מחקר: פיצוי נפגעים שנהגו תחת השפעת סמים

פיצוי נפגעים אשר נהגו תחת השפעת סמים, בחינה מחדש של הזכאות והצעה להסדרים ראויים

המחקר נערך בחסות קרן מחקרים בענייני ביטוח ליד איגוד חברות הביטוח בישראל

החוקר: ד"ר ליאור זמר, בית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה, פרופסור אורח, בית הספר למשפטים, אוניברסיטת בוסטון, ארה"ב

תמצית

 מטרתו של מחקר זה היא להשלים את המסגרת הנורמטיבית הכוללת לשינוי חקיקה ומדיניות ביטוחית בישראל שיוביל להפחתה או לשלילה של תגמולי ביטוח במקרה של תאונת דרכים הנגרמת בהשפעת חומרים מסוכנים (אלכוהול וסמים). בשנת 2013 הגשתי לקרן המחקרים מחקר מקיף בנושא נהיגה תחת השפעת אלכוהול, על רק בחינה השוואתית של הדין בנושא. מסקנת המחקר הייתה כי ראוי להפחית את הפיצוי הביטוחי המשולם לנהג שנפגע בתאונה בעודו נוהג תחת השפעת אלכוהול, וזאת בכפוף למגבלות מסוימות שצוינו במחקר (הפחתת הפיצוי המשולם לנהג בלבד להבדיל מצדדים שלישיים, הפעלת ההפחתה רק במקרים של שכרות קיצונית, דרישת קשר סיבתי בין השכרות לבין התאונה, ועוד).

המחקר שלהלן נועד להשלים את התמונה המשפטית הנוגעת לנהיגה תחת השפעת חומרים מסוכנים, להציג את הגישות השונות בעולם ביחס לפיצוי נפגעי תאונות שנהגו ברכב כשהם תחת השפעת סמים, לחקור את הרלבנטיות של גישות אלו להסדרי החקיקה בישראל, ולהציע הצעה להחלת הסדר חדש וראוי בישראל, שיאזן בין אינטרס הנפגע שנהג ברכב תחת השפעת סמים לבין האינטרס הציבורי הכללי שעניינו מאבק בלתי מתפשר בתופעה זו.   

מחקרים רבים שנערכו בעולם מצביעים על מתאם גבוה בין נהיגה תחת השפעת סמים לבין תאונות דרכים. כך לדוגמה, מחקר בריטי שנערך ב-1999 מדווח כי השכיחות של סמים בלתי חוקיים במקרי המוות בכבישי בריטניה גדל מפחות מ 10%בשנות השמונים ל 24%(!) בשנות התשעים המאוחרות. בספרד, בדיקות דם של נהגים, שנפצעו פציעות אנושות, נלקחו בשתי דגימות נפרדות בין שנת 1992  לשנת 1995והראו, גם כן, תדירויות שימוש גבוהות בסמים. סמים בלתי חוקיים נמצאו ב-%8וב-%10אחוזים מן הבדיקות. הסמים השכיחים ביותר היו קוקאין (אצל 45%מהנהגים שנהגו תחת השפעת סמים בלתי חוקיים) וסמים מבוססי אופיום (אצל 28%ו 30%מהנהגים, שנהגו תחת השפעת סמים בלתי חוקיים). קנאביס (Cannabis), היה שכיח פחות (9%ו 14%) וכך גם אמפטמינים (8%ו 9%)[1].

כמו ביחס לאלכוהול - כך גם ביחס לסמים - חרף התוצאות הקשות של נהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים, הן מבחינת הנהג הנפגע והן מבחינת צדדים שלישיים (נהגים אחרים, נוסעים ברכב, הולכי רגל), הגישה המקובלת כיום בישראל היא שלא להטיל סנקציה ביטוחית כלשהיא – ולו הסנקציה השולית ביותר – כנגד מבוטח שנפגע בעת שנהג מסומם. עם זאת, נראה כי ככל שמדובר בנהיגה תחת השפעת סמים, הצורך לבחון מחדש את האפשרות להטיל סנקציות ביטוחיות על נהג מסומם תקף במיוחד, וזאת לנוכח ארבע סיבות עיקריות:

ראשית, בעוד שעצם הלגיטימיות של שתיית משקאות אלכוהוליים, מבחינה חברתית וחוקית כאחד, משמשת בידי רבים הצדקה לאי-הטלת סנקציה על מבוטח שנהג בגילופין, הרי ששימוש בסמים הוא אסור כשלעצמו (per se), ומכאן החומרה המיוחדת הטבועה בנהיגה תחת השפעת סמים, בבחינת הוספת חטא על פשע.

