בדיקת היעילות של שימוש בהערכת יכולת ביצוע תפקודי עבודה בתהליך הפיצוי של נפגעי תאונות דרכים
ד"ר נאווה רצון, ראש החוג לרפוי בעיסוק ביה"ס למקצועות הבריאות הפקולטה לרפואה אוניברסיטת ת"א
המחקר נערך בחסות קרן מחקרים שליד אגוד חברות הביטוח
המחקר בתמצית
תהליך פיצוי נפגעי תאונות דרכים כפי שהוא מתבצע כיום כולל לרוב שלושה מקורות מידע עיקריים: מסמכים רפואיים הקשורים לפגיעה עצמה והטפול שנדרש בעת התאונה, דיווח סובייקטיבי של הנפגע, ובדיקת רופא הנסמכת על התרשמות קלינית ומסמכים רפואיים רלוונטיים. בעבודה הנוכחית, הוצגו לפני הרופאים בנוסף להתרשמות הקלינית ולמסמכים הרפואיים הרלוונטיים סכום הערכת תפקודי עבודה. ממצאי המחקר מוכיחים כי הערכת יכולת ביצוע תפקודי עבודה השפיעה על החלטות הרופא. בהשוואה בין אחוזי הנכות שנקבעו ללא הערכה תפקודית לאחוזי הנכות שנקבעו עם הערכה תפקודית בקרב נפגעי האגן נמצא כי ההערכה התפקודית גרמה לשינוי אחוזי הנכות של 89% מהנבדקים. אצל 51% מהנבדקים הרופאים הפחיתו את אחוזי הנכות, אצל 38% ההערכה התפקודית גרמה להעלאה באחוזי הנכות ואצל 11% לא היה שינוי בקביעת אחוזי הנכות. בקרב נפגעי צליפת שוטה הערכה התפקודית גרמה לשינוי של אחוזי הנכות אצל 56.60% מהנבדקים. אצל 32.9% ההערכה התפקודית גרמה להפחתת אחוזי הנכות, אצל 19.7% ההערכה גרמה להעלאה של אחוזי הנכות ואצל 47.4% אחוזי הנכות נשארו ללא שינוי.
למרות השינויים שחלו בקביעת אחוזי הנכות, נמצא כי קיים מתאם בין אחוזי הנכות שנתנו הרופאים עם וללא הערכת יכולת ביצוע תפקודי עבודה. בקרב נפגעי אגן עיקר ההתאמה בין הערכת הרופא לבין ממצאי הערכת תפקודי עבודה הייתה במקרים בהם הנבדק התקשה במטלות פיזיות מורכבות כגון הרמת משא תוך כדי הליכה, בצוע כריעה חוזרנית וכדומה. תרומתם של הערכת תפקודי עבודה הייתה בעיקר במתן מידע לגבי יכולת בצוע מטלות פיזיות פשוטות כגון הרמת משא מהרצפה לגובה אגן ללא הליכה, הרמת משא מגובה אגן לגובה עיניים, ישיבה ממושכת ודומיהם. מכאן שהייתה תמימות דעים לגבי המקרים ה"קשים יותר" בעוד ממצאי הערכת תפקודי עבודה תרמו להבהרת יכולותיהם של אנשים עם בעיות תפקודיות קלות יחסית. בקרב נפגעי צליפת שוט הייתה התאמה כמעט מלאה בין הערכת הרופא לבין ממצאי הערכת תפקודי עבודה ותרומתם המרכזית שלתפקודי העבודה הייתה בכך שאפשרו להתרשם באופן מהימן ממידת שיתוף הפעולה של הנבדק.
אחד המדדים הנדונים בעבודה הוא מדד שיתוף הפעולה של הנבדקים. במחקר הנוכחי נמצא כי בקרב נפגעי האגן שנבדקו ממוצע אחוז המטלות בהם הנבדקים התאמצו מעבר למה שנראה בטוח עבורם היה דומה מאוד לממוצע אחוז המטלות בהם הנבדקים הגבילו את עצמם ולא בצעו את המטלה במלואה. ברוב המטלות אופן בצוע המטלה הוערך ע"י הבודקת כמתאים ליכולתו של האדם. גם בקרב נפגעי צליפת שוט ברוב המטלות אופן בצוע המטלה הוערך ע"י הבודקת כמתאים ליכולתו של האדם אולם שעור האנשים אשר הגבילו את עצמם ולא בצעו את המטלה במלואה היה גבוה פי 6 בקרוב מנבדקים אשר התאמצו מעבר למה שנראה בטוח עבורם.
בניתוח רגרסיה לוגיסטית לניבוי השינוי שחל באופן מתן אחוזי הנכות של נפגעי אגן נמצא כי השימוש בהערכת תפקודי עבודה הניב OR נמוכים יחסית אבל בעלי משמעות קלינית רבה. נמצא כי משתנה הגיל הוא בעל OR של 1.06 לניבוי השינוי באחוזי נכות ויכולת הרמה מרצפה לגובה אגן הוא בעל OR של 1.10 לניבוי השינוי באחוזי נכות. משמעות הדבר היא כי כל שנת גיל מגבירה את הסיכוי להורדת אחוזי הנכות ב- 6% ויכולת הרמה של כל קילו מהרצפה לגובה אגן מגבירה את הסיכוי להפחתה של 10% באחוזי הנכות. בניתוח רגרסיה של צליפת שוט נמצא כי משתנה הגיל פעל בכוון הפוך, כל שנת גיל הפחיתה את הסיכוי להורדת אחוזי הנכות ב-7% , לעומת זאת כל מטלה שהוגדרה ככזו בה הנבדק הגביל את עצמו הפחיתה את אחוזי הנכות שלו ב- 4%. מכאן ששימוש בהערכת תפקודי עבודה עשוי לתת לרופא תמונה מהימנה ותקפה יותר על תפקוד ואו מוגבלות של הנבדק.
נראה שההערכה עשויה לשרת הן את חברות הביטוח והן את הנבדקים התובעים אחוזי נכות. ברוב המקרים ההערכה מדגימה יכולות תפקודיות שנבצר מהרופא לראות במתכונת ההערכה המקובלת. במקרים בהם ההערכה מדגימה נבצרות תפקודית מעבר להתרשמות הרפואית, השימוש במבחני תפקוד בעבודה יעשה צדק עם התובע מאחר והקביעה תסתמך על בדיקה מדוקדקת של מוגבלות מחד-גיסא, אך תאפשר גם ממצאים לגבי יכולות פוטנציאליות נוספות.
