אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל







פיצוי נפגעים אשר נהגו תחת השפעת אלכוהול

פורסם ביום 11/9/2013

מחקר בחסות קרן מחקרים שליד האגוד: בחינה מחדש של הזכאות והצעה להסדרים ראויים על רקע משפט השוואתי
 

ד"ר ליאור זמרהמחקר נערך על ידי ד"ר ליאור זמר בית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה, ופרופסור אורח, בית הספר למשפטים, אוניברסיטת בוסטון, ארצות-הברית נערך בחסות קרן מחקרים בענייני ביטוח ליד איגוד חברות הביטוח בישראל.

 

המחקר בתמצית

מחקר זה בוחן את שאלת ההפחתה או השלילה של תגמולי ביטוח במקרה של תאונת דרכים הנגרמת עקב שכרות. שאלה זו נבחנת בשני מישורים. במישור האחד, נבחנת השאלה האם ראוי להפחית או לשלול תגמולי ביטוח במקרה שבו תאונת דרכים נגרמה עקב נהיגה בשכרות. במישור השני, נבחנת השאלה האם הדין הישראלי מאפשר הפחתה או שלילה של תגמולי ביטוח בנסיבות של נהיגה בשכרות. הדיון בשני המישורים נעשה תוך התבססות על משפט השוואתי, וזאת באמצעות סקירה של המשפט הנוהג במדינות הבאות: אנגליה, אירלנד, פורטוגל, גרמניה, פינלנד, צרפת, שוודיה, דנמרק, ארצות הברית, דרום אפריקה, אוסטרליה, ניו-זילנד, וכן משפט האיחוד האירופי. הסקירה ההשוואתית בוחנת הן את החקיקה והפסיקה באותן המדינות המוזכרות לעיל והן את פוליסות הביטוח המשווקות בהן.

אקדים ואציין כי הסקירה ההשוואתית מגלה כי הדין הישראלי הוא דין חריג ויוצא דופן. בכל 12 המדינות שנסקרו, לא נמצאה אף מדינה הנוקטת בגישה כה מרחיקת לכת כמו הגישה הישראלית, שלפיה לעובדת היותו של המבוטח נתון להשפעת משקאות משכרים בעת תאונת הדרכים, אין לכאורה כל רלבנטיות לגבי הזכאות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונה.

הפוליסה התקנית לביטוח רכב חובה, שהותקנה ב-2010 על ידי שר האוצר,[1]החמיצה הזדמנות "ליישר קו" עם מדינות העולם, בכך שהיא אינה כוללת כל התייחסות למצב שבו תאונת הדרכים נגרמה עקב השפעת אלכוהול. במחקר זה ביקשתי להוכיח כי לא זו בלבד שהפוליסה התקנית לביטוח חובה לרכב אינה עולה בקנה אחד עם הדין הנוהג במדינות העולם, אלא שההסדר השלילי הנובע ממנה לכאורה (העדר אפשרות להפחית פיצויים במקרה של תאונה שנגרמה עקב שכרות), אף אינו מתחייב מהחקיקה הראשית החלה על ביטוח החובה בישראל. במחקר זה הראיתי כי החקיקה הראשית החלה על פוליסת ביטוח החובה לרכב – ובעיקר פקודת ביטוח רכב מנועי - אינה מונעת הכללת חריג בפוליסת ביטוח החובה הנוגע לשכרות. כלומר, אלמלא פרסם משרד האוצר פוליסה תקנית לביטוח רכב חובה (שאינה כוללת סייג הנוגע לשכרות), ניתן היה לקבוע סייג כזה בפוליסת ביטוח החובה. כפי שהראיתי במחקר, סייג כזה נקבע בעבר בחלק מהפוליסות ואף הוכר על ידי בית המשפט כחריג תקף (בתקופה שלפני פרסום הפוליסה התקנית). גם בספרות המשפטית (המתייחסת בעיקרה לתקופה שלפני פרסום הפוליסה התקנית) הוכר חריג זה כחריג תקף כלפי נהג הרכב (במגבלות מסוימות כגון קביעת רף שכרות מינימלי), וזאת לפחות על ידי אותם מלומדים (כגון פרופ' יצחק אנגלרד) הסבורים כי הוראת סעיף 15(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי[2]- שלפיה אין לכלול בפוליסת ביטוח החובה הגבלה הנוגעת למצב הגופני או הנפשי של הנוהגים ברכב – חלה רק ביחס להגבלת אחריות של חברת הביטוח כלפי צד שלישי ואין היא חלה על הגבלת אחריות של חברת הביטוח כלפי הנהג ברכב. 

