אתר הביטוח - איגוד והתאחדות המבטחים בישראל
















פסיקה: במקום שבו הכסף ניתן מכוח פסק-דין אין מדובר בעשיית עושר ולא במשפט

השופטת תמר בר-אשר צבן: הכלל לעניין הוכחת מרמה הוא כי במקום שנטענת טענת מרמה, נטל ההוכחה על הטוען כך הוא נטל מוגבר וכי דרושות ראיות בעוצמה גבוהה, העולה על עוצמת הראיות הדרושה בדרך כלל בהליך אזרחי
 

 

 

תא (י-ם) 35572-02-12  כלל פנסיה וגמל בע"מ נ' יורשי המנוח אורי אש ז"ל

 

בית המשפט: השלום בירושלים

 

פסק הדין ניתן ביום: 8/12/2015

 

ע"י כב' השופטת: תמר בר-אשר צבן

 

עניינו של פסק הדין: האם יש לקבל את התביעה של חברת הפנסיה והגמל להשיב לידיה את הסכום ששולם למוטבים בשל טעות בזיהוי המבוטח על ידי סוכן הביטוח מטעמה של חברת הפנסיה והגמל?

 

רקע: מדובר בפסק-דין זה ניתן על דרך הפשרה, בהתאם לסמכות בית המשפט לפסוק כך לפי סעיף 79א.

חברת הביטוח שילמה את הכספים למוטבים לפי החלטה של בית הדין האזורי לעבודה שניתן בהסכמתה של חברת הפנסיה והגמל.

 

בית המשפט דחה את התביעה.

 

מתוך פסק הדין:

 

" התמונה המתוארת היא התמונה העולה, על-פי התרשמותי, מעיון בתיק רחב ההיקף ובמיוחד מעיון בתצהירו של הסוכן. למרות זאת, ראוי להעיר, כי הסוכן והמצהיר הנוסף מטעם התובעת וכך גם לאורך כל כתבי הטענות מטעם התובעת וכן במהלך סיכומיה בעל-פה, נטען מטעם התובעת, פעם אחר פעם, שוב ושוב, כי המנוח והנתבעים, ילדיו של המנוח, רימו, שיקרו, גנבו, גזלו וזייפו.

 

חרף קריאת התיק, רובו ככולו, לא מצאתי כי בידי התובעת ראיות להוכחת טענות הזיוף, המרמה והגזל. כן מצאתי התרשלות לכאורה, מצד סוכנות הביטוח. על כך כבר אמרו חז"ל, "חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם" (משנה, אבות א, יא).

 

תמצית טענות התובעת היא אפוא, כי הנתבעים כאמור, הוציאו את כספי הקופה מהתובעת במרמה, לאחר שזייפו מסמכים וכי עליהם להשיב את הכסף בין מכוח חובת ההשבה החלה על הגוזל להשיב את הגזלה, ובין מכוח עשיית עושר ולא במשפט.

 

הנתבעים טענו, כי כל אשר עשה בידי אביהם המנוח, נעשה בתום לב, לאחר שככל הנראה הניח שנמצא חיסכון ישן ורדום שחסך עשרות שנים קודם לכן. מכל מקום, אביהם והם אחריו, לא עשו דבר מתוך מרמה או כל כיוצא באלו. בנוסף טענו הנתבעים, כי רובו ככולו של סכום הכסף שהתקבל מהקופה, שימש לצרכי אביהם, בין השאר, לתשלום לבית האבות, להחזר חובות לקופת גמ"ח ועוד כיוצא באלו הוצאות. לעניין זה פירטו הנתבעים בהרחבה את כל אשר נעשה עם הכסף. לשיטת הנתבעים, לכל היותר קיבלו לידיהם אלפי שקלים בודדים. לצד טענות אלו, טענו הנתבעים גם לנזקים הקשים שנגרמו להם כתוצאה מהעיקולים שהוטלו על רכושם במסגרת התביעה הנדונה ובשל עוגמת הנפש שהתביעה ואופן ניהולה הסבו להם.