שנית, בכל הקשור לנהיגה תחת השפעת אלכוהול, קיימת הרתעה מסוימת כלפי נהגים הנובעת מקיומם של אמצעים רבים שבאמצעותם יכולה המשטרה לבדוק אם נהג רכב מצוי בגילופין. משטרת ישראל מפעילה שורה ארוכה של מכשירים וכלים לבדיקת שכרותו של נהג, החל מבדיקות מדעיות (כגון נשיפה, דם ושתן) וכלה בבדיקות אשר נערכות לנהג במקום על בסיס התנהגותו והתרשמות השוטרים ממצבו (ריח אלכוהול מהפה, מבחן מאפיינים, עיניים אדומות וכדומה). לעומת זאת, בדיקות לאיתורה ואבחונה של נהיגה תחת השפעת סמים אינן נפוצות בכבישי ישראל. מכאן שהטענה שנשמעה מצד אלו המסתייגים מהטלת סנקציה ביטוחית כנגד נהגים שיכורים - כי האכיפה באמצעות הדין התעבורתי והפלילי (להבדיל מהדין הביטוחי) היא הזירה המתאימה להתמודדות עם תופעת הנהיגה בשכרות - כמעט ואינה רלבנטית בכל הקשור לנהיגה תחת השפעת סמים.

שלישית, בניגוד לנהיגה תחת השפעת אלכוהול, שאינה מוחרגת בפוליסה התקנית לביטוח רכב (מקיף), הפוליסה התקנית (מקיף) מחריגה את הכיסוי בשל היות הנהג נתון להשפעת סמים (סעיף 18(ב)(5) לפוליסה) – והדבר יכול לשמש "מקפצה" להרחבת תחולת החריג גם לביטוח החובה לרכב.   

רביעית, השימוש בסמים, "קלים" ו"קשים" כאחד, הוא בעל השפעה חמורה במיוחד על הנהיגה; יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בפסק דין ירון ברכה נ' מדינת ישראל[2], בו נדון עניינו של נהג רכב אשר נהג ברכב במהירות של 171 קמ"ש, תחת השפעת סמים מסוכנים ואלכוהול, נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום, פגע ברכב אחר והביא במעשיו אלו למותם של ששה אנשים. השופט רובינשטיין עמד בפסק דינו על החומרה היתרה שיש בנסיעה ברכב תחת השפעת סמים (ובמיוחד כאשר מדובר בשילוב של סמים ואלכוהול), עד כדי תיאור מצב נסיעה שכזה כנסיעה ב"מכונת מוות נעה":

"מקרה זה חמור לא רק מחמת תוצאתו הנוראה, קיפוד חיים של שישה אנשים ובהם חמשת נוסעי רכב היונדאי שבהם פגע המבוטח ברכבו, ואחיו התאום של המבוטח שהיה עמו ברכבו, על כולם השלום. הוא חמור במובן הבסיסי ביותר, של כניסתו של המבוטח לרכבו ונהיגה בו כשבדמו סמים-קוקאין וקנאביס - ואלכוהול בכמות גדולה. בעשותו כן הפך עצמו המבוטח ל"מכונת מוות נעה", בדרגת החומרה הגבוהה ביותר, ולמרבה הצער פשוטה היה כמשמעה. הפרסום בתקשורת כנגד נהיגה בהשפעת אלכוהול אומר "אם שותים לא נוהגים"; קל וחומר "אם עוברים על החוק ונוטלים סמים ואחר כך שותים - אין מתקרבים אל ההגה". בשנייה שבה נכנס המבוטח לרכב והתיישב ליד ההגה, היו חייהם של עוברי הכביש תלויים להם מנגד, וחוסר מזל של שניות עלול היה להמיט עליהם את מותם, כמות שאכן אירע. אמנם אילולא איתרע המזל, יכולה היתה להיות "רק" עבירה של נהיגה בשכרות ובמהירות גבוהה, ו"רק" עבירת סמים, אם היה המבוטח נלכד. אך לא כך אירע, ובנהגו ברכב בתוך אדי האלכוהול וערפילי הסמים ובמהירות האיומה של 171 קילומטר לשעה, המיט המבוטח אסון משושה. בדיוק מצב זה, של נסיבות שבהן "כמעט" מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה ביותר, הן כאשר מדובר בתיקי נהיגה בשכרות וסמים "גרידא", והן ובמיוחד בתיקים שבהם קרו תוצאות קשות, כמו בענייננו, והעבירה המרכזית היא הריגה. ואל נכחד, מקום שבו קול דמי המנוחים זועק מן האדמה, ומצטרף לשאלה שאין בידם לשאול ועלינו להציבה, מדוע העז המבוטח, הלוּם סמים ואלכוהול, לנהוג ברכב, גם אם אין טענה שנתכוון להרוג את הזולת – שאט הנפש המוסרי החובר לכל אלה מציב רף ענישה גבוה, לא כל שכן במקום שקופחו חייהם של שישה, ואף למספר משמעות."

