עא (ת"א) 42956-10-10 ירון סולימן נ' המגן חברה לביטוח בע"מ
בית המשפט: המחוזי בתל אביב
פסק הדין ניתן ביום: 27/1/2013
על ידי כב' השופטת: השופטת רות לבהרֿ שרון ובהסכמת כב' השופטים ד"ר ק' ורדי ו י' שנלר - אב"ד
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את ערעורו של הנפגע על פסיקת בית משפט השלום שקבע, כי האירוע אשר במהלכו הוא נפגע, אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד?
רקע: מדובר באדם שנפגע בעת שעמד בסמוך לאופנוע של מר אלפרון שהינו לקוח קבוע בחנותו, מתוך כוונה להזיז את האופנוע קרוב יותר לחנותו, ארע פיצוץ באופנוע ממולכד שעמד, זאת כשהמפתח כבר הוכנס על ידו למתנע. הפיצוץ גרם לפיצוץ באופנוע של אלפרון, אשר בעקבותיו הוא נפצע.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
"
"ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים דורשת התקיימות קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק ("עקב") (ריבלין, בעמ' 246). בפסיקה נקבע כי המבחן המתאים לקביעת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי בין השימוש ברכב לבין הנזק הוא מבחן הסיכון תוך שילובו במבחן השכל הישר [ע"א 6000/93 עיזבון המנוח קאוסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3)661 (להלן: "פס"ד קאוסמה")] [יצוין, כי עובר לתיקון מס' 8 אומץ בפסיקה, בפס"ד שולמן, מבחן הסיכון בלבד ללא צמצומו לסיכון תחבורתי בלבד, כפי שזה היום]. בפס"ד קאוסמה ציין בית המשפט כי מבחן הסיכון אינו בעל אופי טכני והפתרונות שהוא מציע אינם תמיד חד משמעיים, אלא מדובר ב"מבחן סבוך, המבוסס על שיקולים של מדיניות משפטית והמבוסס על השכל הישר. לעתים קיים בגדריו שיקול-דעת שיפוטי בבחירה בין מספר אפשרויות" (פס"ד קאוסמה, בעמ' 672).
מכאן שיש לבחון האם השימוש ברכב היווה את הגורם הממשי לנזק והאם הנזק הוא בתחום הסיכון התחבורתי שהשימוש ברכב יוצר, או שמא הרכב היווה רק "זירה" לאירוע [ריבלין, בעמ' 256 - 261; ע"א 3392/09 דהן נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 24.11.10); רע"א 10721/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' יונאן (פורסם בנבו, 9.11.06); דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח נ' מזאוי (פורסם בנבו, 29.8.02) (להלן: "דנ"א מזאוי"].
בדנ"א מזאוי נבחנה סוגיית היות הרכב בבחינת "זירה", ונקבע כי "מבחן הזירה", דהיינו, המבחן אם הרכב שימש רק כזירה אינו מסתמך על ההבחנה אם מדובר במעשה מכוון או רשלני, אלא נקודת המבט היא רחבה יותר, והיא בוחנת, על פי מבחן השכל הישר, אם השימוש שנעשה ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית לקרות הנזק, ורק אם התשובה חיובית הרי שמתקיים קשר סיבתי משפטי. בית המשפט הדגיש בדנ"א מזאוי, כי מבחן השכל הישר אינו מחליף את מבחן הסיכון, אלא נועד להגמישו למקרי גבול קשים (ריבלין, בעמ' 262 - 263).
בע"א 3464/98 אברהם זיו נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 12.10.99), בו נבחן מקרה של הצתת רכב שגרמה לבעל הרכב לנזק, נקבע כי הרכב שימש כזירה בלבד. יצוין כי האירוע ארע לפני תיקון מס' 8, אך הדברים נכונים גם היום.
בע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4)867 (1999) (להלן: "פרשת גשר שפירים") נבחנה שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי במקרה של נזק (מוות) שנגרם מנפילת גשר שנבנה לצורך שיפור תשתית הכבישים במקום, על רכב בו נסע המנוח. בית המשפט קבע כי התאונה אירעה עקב שימוש ברכב, וכי נתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש שעשה המנוח ברכב לביו התאונה, תוך שצויין כי הקשר הסיבתי המשפטי מתקיים בשל הסיכונים הנובעים מסלילת ושיפור מערכת הכבישים, שהם סיכונים טבעיים לשימוש התחבורתי ברכב. בית המשפט ציין כי התאונה ארעה בעת שנתקיים הסיכון הכרוך בשימוש ברכב למטרות תחבורה, בדומה למקרה של קריסת עץ על יושבי מכונית, נפילת שלט כביש התלוי מעל הכביש על רכב נוסע, נפילת רמזור או נפילת תמרור. בכל המקרים הנ"ל הנהיגה והשימוש ברכב יצרו סיכון שהוא סיכון טיפוסי שחוק הפלת"ד בא לפצות בגינו."