המסקנה שלפיה חקיקת הביטוח הראשית אינה מונעת הכללת תניית שכרות בפוליסת ביטוח החובה, עשויה לדעתי להשפיע על עיצוב הפוליסה התקנית בעתיד, ולנפץ את הטאבו הקיים כיום בשוק ביטוח החובה הישראלי, שלפיו מבוטחים הנוהגים בשכרות, אפילו תהא זה שכרות קיצונית ופלילית שהופכת את התאונה לבלתי נמנעת, חסינים מפני כל סנקציה שהיא במישור הביטוחי, וזכאים למלוא הפיצוי, בגין כל הרכיבים הביטוחיים הרלבנטיים לנזקי גוף, כולל כאב וסבל. ניפוץ טאבו זה, ככל שייעשה בצורה מדודה וזהירה, יקדם ערכים חשובים, שעמדתי עליהם במחקר זה, כגון הרתעת נהגים שיכורים מלנהוג ברכב, הגנה על חייהם וגופם של המשתמשים בדרך, הקטנה מסוימת של הסבסוד הצולב הקיים כיום במסגרתו כלל ציבור המבוטחים מממן באמצעות הפרמיה את הנהגים העבריינים הנוהגים ברכב תחת השפעה גבוהה של אלכוהול, והנחלת נורמות של ציות לחוק. מנגד המחקר אינו מתעלם מהשיקולים הנגדיים התומכים במתן פיצוי מלא לנהגים שיכורים, ומציג בהרחבה את השיקולים שהוזכרו בפסיקה כתומכים במתן פיצוי מלא שכזה, כגון התכלית הסוציאלית שבבסיס חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, העובדה כי שתיית אלכוהול היא פעולה חברתית לגיטימית (להבדיל מסמים), העובדה כי המשפט הפלילי הוא שנועד לכאורה להתמודד עם עבירות של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, קיומן של עבירות לא פחות חמורות מנהיגה תחת השפעת אלכוהול (כגון חציית צומת באור אדום) שאינן שוללות את הכיסוי הביטוחי, קשיי הוכחה של השפעת האלכוהול על קרות התאונה, קשיי צפייה מראש של נהגים אודות ההשפעה שתהא לאלכוהול על נהיגתם, הצורך בוודאות באשר לקיומו של כיסוי ביטוחי, ושיקולים נוספים. 

שאלה נוספת אותה בחנתי במחקר היא האם ניתן "לעקוף" את הפוליסה התקנית לביטוח רכב חובה (שאינה כוללת סייג הנוגע לאלכוהול) ולהחריג נזק גוף שנגרם בעת שהנהג היה תחת השפעת אלכוהול באמצעות החלת דוקטרינות כלליות של דיני החוזים בכלל, ושל דיני הביטוח בפרט, כגון עקרון תקנת הציבור שבסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי);[3]חובת הזהירות של המבוטח, היינו, חובתו לנקוט כל צעד סביר הדרוש לשם מניעת התרחשותו של מקרה הביטוח; והעקרון הקבוע בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח,[4]שלפיו אין הביטוח מכסה מקרה ביטוח שנגרם במתכוון, עקרון שהורחב בפסיקה תוך שימוש בחזקה המשפטית שלפיה אדם מתכוון לתוצאות המסתברות של מעשיו. לצורך בחינת שאלה זו נדרשתי לשאלה בסיסית ומוקדמת יותר שעניינה עצם תחולתם של חוקי החוזים ושל חוק חוזה הביטוח על פוליסת ביטוח החובה לרכב, שהרי על מנת להחיל דוקטרינות מתחום דיני החוזים הכלליים ומתחום חוזה הביטוח על ביטוח החובה לרכב, יש תחילה להגיע למסקנה כי חוקי החוזים הכלליים וחוק חוזה הביטוח חלים באופן ישיר וברור על פוליסת ביטוח החובה לרכב, חרף אופייה המיוחד של פוליסה זאת המוצאת מכוחה של פקודת ביטוח רכב מנועי. מסקנתי הייתה כי חוקי החוזים וחוק חוזה הביטוח חלים על ביטוח החובה לרכב, אם כי המכשיר היחיד העשוי לכאורה לשמש לצורך הגבלת כיסוי במקרים של נהיגה בשכרות (הגבלה בלבד ולא שלילת הכיסוי) הוא עקרון תקנת הציבור.