אנו רואים אפוא תמונה ברורה שלפיה בית המשפט העליון נוטה להעניש בחומרה נהגים שגרמו לתאונות דרכים בעת שנהגו ברכב תחת השפעת סמים, וזאת מתוך שיקולי הרתעה והגנה על האינטרס הציבורי. לנוכח עובדה זו, קשה להבין את הפער הקיים כיום בין המישור הפלילי, שבו בית המשפט מכביד את ידו על נהגים הנוהגים תחת השפעת סמים, לבין המישור הביטוחי, שבו לא מוטלת כל סנקציה בגין נהיגה תחת השפעת סמים, וזאת אפילו כשמדובר בכיסויים שאינם חלק מהגרעין הבסיסי של הפיצוי (דוגמת הוצאות הטיפול הרפואי), אלא בכיסויים המצויים במעגל הרחב יותר, כגון כאב וסבל ואובדן השתכרות. אמנם ברור כי חלק הארי של הפער הוא פער מובן ומוצדק הנובע מכך שהמישור הפלילי הוא שנועד לטפל בעבירה של נהיגה תחת השפעת סמים, ולא המישור הביטוחי. אולם, הגישה הקיימת כיום בישראל שלפיה למישור הפלילי אין כל רלבנטיות ואין כל השפעה על המישור הביטוחי, היא גישת מרחיקת לכת ובלתי מאוזנת. הכל מסכימים כי תאונה שנגרמה תחת השפעת סמים אינה מצדיקה שלילת הפיצוי הביטוחי מהנהג. אולם, אין להסיק מכך כי יש לשלם לו פיצוי מלא. בין שתי הקצוות הללו, יש מצבי ביניים שעשויים להלום בצורה יותר את האינטרס הציבורי, כגון הטלת סנקציה מסוימת ומידתית כנגד נהג שגרם לתאונה בעודו מסומם.

במחקר זה אבקש אפוא לבחון את האפשרות המשפטית להטיל בישראל סנקציה ביטוחית על נהגים הגורמים לתאונות דרכים בהיותם שרויים תחת השפעת סמים, על רק המשפט ההשוואתי בסוגיה זו. ויודגש - הסנקציה הביטוחית בה ידובר במחקר זה  - כמו בקשר למחקר הקודם הנוגע לאלכוהול - אינה סנקציה הנוגעת לעצם הטיפול הרפואי בנפגע, אלא לאלמנטים אחרים של הפיצוי שאינם קשורים בטיפול הרפואי, כגון הפיצוי בגין כאב וסבל או הפיצוי בגין אובדן השתכרות; ככל שמדובר ברכיבים אלו, סוגיית הפחתת הפיצוי בגין פגיעה שאירעה עקב סמים עשויה בהחלט להיות סוגיה רלבנטית.

הגישה הרווחת בישראל, שלא להתחשב כלל בסוגיית הסם במסגרת פסיקת הפיצוי הביטוחי, היא גישה חריגה למדי שאינה עולה בקנה אחד עם המקובל בעולם. כפי שנראה בסקירה ההשוואתית של הדין במדינות שונות ברחבי העולם ושל פוליסות הביטוח הרווחות במדינות אלו, במרבית המדינות הנסקרות אין מניעה לשלול פיצוי ביטוחי ממבוטח שנפגע בעת שנהג ברכב תחת השפעת סמים. אמנם, בחלק מהמדינות נדרש קשר סיבתי בין השפעת הסם לבין קרות התאונה, ובמרבית המדינות אין הפטור חל על נוסעים בכלל, או על נוסעים שבעת התאונה ידעו או היה עליהם לדעת כי הנהג נוהג ברכב כשהוא נתון להשפעת סמים. אך ככלל, ראינו כי לסוגיית הנהיגה תחת השפעת סמים השפעה משמעותית על הכיסוי הביטוחי. ניתן אפוא לקבוע כי הגישה הרווחת בישראל – שלפיה לסוגיית הנהיגה תחת השפעת סמים אין רלבנטיות במישור ביטוח החובה לרכב – היא גישה יוצאת דופן במתירנות שהיא מגלה כלפי נהגיםכאמור.

