אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל







מחקר: דרכי הוכחת נזק בתביעות פלת"ד

פורסם ביום 18/6/2011

המחקר מאת עו"ד יניר הראל נערך במימון קרן מחקרים והוא עוסק בהיבטים משפטיים בדיני ראיות והצעות להסדרים רצויים
 

 

דרכי הוכחת נזק בתביעות פלת"ד: היבטים משפטיים בדיני ראיות והצעות להסדרים רצויים

 

מחקר במימון קרן מחקרים בעניני ביטוח שליד אגוד חברות הביטוח בישראל

 

 

עו"ד יניר הראל, עורך המחקרעורך המחקר: עו"ד יניר הראל

 

המחקר בתמצית

 

מחוקקי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ראו לנגד עיניהם שתי מטרות עיקריות בעת חקיקת החוק. הראשונה, מטרה סוציאלית בדבר הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי בגין נזקי גוף וממון שנגרמו בתאונת דרכים. השנייה, פישוט וייעול ההליכים הכרוכים במימוש זכאותם של הנפגעים לפיצוי. שתי המטרות האמורות קשורות זו בזו. כך למשל, חוק הפיצויים מבוסס כידוע על הסדר של "no fault". העובדה כי הזכאות לפיצויים אינה מושפעת מקיומו או העדרו של אשם, נועדה, מצד אחד, להרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי, ומצד שני, לאפשר לנפגעים לקבל פיצוי מהיר ולחסוך מהם את ההליך המשפטי המייגע האופייני לתביעות נזיקין המבוססות על יסוד האשם. במילים אחרות -  הוויתור על יסוד האשם נועד לשרת את שתי התכליות המרכזיות של החוק. היעד של פישוט ההליכים וחסכון בהליכים בא לידי ביטוי גם בהיבטים נוספים של החוק, מעבר לביטול הצורך לדון בשאלות של אשמת המזיק ואשמתו (התורמת) של הניזוק. חלק מהיבטים אלו התווספו לו במרוצת הזמן. כך לדוגמה, נקבע בחוק קריטריון אחיד לפיצוי עבור כאב וסבל; נקבעה תקרה לפיצוי בגין הפסדי השתכרות; נקבע בחוק מנגנון מחייב של הערכת הנכות על ידי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט. נקבע בחוק כי דרגת נכות שנקבעה על פי כל דין מחייבת גם לצורך תביעה לפי חוק הפיצויים. נקבעה בחוק חלוקה שוויונית של נטל החיוב בין הנהגים השונים במקרה של תאונה שכמה כלי רכב מעורבים בה. עם זאת, בעוד שהמטרה של חוק הפיצויים להרחבת מעגל הזכאים הושגה במלואה, הרי שהניסיון ליצור הליך משפטי יעיל ומהיר לא צלח. כך לדוגמה, הוויתור על יסוד האשמה לא הוביל לשינוי של ממש במשך ההתדיינות ובמידת מורכבותה, אלא גרם להסטת מוקד ההתדיינות משאלת האשם, לסוגיות אחרות, לא פחות מורכבות, בעניין היקף המונח "תאונת הדרכים" ובעניין היקף הפיצויים המשתלמים לנפגע. נתונים שונים ביחס להתדיינויות משפטיות בתחום הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מעלים כי משך ההתדיינות של תביעת הפלת"ד הממוצעת לא רק שלא התקצר בהשוואה למצב שקדם לחקיקת חוק הפיצויים, אלא אף התארך. בהקשר זה, לא יכולה להיות מחלוקת כי דרכי ההוכחה של תביעת פיצויים של נפגעי תאונות דרכים משפיעות הן על מימוש הזכאות לפיצויים והן על משך ההליך ומידת יעילותו.

 

במחקר זה ערכתי אפוא בחינה שיטתית של הסוגיות העיקריות הנוגעות לנטלי הראיה וההוכחה בתביעות המוגשות מכוח חוק הפיצויים, תוך העלאת הצעות לשיפור ולייעול ההליכים הכרוכים בתביעות אלו. החלק הראשון של המחקר מבקש להקיף את מרבית הסוגיות הנוגעות לנטלי ההוכחה והראייה בתחום הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת על מנת להציג בפני הקורא את התמונה הראייתית הרחבה של הסדר הפיצויים בתחום ביטוח החובה לרכב. החלק השני של המחקר מתמקד בהמלצות לשיפור הליכי ההוכחה של תביעות הפלת"ד, ולקיצור משך ההתדיינות של תביעת הפלת"ד, שכן סוגיית דרכי ההוכחה וסוגיית משך זמן ההתדיינות קשורות זו בזו, ואף תלויות זו בזו, שהרי ככל שהדיון בתביעה מתארך והעדויות והראיות מתרחקות ממועד התאונה, כך הופכת המשימה הראייתית של הוכחת קרות התאונה ושל היקף הנזק הנובע ממנה לקשה ומורכבת יותר.