 

השיקולים שנבחנו ונשקלו במסגרת פסק-דין זה

 

בעת מתן פסק-דין זה נבחנו השיקולים הבאים: האחד, היות ההליך הנדון שגוי, המחייב את סילוק התביעה על הסף; השני, היעדר ראיות בדבר מרמה; השלישי, היעדרו של עד מהותי; הרביעי, במקום שבו הכסף ניתן מכוח פסק-דין אין מדובר בעשיית עושר ולא במשפט; החמישי, לחלופין, השבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט על-פי עיקרון "העקיבה"; השישי, שיקולים כלליים ובהם שיקולי צדק, שאלת רשלנותה התורמת של התובעת או של סוכנות הביטוח, שיקולי תום-לב, וכן נשקלו נזקי הנתבעים כתוצאה מההליך הנדון.

 

נעמוד אפוא, בקצרה, על כל אחד משיקולים אלו.

 

השיקול הראשון: ההליך שגוי ומצדיק את סילוק התביעה על הסף

 

אין מחלוקת על כך שכספי הקופה נמסרו למנוח מכוח פסק הדין של בית הדין לעבודה. טענת התובעת היא אפוא, כי פסק הדין ניתן מחמת מרמה וכי מעשיי מרמה שאותם היא מייחסת למנוח ולבניו, הם אשר הובילו למתן פסק הדין.

 

מאחר שאין מחלוקת על כך שכספי הקופה נמסרו מכוח פסק-דין שניתן בסמכות בבית משפט (בית הדין לעבודה), הרי שכל עוד פסק הדין אינו מבוטל לא ניתן להלין על הזוכה על שקיבל את כספו מכוח פסק הדין. כך נמצא, כי ההליך שבו נקטה התובעת, שעותרת לפסק-דין שיקבע בניגוד לקביעת פסק הדין של בית הדין לעבודה, הוא הליך שגוי. שכן, כל עוד פסק הדין של בית הדין לעבודה לא בוטל, הוא מקים מעשה בית-דין החוסם את התביעה הנדונה ומונע אפשרות לפסוק אחרת מאשר נקבע בו.

 

...

 

השיקול השני: היעדר ראיות בדבר מרמה

 

בחינת ראיות התובעת מעלה כי אין ברשותה ראיות ישירות להוכחת מרמה. רובן ככולן של ראיותיה לעניין זה אינן אלא, השערות, פרשנויות וניחושים (רק לצורך הדוגמה: בתצהירו אומר הסוכן כי בפגישתו הראשונה עם המנוח "ניכר היה על המנוח, כי הוא אינו בקיא בנוגע לחלק מן הפרטים הרלוונטיים". מכאן ביקש הסוכן להסיק, כי דובר ברמאי, בעוד שהדעת נותנת, כי המנוח אמנם לא ידע על הקופה ולכן לא היה בקיא בפרטים).

 

הכלל לעניין הוכחת מרמה הוא כי במקום שנטענת טענת מרמה, נטל ההוכחה על הטוען כך הוא נטל מוגבר וכי דרושות ראיות בעוצמה גבוהה, העולה על עוצמת הראיות הדרושה בדרך כלל בהליך אזרחי. כך נקבע לעניין זה:

 

"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של אדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור ...

 

...

 

כאמור, תצהירי הצדדים כבר הוגשו. עיון בהם ובנספחיהם אינו מוביל למסקנה כי יש בידי התובעת די ראיות בעוצמה הדרושה להוכחת טענותיה בדבר מרמה, הונאה, זיוף או כל כיוצא באלו טענות שהן בעלות גוון של מעשה פלילי.

 

השיקול השלישי: היעדרו של עד מהותי

 

כפי שהבהרתי בקדם המשפט הראשון שהתקיים לפניי, העד היחיד אשר יכול היה לשפוך אור על אשר אירע הוא הסוכן. התובעת הגישה תצהיר מטעם הסוכן, אך הבהירה שהוא שוהה מחוץ לישראל,

...

 

השיקול הרביעי: במקום שבו הכסף ניתן מכוח פסק-דין אין מדובר בעשיית עושר ולא במשפט

 

חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע בסעיף 1(א) את העיקרון הכללי, לאמור: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה". זכות ההשבה קמה אם כן, במקום שבו הזוכה (בענייננו נטען, כי אלו הם הנתבעים) קיבל טובת הנאה מהמזכה (כנטען, מהתובעת), "שלא על-פי זכות שבדין".