מטרת מחקר זה – כמו המחקר הקודם ביחס לאלכוהול - היא למצוא נקודת איזון משפטית חדשה בין האינטרס של הפרט לקבל פיצוי בגין נזקי גוף שאירעו לו בתאונת דרכים, לבין האינטרס הציבורי והביטוחי שלא לפצות פיצוי מלא נהגים שנהגו ברכב תחת השפעת סמים. לצורך המחשת הצורך בשינוי התפיסה הרווחת שלפיה יש להעניק פיצוי ביטוחי מלא לנהגים שנפגעו בעת שנהגו ברכב תחת השפעת סמים, התמקדתי בפרשת מדינת ישראל נ' ירון ברכה, שתוארה בקצרה לעיל.

בהמשך המחקר בחנתי את השאלה הבסיסית, והיא, האם ראוי להשתמש בכלים ביטוחיים לצורך התמודדות עם בעיית הנהיגה תחת השפעת סמים. או במילים אחרות – האם ראוי שהכיסוי הביטוחי ישמש פלטפורמה להתמודדות עם בעיית הנהיגה תחת השפעת סמים או שיש להפריד בין סוגיית הביטוח לבין סוגיית ההתמודדות עם תאונות דרכים הנגרמות בעקבות כך. בהקשר זה קיימות עמדתי על מספר הצדקות אפשריות להפחתת הזכאות הביטוחית של מבוטח שנפגע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב תחת השפעת סמים, ובכלל זה, שיקולי הרתעה,  הגנה על צדדים שלישיים, מניעת סבסוד צולב, יצירת התאמה בין הביטוח המקיף (השולל כיסוי ביטוחי במקרה של נהיגה תחת השפעת סמים) לביטוח החובה, יצירת התאמה בין הסנקציה הפלילית לבין הסנקציה הביטוחית, הסיכון החמור שיש בנהיגה תחת השפעת סמים ("מכונת מוות נעה"), העדר הלגיטימיות של השימוש בסמים (להבדיל מאלכוהול), וכן השיקול הסוציאלי, שבניגוש לשיקולים האחרים שהוזכרו לעיל, דווקא תומך בשיפוי נהגים שגרמו לתאונות דרכים בעת שהיו נתונים להשפעת סמים.

בהמשך המחקר בחנתי את השאלה האם ניתן להחריג - באופן מלא או חלקי - נזק גוף שנגרם בעת שהנהג היה תחת השפעת סמים –באספקלריה של דוקטרינות חוזיות וביטוחיות כלליות המעוגנות בחוקי החוזים ובחוק חוזה הביטוח, כגון עקרון תקנת הציבור שבסעיף 30 לחוק החוזים,וחובת הזהירות של המבוטח, היינו, חובתו לנקוט כל צעד סביר הדרוש לשם מניעת התרחשותו של מקרה הביטוח. כמו כן, בחנתי שאלה זו לנוכח סעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ובעיקר סעיפים 7(1) השולל תגמולים ממי שגרם לתאונה במתכוון וסעיף 7(4) השולל פיצויים ממי שהרכב שימש לו או סייע לו בביצוע פשע), המהווה מעין "רשימה סגורה" של עילות שלילה השואבות את הגיונן ואת תכליתן מעקרון תקנת הציבור.

בשלב הבא של המחקר בחנתי את השאלה האם ניתן לכלול בפוליסת ביטוח החובה תניה המסייגת את חבות חברת הביטוח, באופן מלא או חלקי, במקרה של תאונת דרכים שנגרמה תחת השפעת סמים, וזאת על  רקע הפוליסה התקנית לביטוח חובה, שנכנסה לתוקף בשנת 2010, ואשר אינה כוללת תנאי המחריג או המסייג את חבות חברת הביטוח במקרה שבו תאונת דרכים נגרמה עקב השפעת סמים. בהקשר זה בחנתי את השאלה האם החקיקה הראשית בתחום ביטוח החובה לרכב – ובעיקר חוק פקודת ביטוח רכב מנועי וחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – מאפשרת ביטוח הכולל חריגים לכיסוי וכן את השאלה האם פקודת ביטוח רכב מנועי או הפסיקה אוסרים או מגבילים הכללת תנאי בפוליסה השולל או המצמצם את זכאות המבוטח עקב שכרות. הסעיף הרלבנטי בפקודה אותו בחנתי במחקר הוא סעיף 15(1) לפקודה, המורה כי מקום שהוצאה פוליסה לפי הפקודה, לא יהיה תוקף, לגבי חבות טעונת ביטוח, לשום דבר בפוליסה הבא להגביל את ביטוחם של המבוטחים בה על סמך "הגיל או המצב הגופני או הנפשי של הנוהגים ברכב...".