במסגרת חלקו השני של המחקר הועלו שבע הצעות שונות העשויות, כל אחת בדרכה, לתרום לשיפור ולייעול של דרכי ההוכחה של תביעת הפלת"ד. כמובן, שניתן היה לחשוב על הסדרים מרחיקי לכת לשיפור המצב הקיים, כגון הוצאת נושא הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מבתי המשפט והעברתו למוסד לביטוח לאומי –  אך מחקר זה לא התיימר להרחיב את יריעת הדיון עד כדי כך, ותחת זאת התמקד בחיפוש דרכים לייעל את ההליכים השיפוטיים – תוך מתן דגש לנטלי ההוכחה והראייה - במסגרת החוק הקיים.

 

ההצעה הראשונה קוראת להקמת ועדות רפואיות. אכן, עקב אכילס של הסדר הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מהבחינה הדיונית הוא הליכי קביעת הנכות הרפואית. ההתדיינות הארוכה והמסורבלת הנוגעת להוכחת שיעור הנכות הרפואית היא מהמכשולים העיקריים הניצבים בפני בעל הדין. תיקון מספר 5 לחוק הפיצויים, אשר החיל שני הסדרים חשובים שנועדו להקל על בית המשפט ולפשט את הליך קביעת הנכות הרפואית – הסדר המומחה הרפואי הניטראלי המתמנה על ידי בית המשפט וההסדר הקובע כי דרגת נכות שנקבעה לנפגע בשל פגיעה שנגרמה לו בתאונת דרכים תחייב גם לצורך התביעה לפי חוק הפיצויים - לא הובילו לפישוט ולקיצור הליכי ההוכחה של תביעת הפלת"ד. יתרה מכך, שינויים אלו הפכו למוקדי התדיינות בפני עצמם אשר גורמים לעיכוב ההכרעה בתיק. לפיכך, סברתי כי יש מקום להוציא את עניין קביעת הנכות הרפואית מבתי המשפט הדנים בתביעת הפלת"ד ולהעבירו לידי ועדות מומחים רפואיות שיישבו לידי בתי המשפט האזרחיים ויקבעו את דרגת הנכות הרפואית של התובעים. בהקשר זה עמדתי על כך כי במרבית תיקי תאונות הדרכים, לא נקבעת לתובע כל נכות בגין התאונה או שהנכות הנקבעת היא שולית, ורק ב-15% לערך מהתיקים, לכל היותר, הנכות הנקבעת היא משמעותית. לפי הצעתי, הוועדה הרפואית תקבע את דרגת הנכות הרפואית בכל תביעה שבה הנפגע יטען לקיומה של נכות, מבלי להתחשב בדרגת הנכות הנתבעת. עם זאת, כדי לא לקפח את זכותם של הנפגעים הקשים יותר להוכיח את דרגת נכותם הרפואית בפני ערכאה שיפוטית, מוצע כי כאשר הקביעה של הועדה הרפואית תהא לנכות בשיעור של עד 10% - תעמוד לנפגע זכות להגיש ערעור על קביעת הועדה הרפואית לוועדה רפואית נוספת שתשמש כערכאת ערעור. החלטת ועדת הערעור תהא סופית. לעומת זאת - כאשר הקביעה של הועדה הרפואית תהא לנכות בשיעור העולה על 10%, דהיינו, הועדה תסבור כי הפגיעה בנפגע היא אכן משמעותית יחסית - אזי ערעור על החלטת הועדה יופנה לבית המשפט הדן בתיק התביעה.

