רע"א 1502/13 איגור קלירפילד נגד ביטוח חקלאי, קרנית ואח'
בית המשפט: העליון
פסק הדין ניתן ביום: 9/4/2013
על ידי כב' השופט: צ' זילברטל
עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את הערעור על פסיקת המחוזי שדחה את ערעורו של התובע וקבע, כי הוא העמיד את רכבו לשימוש בשכר ללא ביטוח חובה להסעה בשכר.
בית המשפט העליון דחה את הערעור
מתוך פסק הדין:
" לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה עימנו משכבר, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל, החורגת מד' אמותיהם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), מקרה זה אינו בא בקהלם של מקרים אלו. חרף טענת המבקש, כי המדובר בעניין עקרוני, הרי שבסופו של יום מדובר בהכרעות עובדתיות קונקרטיות בשאלה האם הרכב הועמד בשכר לרשות התיירים והנהג, אם לאו. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.
מעבר לצורך יצוין, כי גם לגופם של דברים לא התרשמתי כי יש מקום להתערב במסקנות אליהן הגיעו שתי הערכאות שדנו בפרשה. באשר לטענה לפיה בית משפט השלום, ובעקבותיו בית המשפט המחוזי, לא הביא בחשבון בגזירת משמעותן של הראיות הנסיבתיות בתיק את אופיו הייחודי-הדתי של המבקש ויתר בני הקהילה אליה הוא משתייך, ובהם התיירים, סבורני, כי חומר הראיות שניצב בפני בית המשפט מעלה כי המסקנות שהסיק הן הסבירות והמתקבלות על הדעת ברמת ההוכחה הדרושה. מעבר לכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי – פסיקתו של בית משפט השלום נטועה לא רק בהיסקי הגיון אלא גם בממצאי עובדה ומהימנות ברורים ביחס לאמינות המבקש, הנהג והנוסעים. אין זה המקום לשוב ולפרט את הנאמר בפסקי הדין קמא, אדגיש אך זאת: המבקש התעלם מבקשת ביטוח חקלאי לקבל את פרטי הקשר עם המארחים שלטענתו הלינו את התיירים בלא תמורה. לא נהיר מדוע התחמק מכך המשיב שעה שהללו יכולים היו להעיד באופן הברור ביותר על הפרקטיקה הנהוגה בידיו של הלנת תיירים חברי הקהילה הדתית חינם. הסבר לכך – כמו גם הסברים לשאלות הנוספות שהועלו (בפרט בפסקה 31(ד) לפסק דינו של בית המשפט המחוזי) לא סופקו אף בגדרי הבקשה דנא ואין אלא לתמוה על כך. דווקא משום שמהבקשה עולה כי המבקש מודע לכך שגרסתו יוצאת דופן ואינה עולה בקנה אחד עם המציאות המוכרת בדרך כלל, נוכח הפעילות הקהילתית לה הוא טוען, ניתן היה לצפות שיצא מגדרו כדי להביא בפני בית המשפט כל ראיה שבכוחה ללמד על הנהוג והמקובל באותה מסגרת ייחודית ולא מוכרת, כטענתו, ובפרט על הנכונות לספק שירותי תיירות לחברי הקהילה ללא תמורה.
אף לשאלה האם מדובר ב"עסק" יש לענות בחיוב, ואין לקבל את טענת המבקש שאף אם נתקבלה תמורה הרי שזו לא נעשתה במסגרת "עסק". "הסעה בשכר" משמעה הסעה בעלת אופי עסקי שמטרתה הפקת רווח, במסגרת עסק של הסעות (אליעזר ריבלין תאונות דרכים (מהדורה רביעית, 2012)), ונפסק כי:
"הכוונה היא, בעליל, לנסיבות, שבהן משמשת המכונית על-ידי הסעתה למטרה מסחרית-עסקית (כגון מונית-שירות וכדומה), ולא לנסיבות שבהן המדובר בהסעת הרכב לשם העברת המכונית לבעליה, כאשר המוביל יקבל עבור כך שכר-טרחה... 'הסעה בשכר' במובנה הלשוני הרגיל פירושה נסיעה, שבה גובים תשלום מן הנוסע" (ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3)1, 13 (1986)).
ברי כי הבאת תיירים מחו"ל לישראל והסעתם במסגרת כך ממקום למקום היא "עסק". כך קבעו גם בתי המשפט קמא. בית המשפט המחוזי מציין, כי נוכח קביעה זו עבר אל המבקש ואל הנהג הנטל להוכיח להיפך. זאת לא עשו.
זאת ועוד, גם הטענה לפיה אך השאיל לנהג את הרכב מבלי לדעת כי הלה ישתמש בו לצורך "הסעה בשכר" נדחתה, באופן הברור ביותר – ובצדק – על ידי בתי המשפט קמא. נקבע, כממצא שבעובדה, שב"עסק" היו מעורבים הן המבקש והן הנהג. המבקש אמון היה על איסוף התיירים משדה התעופה, והנהג הוא אשר הסיעם לטיול, ברכב המבקש. משנקבע כממצא עובדתי שלא הובאו ראיות להפריכו, שהשניים ניהלו מעין "עסק" של הבאת תיירים מחו"ל לישראל אין אלא להסיק, כי ההסעה שבוצעה בוצעה תמורת תשלום. מכל מקום, כל הטענות שבפי המבקש נבחנו על-ידי הערכאות קמא ואין לומר שבמסקנות אליהן הגיעו, שהן לדאבון הלב קשות מבחינתו של המבקש, נפלו טעויות בולטות באופן שיצדיק התערבות בגלגול שלישי רק מטעמים של צדק ומניעת עיוות דין."
פסק הדין באתר הרשות השופטת.
