אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל

















שימוש ברכב כדי לפגוע כחריג לחוק הפלת"ד

העליון נהג הפעם בפרשנות צרה למונחים "כוונה" ו"השפעה של מעשה", ובכך הוציא נפגע קשה ללא פיצוי
 

שימוש ברכב כדי לפגוע בזולת כחריג לחוק הפיצויים

רע"א 1117/09 בביהמש העליון, "קרנית" נ' בלבן

 

 

 

מאת עו"ד שמואל מורד

 

 

 

  

ביום 21.9.09 ניתן בביהמ"ש העליון ע"י השופט ריבלין, בהסכמת השופטים גרוניס וג'ובראן, פסק דין המפרש את משמעות הביטוי "מעשה במתכוון" המהווה חריג להגדרת "תאונת דרכים".

 

1.        על פי עובדות המקרה, המשיב, יעקב בלבן, הבחין באדם זר היושב בתוך רכבו ומנסה להתניעו. הוא רץ אל הרכב ונאחז בו, כאשר הגנב פותח בנסיעה מהירה בזיגזגים. כתוצאה מכך נפל המשיב ונפגע מגלגלי הרכב.

 

2.         הנפגע הגיש תביעה נגד "קרנית" בטענה כי מדובר ב"תאונת דרכים" שאינה מכוסה בביטוח, בשל שימוש ללא רשות של הגנב. השאלה שבמחלוקת היתה אם הארוע נכנס להגדרה של "תאונת דרכים", שאז "קרנית" תחוייב בו, או שמא נופל בחזקה הממעטת של "מעשה מכוון", ואז "קרנית" פטורה ממנו.

 

בית המשפט המחוזי קבע כי הארוע הוא תאונת דרכים וחייב את "קרנית" בפיצוי. בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של "קרנית", ודחה תביעת המשיב נגדה.  

 

3.         החזקה הממעטת המהווה חריג להגדרת תאונת דרכים אומרת:

 

"... לא יראו כתאונת דרכים מארוע שארע כתוצאה ממעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו, ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

 

בית המשפט ניתח את החריג ומצא בו שני יסודות מצטברים:

 

א.      התאונה נגרמה כתוצאה מכוונה לגרום נזק לגופו או לרכושו של האדם שנפגע.

 

ב.       שהנזק נגרם ע"י המעשה המכוון עצמו, ולא בעקבות תאונת דרכים אמיתית

          שהתרחשה עקב אותו מעשה (כמו התהפכות או התדרדרות למשל ופציעה

          כתוצאה מהן).

 

4.         בניתוח המעשה שהתרחש במקרה שלפנינו, קבע בית המשפט כי הוא מלמד בדרגת הסתברות גבוהה על כוונה לפגוע במשיב. הגנב ביקש לנער אותו מן הרכב באותה נסיעת זיגזג מהירה. אין נפקות לכך כי כוונה זו היתה משנית לכוונה לגנוב את הרכב. רצונו של הגנב להפיל את המשיב כרוכה בקיום של רצון לפגוע בו.

 

ממצא זה מייתר את הבדיקה אם הגנב רצה לפגוע גם ברכושו של המשיב ע"י עצם גניבת הרכב.

 

אשר לאלמנט השני – שהנזק נגרם מאותו מעשה ולא מהשפעתו על השימוש ברכב, מצא בית המשפט כי הנסיעה הפרועה (שהיא "המעשה") גרמה לנזק הגופני הישיר, ולא תאונת דרכים שהתרחשה בהשפעתו אחר כך.  

 

נוכח מציאותם של שני היסודות הנ"ל בארוע, המקימים את החריג, מצא ביהמ"ש כי אין מדובר ב"תאונת דרכים".

 

5.         לא למותר לציין כי ביהמ"ש העליון נהג הפעם בפרשנות צרה מדי בכל הנוגע למונחים "כוונה" ו"השפעה של מעשה", ולא היסס לעשות כך, גם במחיר הוצאתו של נפגע קשה ללא כל פיצוי.