלוף באופן שישלול ממנו את זכות התביעה. עם זאת, יהיה נכון לומר, כי טענה כזו עשויה לעמוד רק בנסיבות חריגות במיוחד, כמו אלה שהיו בתיק זה.

 

 לסקירות נוספות מאת עו"ד שמואל מורד