בחלק האחרון של המחקר פירטתי את הצעתי לשינוי חקיקה. בהקשר זה עמדתי על כך שהחקיקה הראשית החולשת על תחום ביטוח החובה לרכב – פקודת ביטוח רכב מנועי, חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, חוק חוזה הביטוח וחוק החוזים (חלק כללי) – לפחות לפי חלק מהמלומדים - אינה אוסרת על המבטחים לשלול או להגביל את זכאות הנהג-המבוטח במקרה שבו הוא היה מעורב בתאונת דרכים כשהוא נתון להשפעת סמים. שלילה או הגבלה שכזו עשויה להישען על עקרונות משפטיים כלליים, כגון תקנת הציבור, או אף על קביעת הגבלה הנוגעת לסמים בפוליסה עצמה. אמנם, נכון, שהפוליסה התקנית לביטוח רכב חובה אינה כוללת הגבלה שכזו, אולם במחקר זה – כמו גם במחקר הקודם שביצעתי בנוגע לנהיגה תחת השפעת אלכוהול - ביקשתי להראות כי ככל שמדובר בחקיקה הראשית השולטת על תחום ביטוח החובה, אין לכאורה מניעה לקבוע הגבלה שכזו בפוליסה, ומכאן גם שאין מניעה עקרונית לכלול בפוליסה התקנית הגבלה שכזו. מסקנה זו עשויה בהחלט להשפיע על שיקוליו של מחוקק המשנה כאשר הלה יתבקש לבחון הכללתה של הגבלה שכזו בפוליסה. על בסיס הנחות אלו הצבתי את אדני הצעתי למחוקק המשנה (שר האוצר), לקבוע בפוליסת ביטוח רכב חובה תניה המגבילה את אחריות המבטח במקרה שבו נהג הרכב נפגע בעודו נוהג ברכב תחת השפעת סמים. לפי הצעתי, הגבלה זו תהיה כפופה למספר סייגים שיוטלו על תניית הגבלת החבות מחמת שימוש בסמים ויצמצמו את תחולתה, לפי מתכונת דומה להצעתי הקודמת בנוגע להגבלת תנית השכרות, כדלקמן: הגבלת תחולת החריג רק לנזקי גוף שנגרמו לנהג עצמו עקב נהיגתו תחת השפעת סמים, ולא לנזקים של צדדים שלישיים, ובכלל זה לנזקי התלויים; החלת הסנקציה הביטוחית שתוטל על נהג שהיה נתון להשפעת סמים בעת התאונה רק על אלמנטים שאינם קשורים בעצם הטיפול הרפואי, כגון הפיצוי בגין כאב וסבל או הפיצוי בגין אובדן השתכרות; החלת החריג רק במקרים שבהם ניתן להוכיח קשר סיבתי בין הנהיגה תחת השפעת סמים לבין התאונה; הגבלת תחולת החריג רק למקרים של שימוש בסמים קשים או שימוש בסמים קלים בשילוב אלכוהול, והכל בתנאי שהשימוש הנ"ל העלה באופן משמעותי את הסיכויים לקרות התאונה; קביעת דרישות ראייתיות מחמירות לעניין הוכחת השכרות ולעניין הוכחת הקשר הסיבתי בין השכרות לבין התאונה;

לסיכום, על רקע המשפט ההשוואתי, ועל רקע הדין הישראלי נכון להיום, השלמתי במחקר זה את התמונה המשפטית בנוגע לנהיגה תחת השפעת חומרים אסורים (אלכוהול או סמים) והצגתי הצעה להסדר חדש במשפט הישראלי שיאפשר לסייג את הכיסוי הביטוחי בגין נזקי סמים מצד אחד, אולם מצד שני לא יותיר את הנפגעים בפני שוקת שבורה, וזאת חרף התנהגותם המסוכנת. מחקרי הקודם בנוגע לאלכוהול לכד את תשומת הלב של הרגולטורים האחראיים על הסדרת תחום ביטוח החובה לרכב, הן במשרד האוצר והן במשרד המשפטים. תקוותי היא כי מחקר זה יוסיף נדבך נוסף בסוגיית הנהיגה תחת הפשעת חומרים מסוכנים ויסייע לקובעי המדיניות לבחון הסדרים חדשים הנוגעים לפיצוי נפגעי תאונות דרכים שנגרמו עקב נהיגה תחת השפעת סמים.

[2] ע"פ 8748/08 ירון ברכה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר נבו) (2011).