 

ההצעה השנייה קוראת לרפורמה ביחס לשאלות ההבהרה והחקירה הנגדית. כידוע, הצדדים להתדיינות המשפטית זכאים לחקור את המומחה על חוות דעתו. אכן, זכות החקירה הנגדית, הקבועה, בין היתר, בסעיף 26 לפקודת הראיות, היא אחת הזכויות החשובות ביותר לבעל דין כמכשיר לחשיפת האמת ולשם הגנה על האינטרסים שלו בדיון משפטי. אין כל ספק כי הזכות הבלתי מותנית של הצדדים לחקור את המומחה מגלמת יתרונות וחסרונות. היתרון המרכזי הוא כמובן זכותו של כל צד למצות כדבעי את ראיותיו ואת טענותיו במשפט. החיסרון המרכזי של פרקטיקה זו בא לידי ביטוי בכך שהזכות של כל צד לחקור את המומחה, זכות הממומשת כדבר שבשגרה במסגרת תביעות הפלת"ד, תורמת לייקור, לסרבול ולהתמשכות הליכי תביעת הפלת"ד, ומטילה בכך עומס כבד על ניהול ההליך. ראוי לציין כי בעבר היו הצעות להגביל את זכות החקירה של מומחים רפואיים המגישים את חוות הדעת לבית המשפט. ועדה שהוקמה לצורך בחינת ייעול ההליכים במשפטים אזרחיים, בראשות השופט מלץ, אף המליצה לכרסם בזכות הדיונית הבלתי מוגבלת של בעלי הדין לזמן את המומחה לחקירה נגדית, על ידי קביעת כלל שלפיו הזמנת מומחה רפואי תהייה מותנית ברשות בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שירשמו. עם זאת, המלצה זו לא נתקבלה. לדעתי, ראוי לשוב ולבחון מחדש המלצה זו, שכן הגבלת היכולת של הצדדים לחקור את המומחה בחקירה נגדית תשרת את היעילות הדיונית של תביעת הפלת"ד ותקצר מאד את משך ההתדיינות, עניין בעל חשיבות קריטית מקום בו מדובר בתביעה הנוגעת לנזקי גוף. בהקשר זה הצעתי להסתמך על הנוהג הקיים בבית הדין לעבודה שלא לאפשר חקירה של מומחה רפואי שנתמנה על-ידי בית הדין, אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. נוהג זה הוכשר על ידי בית המשפט העליון, אשר עמד על היתרונות המעשיים החשובים שטומנת בחובה הפרקטיקה המגבילה את זכות בעלי הדין לחקור את המומחה: ראשית, חיסכון בזמנו של בית הדין, וכן קיצור ההליכים וייעולם, דבר התורם למניעת עינוי דין. שנית, מניעת מצב שבו מומחים רפואיים בעלי שם יסרבו לקבל על עצמם מינוי על-ידי בית הדין, מינוי שהשכר בצדו מועט יחסית "וצערו הרבה". הצעתי היא אפוא להגביל את הזכות הבלתי מוגבלת של הצדדים לחקור את המומחה, בדומה למגבלות שהוטלו על ידי בית הדין לעבודה.

 

ההצעה השלישית קוראת לקבוע נזק מינימאלי כתנאי לתביעה מכוח חוק הפיצויים. נתונים סטטיסטיים שנאספו בתקופות שונות ביחס לתביעות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מצביעים על מגמה עקבית שלפיה חלק ניכר, ואולי אפילו רוב התביעות המוגשות בגין נזק גופני שנגרם בתאונת דרכים – הן תביעות שלא שולם בגינן כל תשלום או שהתשלום בגינן היה נמוך יחסית. הנתונים מלמדים אפוא כי עיקר הבעיה הכלכלית והחברתית הכרוכה בתאונות דרכים מתמקדת ב-10% עד 15% מכלל התובעים את חברות הביטוח. יוצא אפוא כי התחיקה המתקדמת והכלים המשוכללים שבנתה המדינה למען תובעים אלה, משרתת בפועל תובעים רבים אחרים שעניינם מבחינה ציבורית קל לאין ערוך ולעתים כלל לא קיים. תובעים אלו נהנים מהסדרים מיטיבים הגם שאינם באים בגדרה של אוכלוסיית היעד שעליה ראה המחוקק להגן בעת חקיקת חוק הפיצויים. עם זאת, תביעות אלו מטילות כאמור עומס כבד על מערכת התביעות של חברות הביטוח ועל מערכת בתי המשפט. כמו כן, מכיוון שאין מדובר בפגיעות מובהקות, אלא בפגיעות המצויות ב"שטח האפור", יש צורך בהשקעת משאבי הוכחה וראיה נכבדים על מנת לבסס את התביעה. כך מוצאים עצמם הצדדים נקלעים למערבולת של הוכחות, ראיות וחקירות, בלי שיש לכך הצדקה מבחינה סוציאלית. לפיכך, הצעתי לקבוע סף פיצוי שמתחתיו אין הנפגע יהיה זכאי לפיצוי. כך לדוגמה, יש להניח כי אדם שנעדר מספר ימים מעבודתו עקב תאונת דרכים לא סבל ירידה במשכורתו או בהכנסתו עקב התאונה. לפיכך מוצע כי בתיקים שבהם לא נותרה לנפגע נכות צמיתה עקב התאונה – לא יהיה הוא זכאי לכל פיצוי ולא תהייה לו עילת תביעה לפי חוק הפיצויים.