 

לעניין זה הכלל הוא, כי במקום שמקור הזכות בפסק-דין שלא בוטל, ממילא שאין מדובר בקבלת דבר "שלא על-פי זכות שבדין". כך הובהרו הדברים בספרו של דניאל פרידמן, 'דיני עשיית עושר ולא במשפט' (כרך ב', מהדורה שנייה, התשנ"ח-1998, עמ' 621 (להלן – פרידמן):

 

"העיקרון הכללי שנקבע בס' 1 לחוק עשיית עושר, מחייב בהשבה מי שקיבל טובת הנאה 'שלא על פי זכות שבדין'. כבר עמדנו על כך שצידו השני של המטבע הוא שאין זכות להשבה של מה שהתקבל מכוח זכות שבדין. מי שזכה בתשלום על יסוד חיקוק, חוזה או פסק-דין בר-תוקף איננו עושה עושר ולא במשפט ואיננו חייב בהשבה".

 

על כן, במקום שבו פסק-דין לא בוטל, לא קמה חובת השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. כך אפילו נטען כי מדובר בפסק-דין אשר ניתן לביטול, בין שניתן בחוסר סמכות, מתוך טעות או מחמת מרמה. כל עוד פסק הדין לא בוטל, אין לומר כי זכייה מכוחו היא בגדר עשיית עושר ולא במשפט (פרידמן, שם, עמ' 642-639).

 

השיקול החמישי: לחלופין, השבה מכוח עשיית עושר ולא במשפט על-פי עיקרון "העקיבה"

 

לצורך הדיון, לנוכח ההסדר הדיוני ובהיעדר מחלוקת על כך שכספי הקופה לא אמורים היו להגיע לידי המנוח וכי הגיעו לידיו בטעות, הרי שלכאורה, יש להשיב את הכסף. שכן העיקרון הקבוע בחוק עשיית עושר ולא במשפט חל גם במקום שבו "המתעשר" עשה עושר בתום-לב.

 

...

 

נמצא אפוא, שעקיבה אחר רוב כספי הקופה מובילה אל המנוח ולא אל ילדיו-יורשיו.

 

השיקול השישי: שיקולים כלליים ובהם שיקולי צדק, שאלת רשלנותה התורמת של התובעת, שיקולי תום-לב, ונזקי הנתבעים כתוצאה מההליך הנדון

 

קבוצת השיקולים האחרונה נובעת מהסתכלות כוללת של הפרשה נושא התביעה הנדונה ושל נכונות שני הצדדים לכך שתוכרע על דרך הפשרה. קבוצת שיקולים זו מחייבת שקילת שורה של שיקולים, שאלו עיקריהם:

 

ראשית לכל, דומה כי נכונות הצדדים להכרעה על דרך הפשרה הייתה על יסוד הנחה שהניחו, כי נושא התביעה ייבחן לגופו, על סמך המסמכים הקיימים בתיק בית המשפט. זאת, בהתעלם ממרבית השיקולים שעליהם עמדנו (בהם, העובדה שלא ננקט הליך נכון והקשיים הראייתיים הממשיים שעומדים בדרכה של התובעת בהיעדרו של העד המהותי היחיד מטעמה). במצב זה, הכרעה על יסוד הדין (המחייבת את סילוק התביעה מהטעמים שעליהם עמדנו), תהיה בניגוד לציפיית הצדדים – למצער, בניגוד לציפיית התובעת – שהסכימו להכרעה שלא על-פי הדין, אלא על דרך הפשרה. מצב זה מחייב אפוא, התעלמות מהטעמים המחייבים את דחיית התביעה ובחינת נסיבותיה לגופן, בהתעלם מן הדין.

 

עם זאת, נשקלה גם העובדה שעליה כבר עמדנו, כי לא מן הנמנע, שאלמלא הסכימה התובעת להכרעה על דרך הפשרה, הייתה התביעה מסולקת על הסף והתובעת הייתה מגישה אל בית הדין לעבודה תביעה לביטול פסק הדין שניתן. אולם, אילו כך היה וכאמור, אף לא מן הנמנע כי לא רק ששוב הייתה התובעת עומדת בפני אותם קשיים ראייתיים ממשיים שעליהם עמדנו, אלא שהייתה נדרשת לשלם לנתבעים סכום הוצאות משמעותי על ניהול ההליכים האינסופיים במסגרת התביעה הנדונה, לרבות לנוכח העיקולים שהוטלו על נכסיהם במסגרת תביעה שגויה.

