האם חלים סעיפי חוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981 גם על ביטוח רכב חובה?
1. ת.א. 13212/05 (שלום - חי') דלאל נגד "כלל"
2. ת.א. 8446/10/08 (מחוזי - מרכז) ונונו נגד "שומרה"
מאת: עו"ד שמואל מורד
שני פסקי דין ניתנו לאחרונה, ושניהם דנים בשאלה שהעסיקה רבות את הענף, והיא: האם הוראותיו של חוק חוזה הביטוח – תשמ"א 1981, העוסק בביטוח כללי, על ענפיו השונים, עשויים לחול גם על ביטוח החובה לרכב, ואם כן – אילו מהן?
מעבר לשאלה הנ"ל אין כל קשר בין שני פסקי הדין. הראשון ניתן ביום 3.8.09 בבית משפט השלום בחיפה על ידי השופט דניאל פיש, והוא נוגע לסעיף 25 בחוק חוזה הביטוח, המאפשר שלילת הכיסוי הביטוחי במקרה של כוונת מרמה מצד המבוטח כלפי החברה. השני, ניתן ביום 1.9.09 בבית המשפט המחוזי – מרכז, על ידי השופטת אסתר דודקביץ, והוא נוגע לסעיפים 7(ג) ו-18(ג) לחוק חוזה הביטוח, המאפשרים למבטח לשלול הכיסוי הביטוחי במקרה של אי גילוי מצד המבוטח של עובדות מהותיות המשפיעות על נכונות החברה לבטחו, או אי הודעה על החמרת הסיכון.
1. נקודת המוצא לשני הדיונים מצויה בסעיף 73 לחוק חוזה הביטוח, הקובע כי "הוראות חוק זה יחולו כשאין בפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל – 1970, או בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". אף על פי כן עדיין שאלת תחולתם האפשרית של הסעיפים הנזכרים על ביטוח החובה לרכב, העסיקה את כל הנוגעים בסוגיה.
2. בפסק הדין הראשון הביאה חברת "כלל" את שאלת כוונת המרמה בס' 25 למבחן בית המשפט, במקרה בו שני התובעים טענו כי נסעו ברכב שהיה מעורב בתאונה, והם נפצעו בעקבותיה, בעוד חברת הביטוח הביאה הוכחות כי עדותם היתה שיקרית, שכן התובע 2 כלל לא נכח במכונית, ואילו התובע 1 ניסה להונות את החברה בהעידו כי התובע 2 נכח עמו.
בית המשפט קיבל את טענת חברת הביטוח מבחינה עובדתית, אך לא שלל את הכיסוי הביטוחי של הפוליסה מן התובע הראשון, חרף נסיון ההונאה.
3. חברת הביטוח במקרה זה ביקשה להחיל את סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, השולל את הכיסוי מכל וכל וכלפי כולי עלמא. בית המשפט דחה הטענה בקובעו כי הוראה זו בחוק חוזה הביטוח אינה חלה על ביטוח החובה המבוסס על פקודת הביטוח ועל חוק הפלת"ד.
את מסקנתו זו נימק ביהמ"ש בנימוקים שלהלן:
(א) ס' 3(א) לפקודת הביטוח קובע כי ביטוח החובה לרכב מכסה בין היתר חבות לפי חוק הפלת"ד. חוק הפלת"ד מצידו מביא בס' 7 רשימה סגורה של חסרי הזכאות אשר לגביהם הפוליסה שהוצאה נשללת. בין אלה הוא מנה למשל את אלה שגרמו לתאונה במתכוון, את גונבי הרכב, את חסרי רשיונות הנהיגה, את הנוהגים ללא ביטוח ועוד. רשימה זו היא כאמור סגורה, ודא עקא, איננה כוללת את אלה המנסים להונות את החברה במעשי מרמה ממין זה שנדון כאן.
(ב) זאת ועוד, ס' 12 לפקודת הביטוח קובע בצורה קטגורית כי "המוציא פוליסה לפי ס' 3 יהא חב, על אף האמור בכל דין... לשפות את המבוטחים בה..." כל דין – כולל את חוק חוזה הביטוח.
הוראות אלה לדעת בית המשפט אינן מאפשרות תחולה לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, השולל כיסוי במקרה של נסיון הונאה.
אגב אורחה נעיר כי ביהמ"ש לא התעלם מפסק דין קודם שניתן בבית משפט השלום בעפולה (ת.א. 1742/04 מנאסרה נגד "כלל") ואשר הגיע למסקנה אחרת, אך בהיותו בלתי מנומק לא התמודד בצדק בית המשפט עם מסקנתו.
4. בפסק הדין השני נדונו סעיפים אחרים של חוק חוזה הביטוח, השוללים את הכיסוי, או מפחיתים את הפיצוי על פיו. הכוונה לסעיפים 7 ו- 18, כאשר המבוטח לא גילה בעת הוצאת הפוליסה עובדות מהותיות, או לא הודיע בהמשך על הגדלת הסיכון של המבטח.
הפעם ביקשה חברת "שומרה" להעמיד למבחן סעיפים אלה בחוק חוזה הביטוח במקרה בו המבוטח הצהיר בעת הוצאת הביטוח כי הוא לא ירשה לנהג שגילו מתחת ל- 24 לנהוג ברכב, וכתוצאה מכך הוא אף זכה להנחה בפרמיה (מכח הרפורמה שנעשתה לאחרונה בחיתום פוליסות ביטוח החובה). בפועל בנו של המבוטח נהג דרך קבע ברכב, אף שגילו פחות מ- 24 שנים, וזאת בידיעת המבוטח.
5. כאן מלאכתו של בית המשפט היתה קלה אף יותר מפסק הדין הראשון, כדי לקבוע את חוסר נפקותם של הסעיפים הנ"ל בחוק חוזה הביטוח. זאת בשל קיומו של סעיף 15(1) לפקודת הביטוח, לפיו תנאי השולל או מגביל כיסוי ביטוחי בשל הפרת הוראה בפוליסה הנוגעת לגילו של הנהג – אין לו כל תוקף.
6. השופטת לא חסכה גם את ביקורתה על החברה, שציינה בתעודה את המשפט "מוסכם כי גיל הנהג ברכב הינו מעל 24 שנים והפרמיה חושבה בהתאם לכך", חרף התקנה האוסרת לכלול הגבלות שאין להם תוקף, הכלולות בסעיף 15 הנ"ל (ראה תקנות תעודות ביטוח משנת 1970).
7. הנה כי כן, נסיונות להחיל על ביטוח רכב חובה סעיפים מחוק חוזה הביטוח – והפעם 25, 7 ו- 18, לפחות – לא צלחו, לפחות מן הנימוקים שהובאו בפסקי הדין שנזכרו לעיל. האם תהיה לבית המשפט העליון דעה אחרת? ימים יגידו.
ראו גם:
סקירה באתר של ת.א. 8446/10/08 (מחוזי - מרכז) ונונו נגד "שומרה"