 

ההצעה הרביעית עניינה לאפשר לחברות הביטוח לקבוע תניית השתתפות עצמית בפוליסות לביטוח חובה (מעבר לחקיקה הקיימת כיום המאפשרת קביעת תניה שכזו בפוליסות חובה לביטוח אופנוע). תניה מעין זו, יכולה להוות מסננת נוספת שתסייע בהתמודדות עם התביעות "הקטנות". אכן, מתן אפשרות לחברות הביטוח לקבוע סעיף השתתפות עצמית בפוליסת ביטוח החובה יכול להביא ליתרונות רבים. ראשית, חיובו של המבוטח או בעל הפוליסה בדמי השתתפות עצמית ייצור זהות אינטרסים בינם לבין חברת הביטוח, ויעודד את הנוהג ברכב לנקוט אמצעי זהירות למניעת התרחשותו של מקרה הביטוח, ובכך יופחתו התאונות וממילא גם תביעות הפלת"ד. שנית, שחרור חברות הביטוח מעולן של התביעות הקטנות, הנופלות בגדרו של סכום ההשתתפות, יביא לחיסכון ניכר במשאבים, שכן חלק בלתי מבוטל מעלויות הטיפול בתביעת הפלת"ד, ובכלל זה מינוי מומחים רפואיים, הן עלויות קבועות שאינן תלויות בסכום הנזק הנתבע. כמו כן, כפי שצוין לעיל, תביעות "קטנות" מצריכות משאבי הוכחה וראיה גדולים, דווקא בשל היותם של הנזקים משום נזקים בלתי מובהקים. שלישית, החלת השתתפות עצמית עשויה לסייע למלחמה בנגע ההונאות, שכן דפוס טיפוסי של הונאה בתחום ביטוח החובה לרכב הוא ייחוס פגיעות קלות יחסית (כגון, שבר, כוויה וכדומה), שמקורן אינו בתאונת דרכים, לתאונת דרכים, וזאת על מנת להכניס את התביעה בגדר חוק הפיצויים. מטבע הדברים, ככל שמדובר בפציעה קשה יותר, כך קשה יותר להצליח לרמות ולטעון כי מקורה של הפציעה הוא בתאונת דרכים. יוצא אפוא כי קביעת השתתפות עצמית עשויה להפחית במידה ניכרת את תופעת ההונאות בתחום ביטוח החובה לרכב.

                   

ההצעה החמישית נוגעת לקיצור תקופת ההתיישנות. ביסוד תקופת ההתיישנות מונחים שיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. שיקולים אלו יפים במיוחד בתחום הביטוח. נוכח קשיים אלו, קבע סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 כי תקופת ההתיישנות של תביעות מכוח חוזה ביטוח תעמוד על שלוש שנים בלבד מיום קרות מקרה הביטוח. ביסוד קביעה זו עומדת ההנחה כי חברת ביטוח שמוגשת נגדה תביעה זמן רב לאחר קרות מקרה הביטוח, תתקשה לבסס את הגנתה עקב הקושי בהשגת הראיות והעדים. הנחה זו תקפה ביתר שאת בתחום הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, שכן כאשר התביעה מוגשת לאחר תקופה ארוכה, נוצרים למשל קשיים בהוכחת הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין מצבו הרפואי של הנפגע. מטבע הדברים, ככל שחולף הזמן גורמים נוספים וחדשים עשויים להשפיע על מצב בריאותו של הנפגע, באופן שקשה יהיה לבודד את הנזקים הגופניים והבריאותיים הקשורים לתאונה מהנזקים הבריאותיים שאינם קשורים אליה. מכאן שאין הצדקה לדעתי להבחין בין חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לבין חוק חוזה הביטוח – הראשון כמו האחרון עוסק במקרה ביטוח, ולפיכך הצעתי היא להעמיד את תקופת ההתיישנות בשני המקרים על בסיס שווה (שלוש שנים). כפי שציינתי במחקר, תקופת התיישנות של שבע שנים בגין תביעה לפי חוק הפיצויים, מתעלמת מאופיו המיוחד של חוק הפיצויים, היינו, היותו מבוסס על "העדר אשם". ניתן לציין לשם השוואה את חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם-1980 שעניינו פיצויים בשל נזק גוף ללא צורך בהוכחת אחריות היצרן. גם בחוק זה נקבעה תקופת התיישנות מקוצרת של שלוש שנים, כשההסבר שניתן לכך הוא שתקופה מקוצרת זו נועדה להקל במידה מסוימת על היצרן בשל אחריותו המוחלטת, בכך שנחסך ממנו הצורך לעמוד בסיכון הנוסף של חשיפה לתביעה זמן רב לאחר שהנזק אירע.

