אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















סייג להתיישנות תביעה לגבי קטינים

הקטינים זכאים ליהנות מההוראה שנקבעה בסעיף 10 לחוק ההתיישנות, שתכליתו להגן על זכויותיהם המשפטיות

 

 

רע"א 3619/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נגד מארון רושרוש ואח'

 

בית המשפט: העליון

 

פסק הדין ניתן ביום: 26/1/2012

 

על ידי כב' השופט: המשנה לנשיאה א' ריבלין

 

עניינו של פסק הדין: האם הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה" – חלה על יורשיו הקטינים של אדם שנפטר, בתביעות המוגשות על-ידם בשם העיזבון?

 

רקע: המנוח הגיש תובענה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 22.5.1993. ביום 8.11.2001 נפטר המנוח שלא כתוצאה מן התאונה וללא כל קשר אליה. לאחר פטירתו ומשלא הוסדר הייצוג המשפטי, החליט בית המשפט על הפסקת ההליכים בתובענה.


בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור של חברת הביטוח על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שקבע, כי יש להחיל את הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות על היורשים הקטינים.

 

מתוך פסק הדין

 

"דין בקשת רשות הערעור להידחות. במקרה שלפנינו הוגשה התביעה על-ידי המנוח, שהלך לבית עולמו. יורשיו הקטינים של המנוח ואלמנתו חידשו את התביעה, בשם עיזבונו. אין חולק כי תביעתה של האלמנה הבגירה התיישנה. השאלה אליה נדרשו הערכאות הקודמות היא, כאמור, אם הוראת ההשעיה הקבועה בסעיף 10 לחוק חלה על היורשים הקטינים, שתבעו בשם העיזבון.

 

בית משפט זה כבר פסק כי "לאחר העברת הזכות מהתובע המקורי יש לבחון אם מתקיימות עילות השעיה לגבי התובע הנעבר, כגון קטינות או ליקוי נפשי או שכלי (סעיפים 10-11 לחוק ההתיישנות)" (רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' גיא-ליפל(טרם פורסם, 19.9.2010, סעיף 60 לפסק-דינו של השופט י' עמית). ואכן, לאחרונה הובהר – במסגרת ע"א 1945/09 עזבון המנוחה מרווה ז"ל נ' המועצה האזורית מטה אשר(טרם פורסם, 19.01.2012) – כי על מנת להכריע בשאלת תחולתן של הוראות ההשעיה, יש לבחון אם עילות ההשעיה מתקיימות במי שבידיו הכוח להוציא אל הפועל את התביעה, לאמור: התובע-הנעבר.

 

במקרה דנן, כפי שקבעה ערכאת הערעור בצדק, הועבר הכוח להוציא אל הפועל את התביעה מן המנוח אל עיזבונו ואל יורשיו הקטינים. קטינים אלה זכאים ליהנות מההוראה שקבע המחוקק בסעיף 10 לחוק ההתיישנות, שתכליתו להגן על זכויותיו המשפטיות של הקטין. ההנחה לפיה "בתקופת הקטינות.. אין הקטין מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויות המשפטיות או להגן עליהן" (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 860 (2004)) חלה, אפוא, על המשיבים, על כן אין להביא בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו לא יכלו הם לדאוג לענייניהם ולעמוד על משמר זכויותיהם. אציין, בשולי הדברים, כי התוצאה לפיה לתובעים שונים עומדות תקופות התיישנות שונות, היא תוצאה הנובעת באופן בלתי נמנע מהחלת הוראות חוק ההתיישנות, ואין היא מיוחדת למקרה שלפנינו. זהו האיזון שבו בחר המחוקק, אשר העדיף ליתן הגנה לקטין (ואף לחולה הנפש וללקוי בשכלו) על פני האינטרס של סופיות הדיון. "

 

לפסק הדין באתר הרשות השופטת