הפרק הנועל מחקר זה הוא פרק הכולל הצעה להסדר חדש ומאוזן שיאפשר לסייג את הכיסוי הביטוחי בגין נזקי אלכוהול מצד אחד, אולם מצד שני לא יותיר את הנפגעים בפני שוקת שבורה. ההסדר מושתת על שבעה יסודות – היסוד הראשון הינו הכללת תניית שכרות בפוליסת ביטוח החובה לרכב שתגביל את הזכאות במקרה של תאונת דרכים שנגרמה עקב שכרות, ואילו ששת היסודות הנוספים נוגעים לסייגים שונים שיוטלו על תניית השכרות ואשר יצמצמו את טווח פגיעתה כדלקמן: (1) הגבלת תחולת החריג רק לנזקי גוף שנגרמו לנהג עצמו עקב נהיגתו בגילופין, ולא לנזקים של צדדים שלישיים, ובכלל זה לנזקי התלויים; (2) החלת הסנקציה הביטוחית שתוטל על נהג שהיה שרוי בגילופין בעת התאונה רק על אלמנטים שאינם קשורים בעצם הטיפול הרפואי, כגון הפיצוי בגין כאב וסבל או הפיצוי בגין אובדן השתכרות; (3) החלת החריג רק במקרים שבהם ניתן להוכיח קשר סיבתי בין השכרות לבין התאונה; (4) קביעת דרישות ראייתיות מחמירות לעניין הוכחת השכרות ולעניין הוכחת הקשר הסיבתי בין השכרות לבין התאונה; (5) הגבלת תחולת החריג רק למקרים של שכרות גבוהה או קיצונית שהעלתה באופן משמעותי את הסיכויים לקרות התאונה; (6) הטלת חובת גילוי, חובת הבלטה וחובת וידוא על חברת הביטוח בקשר לקיומו של חריג בפוליסה הנוגע לשכרות.

ההסדר המוצע בפרק הנועל של המחקר הוא הסדר הנוטה לטובת המבוטחים, ככל שבוחנים אותו בהשוואה בינלאומית. כפי שיתואר בהרחבה במחקר, בכל 12 המדינות שנסקרו במחקר זה וכן במשפט האיחוד האירופי – נהיגה בגילופין עלולה להוביל להפחתה או לשלילה של הכיסוי הביטוחי; בחלק ניכר מהמדינות (אירלנד, פורטוגל, גרמניה, שבדיה, דנמרק, אוסטרליה), ההפחתה או השלילה של הפיצויים מושתתת על רעיון של אשם תורם לקרות התאונה, היינו, שיעור הפחתת הפיצויים תלוי ברמת שכרותו של הנהג ובתרומתה לקרות התאונה. במרבית המדינות קיימת הבחנה בין הנהג לבין נוסעים ברכב או צדדים שלישיים אחרים, כשהסנקציה הביטוחית מכוונת רק כלפי הנהג ולא כלפי צדדים שלישיים. עם זאת, קיימות מדינות (אירלנד, אוסטרליה, שבדיה) שבהן ניתן להפחית או לשלול פיצויים גם מנוסעים שהיו ברכב עובר לתאונה ואשר ידעו או היה עליהם לדעת כי הנהג שיכור (כאשר ההפחתה היא בהתאם למידת רשלנותם). בחלק מהמדינות שנסקרו (למשל, פורטוגל וניו זילנד), הפחתת הפיצוי לנהג השיכור תלויה בהוכחת קשר סיבתי בין השכרות לבין קרות התאונה. בחלק אחר מהמדינות (אנגליה, דרום אפריקה, מדינות מסוימות בארצות הברית), אין צורך בהוכחת קשר סיבתי בין השכרות לבין הנזק, או שדרישת הקשר הסיבתי בהן היא מרוככת יותר. לדוגמה, בגרמניה, הקשר הסיבתי נקבע באמצעות חזקות עובדתיות המושתתות על רמת האלכוהול בדמו של הנהג עובר לתאונה. באוסטרליה – נטל ההוכחה הוא על הנהג השיכור להוכיח כי שכרותו לא גרמה לתאונה. כמו כן, במרבית המדינות – רמת השכרות לצורך הפעלת הסנקציות הביטוחיות היא רמת השכרות הרגילה הקבועה בחוק, היינו, הרמה האסורה על פי חוק. בניו זילנד, חלק מהפוליסות מאפשרות החלתה של הסנקציה הביטוחית אפילו אם רמת האלכוהול בדמו של המבוטח עובר לתאונה לא עברה את המותר בחוק, וזאת אם השכרות הובילה מבחינה סיבתית לקרות הנזק.

על רקע המשפט ההשוואתי המתואר לעיל, ברור כי ההצעה להסדר חדש המוצגת במחקר זה (שתמציתה מובאת לעיל) היא הצעה מאוזנת וסבירה. מטרתו של מחקר זה היא, בין היתר, לגרום לקובעי המדיניות לבחון ברצינות הצעה זו לצורך שילובה בכל הסדר עתידי הנוגע לפיצוי נפגעי תאונות דרכים שנגרמו עקב נהיגה בגילופין. 

 

פיצוי נפגעים אשר נהגו תחת השפעת סמים, בחינה מחדש של הזכאות והצעה להסדרים ראויים



[1]תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), התש"ע–2010, ק"ת 718 (להלן: הפוליסה התקנית).

[2]פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל–1970, נ"ח 320 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי).

[3]חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973, ס"ח 118.

[4]חוק חוזה הביטוח, התשמ"א–1981, ס"ח 94.

פיצוי נפגעים אשר נהגו תחת השפעת אלכוהול  פיצוי נפגעים אשר נהגו תחת השפעת אלכוהול