 

ההצעה השישית נוגעת למסירת הודעה מידית על קרות התאונה. אחת ממטרות חובת ההודעה המידית, הקבועה בסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח, היא לאפשר לחברת הביטוח לברר את חבותה כאשר העדויות טריות והראיות בנמצא. אני סבור כי לא צריכה להיות כל מניעה להחיל הסדר דומה לזה הקבוע בסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח גם בתחום תאונות הדרכים, שהרי תכליתו של הסדר זה חלה גם לעניין תביעות שעניינן פגיעות גוף בגין תאונות דרכים. הרציונל שלפיו יש להודיע לחברת הביטוח באופן מידי על קרות אירוע הנזק יפה לדעתי במיוחד בתחום תאונות הדרכים, וזאת בשל שלוש סיבות עיקריות. ראשית, העובדה כי נזק גוף בתאונת דרכים מכוסה בביטוח היא מן המפורסמות. בתחום זה, שלא כמו בתחומים אחרים, אין חשש כי הנפגע לא יידע על דבר היותו מבוטח. על כן, אין כל סיבה לאפשר לנפגע להגיש את הודעתו באיחור. שנית, בתחום של נזקי גוף בתאונות דרכים, יש חשיבות מיוחדת לבדיקת נסיבות התאונה והנזק סמוך ככל האפשר להתרחשות התאונה, שכן, מטבעו של נזק הגוף, הוא שככל שמתרחקים ממועד התרחשותו, כך קשה יותר לעמוד על הקשר הסיבתי בינו לבין התאונה. שלישית, תקנות התעבורה מחייבות את הנוהג ברכב להודיעה למשטרה על תאונה, אם נפגע בה אדם. על כן, ככל שמדובר בנהג עצמו, ממילא מוטלת עליו חובת הודעה למשטרה, ואין כל סיבה שלא ימסור במקביל הודעה לחברת הביטוח.

 

ההצעה השביעית נוגעת להרחבת השימוש בחזקות שבעובדה. כבר כיום בתי המשפט עושים שימוש נרחב בחזקות לצורך קביעת ממצאים עובדתיים, בעיקר בקשר לקביעת שיעור הפיצויים לו זכאי הנפגע. בפרק ט' למחקר עמדתי על החזקות העובדתיות המשמשות כיום את בתי המשפט הדנים בתביעה לפי חוק הפיצויים, ובכלל זה,  חזקת ההמשכיות, חזקת גיל פרישה, חזקת השכר הממוצע, חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית. עם זאת, אני סבור, כי אין כל מניעה להרחיב את השימוש בחזקות גם לעבר היבטים נוספים של התביעה הדורשים הוכחה, ובכך לשפר את היעילות הדיונית.על כן, הצעתי להרחיב את השימוש בחזקות שבעובדה. הצעתי הראשונה היא לקבוע חזקה חלוטה הנוגעת לזיקה שבין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית, וזאת עד לתקרה מסוימת של נכות רפואית. חזקה נוספת שהצעתי להחיל על תביעה לפי חוק הפיצויים היא חזקה חלוטה שלפיה הסכומים שדווחו לרשויות המס או למוסד לביטוח לאומי אודות הכנסתו של הנפגע משקפים את הכנסתו האמיתית. לדעתי, המצב המשפטי השורר כיום שבו בתי המשפט גוזרים את הפיצוי לנפגע או לתלוייו לפי ההכנסה בפועל, ולא לפי ההכנסה המדווחת לרשויות המס, פוגעת  בתקנת הציבור, בשלטון החוק, ובתפקידו של בית המשפט כמבצרו של החוק.

מחקר מאת עו"ד יניר הראל: דרכי הוכחת נזק בתביעות פלת"ד:  היבטים משפטיים בדיני ראיות והצעות להסדרים רצויים  מחקר מאת עו"ד יניר הראל: דרכי הוכחת נזק בתביעות פלת"ד: היבטים משפטיים בדיני ראיות והצעות להסדרים רצויים