"החזקה הממעטת של "מעשה מכוון" נועדה להחריג את התאונה המכוונת מההגדרה של "תאונת דרכים", ותכליתה להוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב, שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה [רע"א 1117/09 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' יעקב בלבן (פורסם בנבו, 21.09.09) (להלן: "פס"ד בלבן"); רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' דניאל עסאם (פורסם בנבו, 4.4.07); רע"א 855/04 דולב חברה לביטוח נ' אל אסד, פ"ד נח(5) 493, 497 (2004); ע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר ז"ל נ' רשות הנמלים, פ"ד נו(1) 938, 952 (2001) (להלן: "פס"ד לזר")].
החזקה הממעטת כוללת שני יסודות מצטברים שעל הטוען להתקיימותם (בד"כ הנתבע) (ריבלין, בעמ' 343), להוכיחם:
(א) המאורע אירע במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של "אותו אדם" - הכוונה הנדרשת הינה כוונה במובנה הצר העולה כדי "מזימה ישירה" דהיינו, מודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות, לאפשרות גרימת התוצאה וברצון שתוצאה זו אכן תגרם (ריבלין, בעמ' 336), ובלשונו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין בפס"ד בלבן: "השימוש ברכב יהיה 'ככלי לגרימת נזק' רק כאשר ישנו רצון 'חפצי' של ממש בתוצאה של פגיעה בגופו או ברכושו של האדם". זאת ועוד, נדרש שהמעשה המכוון יהיה כלפי הנפגע-התובע ("אותו אדם"), כאשר לא ניתן לטעון ל"כוונה מועברת" כגון במקרה של טעות בזיהוי, ואולם מי שמתכוון לפגוע בציבור מסויים ופגע באחד מבני הציבור - כוונתו מוציאה את ההתרחשות מגדר תאונת דרכים (ריבלין, בעמ' 335 - 336). בנוסף יצוין כי למניע מאחורי הכוונה לפגוע אין כל חשיבות, וזאת גם מקום בו המטרה לפגוע בתובע הייתה מטרה משנית לכוונה אחרת, למשל במקרה בו גנבים דוחפים את בעל הרכב מרכבו במטרה לגנוב את הרכב, ודרישת הכוונה מתקיימת גם כאשר הפגיעה ב"אותו אדם" היא אמצעי להשגת מטרה אחרת (ריבלין, בעמ' 338).
(ב) הנזק נגרם כתוצאה ישירה מהמעשה עצמו, ולא על ידי השפעת המעשה על השימוש ברכב המנועי - תנאי מסייג זה של החזקה הממעטת נידון בפס"ד לזר, שם עמד כבוד השופט אור על ההיגיון שביסוד ההבחנה בין השפעה ישירה לעקיפה, המבטאת את הזיקה למבחן התחבורתי, וכן על הקושי שמעורר תנאי מסייג זה, היות ולא תמיד קל לאבחן אם מצב מסוים נכנס לגדר התנאי המסייג, אם לאו. נראה כי מקום שהמעשה המכוון בא לידי ביטוי בעצם השימוש, יש לקבוע כי הנזק נגרם על ידי המעשה עצמו, ואין לראות בכך כתאונת דרכים (ריבלין, בעמ' 345 - 347).
במקרים מסויימים הרכב אינו אלא "זירה" למעשה המכוון, כאשר אז בוודאי שאין לראות בכך תאונת דרכים, אולם יש לבחון כל מקרה לגופו (ריבלין, בעמ' 347 - 349). "
"אני סבורה כי בענייננו לא מתקיים קשר סיבתי משפטי, וכי יש לראות את האופנוע המבוטח, לכל היותר, כזירה. מדובר במטען חבלה שהוצמד במכוון לאופנוע הממולכד, ולא לאופנוע המבוטח, אשר הופעל בשלט רחוק, ולא על ידי מנגנון כזה או אחר של האופנוע הממולכד (כפי שהיה בפרשת שולמן), ובוודאי לא של האופנוע המבוטח, כאשר למעשה ניתן היה לחבר את מטען החבלה לכל חפץ שהוא או לחילופין לזרוק את המטען לעבר "המטרה". קשה לראות בסיכון של התפוצצות מטען חבלה כסיכון תחבורתי, ויפים בהקשר זה דברי בית המשפט המחוזי מפי כב' השופטת פלפל בת"א 1752/97 אלפרון משה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ"