ת"א 44370-06 דוד לוי נגד אריה בע"מ - חברה לבטוח
בית המשפט: השלום בתל אביב - יפו
פסק הדין ניתן ביום: 29/12/2009
ע"י כבוד השופט: אברהם קסירר
עניינו של פסק הדין: האם המבוטח זכאי לקבל מחברת הביטוח תגמולי ביטוח נוספים על אלו שכבר קיבל ממנה בעבור אובדן כושר עבודה ושחרור מתשלום פרמיות בתקופת אובדן הכושר?
רקע: המבוטח כבר קיבל מחברת הביטוח סכום של לתובע שולם סך כולל של 281,000 ₪ לפי תקופות ומדי חודש אולם החברה סרבה להמשיך ולשלם למבוטח תגמולי ביטוח נוספים.
בית המשפט דחה את תביעתו של המבוטח תוך שהוא מתבסס על הגדרת מקרה הביטוח לפי שתי הפוליסות של המבוטח לפיהן עליו לעמוד במספר תנאים: להוכיח שאיבד 75% מכושר עבודתו במקצועו וכי אינו עובד בעיסוק אחר תמורת שכר (הפוליסה הראשונה) או כי אינו יכול לעבוד בעיסוק סביר אחר (הפוליסה השניה).
" לעניין זה יצוין כי התובע לא טען ולא הוכיח כדבעי גריעת השתכרות או יכולת ההשתכרות בשיעור של 75% וכן לא הוכיח כדבעי קיומו של התנאי בדבר העדר יכולת לעסוק ב"עיסוק סביר" כנדרש, מה גם שהוכח כי הוא עובד/עוסק בעבודות נוספות ואחרות שהינן סבירות לחלוטין.
הוכח כי התובע עבד בפועל ושבדרכו עומדות אפשרויות תעסוקה סבירות ומגוונות. מומחה בית המשפט מנה רשימת עיסוקים בהם התובע יכול ומסוגל לעסוק והלכה למעשה עבד והשתכר."
"מטרת ביטוח אובדן כושר עבודה שם לו למטרה להבטיח את יכולת המבוטח להשתכר במידה וכושרו אבד עקב מחלה או תאונה. יש לבחון האם איבד התובע את כושר עבודתו בהתאם לתנאי הפוליסה."
לפי נתוני מס הכנסה נמצא, כי המבוטח השתכר בתקופה לגביה הוא תובע תגמולי ביטוח ומדו"ח החקירה עלה, כי הוא נצפה כשהוא עובד בקיוסק – מסעדה: עומד מאחורי הדלפק ומשרת לקוחות כאשר הוא שהה במקום יותר משש וחצי שעות.
בית המשפט התייחס לתנאי הפוליסה לגבי "עיסוק סביר" לפי הפסיקה:-
"אין צורך בזהות בין עיסוקו של המערער עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התאונה. עם זאת צריך שה"עיסוק הסביר האחר" יהלום את השכלתו, את הכשרתו ואת ניסיונו של המבוטח. במובן זה ראוי שהעיסוק יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודתו הקודמת של המבוטח. עיסוק סביר הוא עיסוק שכל אדם סביר, בעל נתונים ורקע הזהים לאלה של המבוטח במקרה הנדון, היה רואה בו עיסוק חלופי שווה ערך לעיסוקו הקודם. כך גם ניתן להוסיף ולהגדיר "עיסוק סביר" ככזה שאינו פוגע באופן משמעותי בכושרו להשתכר וכן מתאים לאורח חייו של המבוטח.
ה"עיסוק הסביר" אינו בעל תכנים סובייקטיביים בלבד, כמו גם אינו בעל תכנים אובייקטיבים בלבד. העיסוק הסביר הוא בעל ממד סובייקטיבי וממד אובייקטיבי. סובייקטיבי, שכן המבוטח צריך שאותו "עיסוק" יתאים לאורח חייו ולנטיותיו התעסוקתיות. אובייקטיבי, שכן את אותו "עיסוק סביר" יבחן בהתאמתו לאדם הסביר בעל נתוני השכלה והכשרה כשל המבוטח (ראה בעניין זה גם את דעתו של השופט י' חג' יחיאב ע"א (ת"א) 595/89 ע' מזרחי ואח' נ' יהודה חברה לביטוח בע"מ (להלן – עניין מזרחי).
את ה"עיסוק הסביר" יש למדוד על-פי "סוג ההתמחות"– אם היא כוללת אפשרויות רבות או שמא היא תוחמת את העוסק בתחום עיסוק צר.
ככל ש"סוג ההתמחות" צר, והעובד הגיע לרמת מיומנות גבוהה יותר, כך יקשה למצוא לאותו עובד "עיסוק סביר" שאינו דומה דמיון רב לעיסוקו הקודם.
ככל ש"סוג ההתמחות" של העובד עובר לתאונה רחב יותר, והוא טרם רכש מיומנות גבוהה יותר, כך יקל למצוא "עבודות סבירות" שוות ערך לעבודתו הקודמת של אותו עובד.
לעניין זה יפים דבריו של השופט חג' יחיאבעניין מזרחי הנ"ל [19], שם מאמץ השופט המלומד את הגישה שלפיה קיים יחס הפוך בין המאמץ וההשקעה שהמבוטח השקיע ברכישת מקצועו ובין היקף העיסוקים שייראו סבירים לגביו.
"ככל שמקצועו הקודם של המבוטח חייב השכלה מיוחדת או מיומנות מקצועית מיוחדת, יהיה מגוון העיסוקים שייחשבו סבירים לגביו קטן יותר ואילו ככל שמקצועו הקודם של המבוטח היה פשוט יותר מגוון העיסוקים שייחשבו סבירים לגביו גדול יותר".
(ר' ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5), 746 בעמ' 758- 757).
ר' גם ע"א (ת"א) 1322/07 הפניקס הישראלי לביטוח בע"מ נ' שלמה סלוצקי (פורסם בנבו)."
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