 

שנית, הסתכלות כוללת על הפרשה, מובילה גם למסקנה, כי לא ניתן להתעלם מרשלנותה התורמת והממשית, לכאורה, של התובעת – או של סוכנות הביטוח – להתגלגלות הדברים. נזכיר, כי סוכנות הביטוח היא זו אשר ברשלנותה, פנתה אל אדם לא נכון. סוכנות הביטוח היא זו אשר למרות העובדה שלא ניתן לחלוק על כך שהמנוח אמר והצהיר (כעולה מהמסמכים שעליהם חתם), כי שמה של החברה שהייתה בבעלותו שונה ('אש בע"מ' ולא 'אורי אש בע"מ', הגם ששמו אורי אש) וכי חדלה מלפעול בשנת 1975, המשיכה לפעול להוצאת כספי הקופה. כך למרות שחברת 'אורי אש בע"מ' רק הוקמה בשנת 1987. משלא שמענו את סוכנות הביטוח, אנו נמנעים מקביעת מסקנות נחרצות בעניין, אולם הגם שסוכנות הביטוח לכאורה התרשלה, משום מה לא מצאה התובעת לנכון לבוא עמה חשבון (מכל מקום, לא ידוע לנו שכך נעשה).

 

שלישית, החובה לנהוג בהגינות ובתום-לב חלה בכל מצב וחלה על כל תחומי המשפט. הגם שנראה לכאורה, כי המנוח וכך גם ילדיו-יורשיו פעלו בתום-לב, אין מחלוקת כי כספי הקופה שהגיעו לידי אביהם הגיעו מתוך טעות והיו מבחינתם בבחינת "מתת שמיים" (windfall). מכאן אפוא, שחובת תום הלב מחייבת את השבת הכסף שהתקבל בטעות. כך אפילו נהגו המנוח וילדיו בתום לב.

 

אמנם כאמור, חלק ניכר מהכסף הגיע לידי המנוח ושימש לצרכיו ובמצב שנוצר, ספק אם יהיה זה נכון לפקוד את חובותיו על ילדיו-יורשיו. עם זאת, לא מן הנמנע שאלמלא כספי הקופה, היו יורשי המנוח נדרשים לשלם את אותם חובות שנפרעו מכספי הקופה שהתקבלו. שיקול זה מוביל אפוא למסקנה, כי לכאורה, יש לחייב את היורשים בהשבת כספי הקופה, או למצער, חלקם.

 

רביעית, קשה עד מאד להתעלם מנזקי הנתבעים כתוצאה מהתביעה הנדונה, מהעיקולים המכבידים מאד שהוטלו עליהם בעקבות הגשתה ומעוגמת הנפש שהסבה להם תביעה זו לאחר מות אביהם.

 

בהקשר זה, אף קשה להתעלם מכך שהתובעת לא חסכה מהנתבעים את מילותיה הקשות על המנוח, בעוד שאין בידיו להשיב לדברים, ואינו יכול להתגונן ולהגן על שמו הטוב.

 

די היה בשמיעת הבן אילן כדי ללמוד על הנזקים בעין שנגרמו לו מהטלת העיקולים על רכושו. אף די לקרוא את מילותיה הקשות עד מאד שהטיחה התובעת בנתבעים ובאביהם המנוח, פעם אחר פעם, כדי להתרשם מעוגמת הנפש הקשה שנגרמה לנתבעים מהתביעה ומהצורך לנהל אותה זה קרוב לארבע שנים. אף שיקולים אלו חייבים להישקל בעת פסיקה על דרך הפשרה.

 

לסיכום, כל ארבעת השיקולים האמורים – שיקולי צדק, בחינת הפרשה בכללותה, חובת תום הלב ונזקי הנתבעים כתוצאה מהתנהלות התובענה הנדונה ומאופן התנהלותה – מאזנים אלו את אלו. רוצה לומר: אם חלקם של השיקולים מושכים לכיוון חיוב הנתבעים בתשלום סכום מסוים, באים השיקולים האחרים ומושכים לכיוון ההפוך.

 

סיכום ותוצאה

 

לאחר בחינת כל השיקולים שעליהם עמדנו, הגענו לכלל מסקנה כי ראוי לתביעה להידחות."